ויהי מקץ שנתיים

קצדויהי מקץ שנתיים

בס"ד, פ' מקץ, תרל"ב.

ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם, ופי' בזהר שהשנתיים ימים הוא דתב דרגא לדרגא דאית ביה זכירה, ופי' בזה"ח שדרגא התחתונה הוא מל' ודרגא העליונה הוא יסוד ותב דרגא לדרגא הוא יחוד זו"נ, ועל ויהי מקץ פי' שהוא קץ הימים, ובלק"ת להאריז"ל פי' דקאי על קץ הימין, וההפרש גדול ביניהם כי קץ הימים דקין ממנו נמשך שכחה כמ"ש ולא זכר כו' וישכחהו, ומקץ הימין נמשך זכירה שיהי' גאולה, ומפי' הזהר גופא בשנתיים ימים משמע כפי' האריז"ל כי בזמה"ג כתיב השיב אחור ימינו והשנתיים ימים הוא יחוד זו"נ ואז וימינו תחבקני ונעשה גילוי הימין, ומהמד"ר משמע ג"כ כפי' האריז"ל שפי' ע"פ קץ שם לחושך זמן נתן לעולם כמה שנים יעשה באפילה ומה טעם קץ שם לחושך שכ"ז שיצה"ר בעולם אופל וצלמות בעולם דכתיב אבן אופל וצלמות, נעקר יצה"ר מן העולם אין אופל וצלמות בעולם, הרי פי' על הגאולה.

ובכדי להבין ההפרש בין קץ הימין ובין קץ הימים צריך להקדים מה שנמצא בקבלה שני לשונות חלוקים קו המדה וקנה המדה, כי קץ הוא מלשון מדה וגבול, והענין כי קו המדה הוא בוצינא דקרדוניתא המודד כל המדידות מפרצופי אצי' כמה יהי' המשכת אורות בכלים ושיעור קומה של יוצר בראשית, וראשית הגילוי היא במו"ס, והכח הזה להגביל האור שיהי' מוגבל ספי' הכתר מן החכמה וכן החכמה מן הבינה הוא נמשך מעצמות אוא"ס, כמו האור שבודאי נמשך מעצמות א"ס, ואדרבה הכח המעציר הוא קדום, דאל"כ הי' ספי' הכתר מונע לחכ' שכשם שהוא א"ס כך שמו א"ס. ויובן זה דכמו שאנו רואים באדם שכאשר הוא בתוקף הרצון אז אין השכל פועל כלום כי הרצון מתפשט בכל כחות הנפש ואין השכל פועל כלום שהרצון הוא יותר נעלה מהשכל, והיא הנותנת שמפני שהוא גבוה הרבה ממנו לכן אינו מניח להשכל להתפשט, ומפני זה אנו רואים שמחמת תוקף הרצון יכול לעשות דברים נגד השכל ממש, וכן הוא בשכל ג"כ שכאשר הוא בעמקות השכל וטרוד בטרדת השכל אז אינו מניח להמדה להיות מדה בפ"ע כי אין שייך גילוי המדה כ"א כאשר השכל מתיישב בכלי אבל כשאינו מתיישב אז אין שום גילוי המדה בפ"ע, וכן יובן במדות דכאשר יהי' האדם בתוקף המדה אז מחמת התפעלות המדה אינו יכול לדבר כלום ונתעלם הדבור כאלו אינו יכול לדבר כלל. וכן יובן למעלה דכאשר עלה ברצונו הפשוט ית' להאציל ע"ס הי' כח המגביל כל אור לפי הכלי קדום דאל"כ הי' ספי' הכתר עד א"ס ולא הי' יכול להיות גילוי מוחין, ואם נצייר שהי' נאצל מוחין לא הי' יכול להיות אצילות מדותיו ית' אם לא מחמת כל יכול, וא"כ לא הי' יכול להיות ע"ס והרי עלה ברצונו להוות ע"ס, ע"כ שהכח המגביל הוא קדום וכמ"ש בראשית ברא אלקים שבמקור האמיתי שם אלקים שהוא כח המגביל קדום אפי' להתהוות אורות דעקודים כו' וכמו שהי' תחלה גלות מצרים רד"ו שנה בכדי שיהי' אח"כ גילוי אור דמ"ת, וזהו בוצינא דקרדוניתא. וראשית הגילוי הוא קצהבמו"ס כי ה"ג דעתיק מתלבש במו"ס ואח"כ מתלבש בה"ג דאימא ומה"ג דאימא נמשך בה' גבורות דמל' להיות התהוות בי"ע, ועד"מ כשעולה לאדם ברצונו לבנות בנין הרי נצטייר ברצונו כל החדרים ומדידות כל חדר אך זהו עדיין רצון, וכאשר נצרך לבוא למעשה אז מתלבש הרצון באותיות המחשבה ואח"כ לדבור עד מעשה, וכן הוא עד"מ למעלה שראשית הגילוי מה"ג דעתיק הוא במו"ס שנק' רצון בכלל שהוא הרצון להאציל אורות אצי' בכלל, ואח"כ כשנצרך להאציל פרצוף ז"א אז נמשך ומתלבש ממו"ס בה"ג דאימא שנק' מחשבה בכלל, ועוד כי בינה הוא הבנה והשגה וא"א להיות בלתי אותיות המחשבה, ומבינה נמשך במל' שמה"ג דמל' מתהווה מאין ליש כל פרטי עולמות בי"ע להיות כל נברא בפרט במדתו ובערכו, וזהו מאמר קו המדה. וענין קנה המדה אמרו בזהר לאו איהו בוצינא דקרדוניתא אלא כד אסתלק לעילא, ופי' אסתלק שלא יהי' מאיר בגילוי ונשאר מעט אור הנק' רשימו כדי להחיות עולמות, כמו למשל כאשר מסתלק הרצון הרי נשאר ממנו איזו רשימו וכן השכל והמדות, ורשימו זה נק' בשם קנה המדה.

וזהו בכלל ההפרש בין קץ הימין לקץ הימים, כי קץ הימין הוא כאשר מאיר קו המדה גילוי אורות שנמשך יחוד עליון בזו"נ מזה נמשך גאולה, אבל בזמה"ג אין היחוד שלם וחיות העולמות אינו כ"א רק מהרשימו והוא קץ הימים. ויובן זה ממארז"ל ע"פ טוב מאד, טוב זה מלאך חיים ומאד זה מלאך המות, והנה טוב וחסד הוא א' והנה אנו רואים שמדת החסד אינו מתעבה ואינו משתנה כמשנ"ת בסידור שכאשר מסתלק גילוי המדה ולא נשאר כ"א הרשימו שהוא ג"כ חסד שאינו משתנה, ולכן אינו מתהווה ממנו קלי' גמורה ולכן נק' בשם טוב כי הכל טוב, ומאד זה גבורה שבחסד והוא טוב מאד שבשרשו למעלה הוא תגבורת החסדים, אבל כאשר מסתלק האור אזי מתהווה ממנו גבורות קשות, וזהו מצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, חמה הוא שמש הוי' ומצות נ"ח להאיר את חשך הסתלקות שמש הוי' עד שיתעלה הגבורות דקו השמאל.

ובדרך כלל הוא ההפרש בין תהו לתיקון כי תיקון הוא התיישבות אורות בכלים הוא מאמר קו המדה מדידות אורות אבי"ע פנימים ומקיפים. אבל מדות דתהו היו תקיפים מאד ולא יכלו להתיישב בכלי לכן נק' קנה המדה, והגם שבשרשו הוא הגבה מאד אבל מ"מ מחמת תקפם נעשה שבה"כ ומזה נתהווה גבו' קשות ולכן ארז"ל לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהי קשה כארז שהוא מדות דתהו. וזהו ג"כ ההפרש בין זהב לנחושת כי זהב אינו אדום לגמרי כ"א נוטה לאדמומית והוא מאמר קו המדה ששרשו ג"כ גבו' אבל הוא תכלית הטוב בכדי שיהי' עולמות אבי"ע, ולפי הפי' שנת' בדרושים אחרים שזהב הוא בינה א"ש ג"כ שהוא ה"ג דאימא שהוא ג"כ בכלל קו המדה. ונחושת הוא בתכלית האדמומית והוא גבורות קשות לכן נק' בשם קצוקנה המדה וכמ"ש ומצחך כנחושה דקאי על העזי פנים עקשות קשה עורף דלעומת זה.

והנה בתו"א פי' ויהי מקץ שנתיים ימים שבחי' שנתיים ימים הם אצלו בקץ ותכלית שהוא כליון ואיבוד הימים, הוא כפי' הזהר קץ הימים, והוא ע"ד מ"ש הוא השטן הוא היצה"ר והוא בעצמו הממית. ובכדי להבין פי' האריז"ל והזהר צ"ל מהו השנתיים ימים, כי הנה יש שני בחי' שנה, שנה דנוק' הוא מל' כמ"ש נקי יהי' לביתו שנה א', ופי' בכהאריז"ל דקאי על מל' ונק' בשם שנה דכמו שיש בשנה י"ב ר"ח כמ"כ למעלה הוא י"ב בקר והים עומד עליהם הוא מל' דאצי', ופי' שנה מלשון שינוי כי מל' נק' בשם לבנה דכמו שהלבנה שאין לה אור ומקבלת האור מהשמש ומאירה הרי היא משנה אורה שהרי היא מאירה אור אחר שאינה מערך אור השמש וכמו הוולד בבטן האם שנשתנה למהות אחר, כן מה שמאיר ומתגלה ממל' לבי"ע הוא אור אחר שאינו ערוך לשמש הוי' שממנה מקבלת שהרי משם יפרד, ולכן ימות הלבנה שנ"ה ימים כמנין שנה שימי הלבנה הם חסרים. וכן יש שנה דדכורא הנק' בשם שמש ה' וכנגד י"ב ר"ח י"ב גבולי אלכסון ובהם מאיר ומתגלה אני הוי' לא שניתי, וימות החמה שס"ה ימים כי ע"י שס"ה ל"ת הגבוהים ממ"ע עי"ז נמשך גילוי שמש הוי'. ואין זה סותר למ"ש בתו"א שהשנתיים ימים הוא ואהי' אצלו שעשועים יום יום שהוא אאלפך חכמה אאלפך בינה, כי א"א להיות יחוד ו"ה אם לא שיהי' יחוד י"ה כמשנ"ת בשה"ש שיש ב' בחי' כלה הא' כמ"ש כלתה נפשי לחצרות הוי' שפי' לשון תשוקה והיינו ביטול היש דמל' דהיינו שהוא יש ודבר אלא שמבטל א"ע, והב' מלשון כלה שארי ולבבי ותרגומו ואשתיצי גושמי היינו כליון כל הרצונות כליון היש לגמרי כמשנ"ת בכמה דרושים, וכן יש ב' בחי' חתן, וא"א להיות יחוד ו"ה כ"א שיהי' תחלה יחוד י"ה. וזהו שנתיים ימים שיתחברו הב' בחי' שנה כמ"ש בזהר ע"פ משכו וקחו לכם משכו יומין עילאין ליומין תתאין וכמ"ש כימי השמים על הארץ שימי השמים יתחברו עם ימי הארץ וזהו דתב דרגא לדרגא, ועי"ז נזכר יוסף שיהי' לו גאולה כי מה דתב דרגא לדרגא הוא יחוד זו"נ וא"א להיות יחוד בלתי שיתגלה גילוי הגבוה משניהם אני הוי' לא שניתי ועי"ז והי' הוי' לי לאלקים שגם שם אלקים אין מסתיר כי שם אלקים גימט' הטבע, אבל נסים הם יוצאים מדרכי הטבע כמ"כ ביוסף שנתחבר שם אלקים בשם הוי' ונתעלה אלקי' במדריגת הוי' ואין מסתיר ועי"ז נמשך זכירה שיהי' גאולה ליוסף, וע"י מס"נ שלו בפוטיפר זכה שיתחברו הב' דרגות וכאשר נתחברו נמשך גאולה. וזהו לדרגא דאית בי' זכירה, כי לשון זכירה אין נופל כ"א על דבר קטן שנופל שכחה וצריך לזכור עליו, וכן לגבי א"ס הסוכ"ע כללות השתלשלות העולמות צריך לזכור עליהם והם דבר קטן ממש והוא דרגא דיוסף קצזיסוד דא"ק העולה כו', וע"י מס"נ נתעלה ונתחבר לשרשו, והוא ע"ד מה שאומרים בר"ה פסוקי מלכיות וזכרונות, פסוקי מלכיות הוא מל' לעורר בחי' המל' הנק' שם אלקים, וזכרונות הוא גילוי הוי' כי פסוקי זכרונות הוא וגם את נח באהבה זכרת כו', וזכרתי את בריתי יעקב כו', כי גם נח ע"פ מדה"ד דשם אלקים לא הי' ראוי להנצל ומה שנזכר וניצול הוא ע"י שם הוי' שלמעלה מהטבע.

ובזה יובן שני הפי' דויהי מקץ, דלפי' הזהר דקאי על קץ הימים היינו שאין בנפש שום ביטול לאלקות והיינו איבוד וכליון הימים עי"ז מסתלק הגילוי אור דמאמר קו המדה וממילא אין נעשה יחוד הימים, השנתיים ימים דחו"ב וזו"נ כ"א לצורך קיום העולמות מהרשימו שנשאר שהיא קנה המדה, ולפי פי' האריז"ל דקאי על קץ הימין היינו כשיש בנפש ב' המדריגות כלה אז נמשך גילוי או"פ שנתייחדו ויתחברו או"כ ביחוד גמור ועי"ז מתגלה ימינו של הקב"ה בכדי שיהי' גאולה.

ובזה יובן פי' המד"ר ע"פ קץ שם לחושך, כי הנה איתא בפרדס שיש ג' מיני חושך הא' חושך האמיתי הנק' לגבי' ית' בשם חשך כמ"ש ישת חשך סתרו דקאי על כתרא עילאה, ונק' בשם חשך כי כתרא עילאה אע"ג דאיהו אור צח כו' אוכם הוא קדם עילות העילות שמתבושש מגדולתו ית' האמיתי. וגבו' נק' בשם חשך כי הוא צמצום אורו, ומזה מתהווה בהשתלשלות למטה רע גמור חשך והעלם. וע"י שמתגבר א"ע על הרע שבנפשו ומהפך אותו לאור ומעלה אותו לשרשו שהוא תגבורת החסדים עי"ז מתגלה החשך דכתרא עילאה, וזהו שאמר נעקר יצה"ר מן העולם נעקר אופל וצלמות שמאיר גילוי כ"ע. ואע"ג שאפשר לפרש דקאי על ביטול הימים ומסתלק לשרשו לכ"ע, אבל הלשון נעקר משמע שנעקר היצה"ר לגמרי, וא"א להיות גילוי אור דכ"ע כ"א כשיהי' ואת רוה"ט אעביר מן הארץ ויתגלה זאת לע"ל ע"י בירור החושך דרע בעוה"ז.

והענין כי חשך הוא ר"ת חמור שור כלב, ובעבודה הוא כמארז"ל חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא לי', ותקופת תמוז הוא תוקף החום כמ"ש שמש ומגן הוי' אלקים ונת' במ"א בשה"ש דקאי על יחו"ע אני הוי' לא שניתי שמחמת ההתבוננות איך ששוה קמי' קודם שנבה"ע ולאחר שנברא העולם יבוא למס"נ ממש שלא יהי' לו כ"א רצון א' לא"ס הבל"ג. וזהו שמתמה הנביא אני הוי' לא שניתי שמחמת עומק ההתבוננות איך שכללות השתלשלות עולמות עד אין שיעור מקור חיותם והתהוותם מזיו והארה בעלמא שאין נוגע לעצמות אבל בעצמותו ומהותו לא שניתי, הי' צריך לבוא בכלות הנפש ממש, והתירוץ ע"ז כי חמרא כו' קרירא לי' שהוא קלי' עמלק אשר קרך שמחמת עוצם הקרירות שנעשה בלבו לאלקות אין קצחנעשה שום הזזה בנפש אפי' להזיז כל שהוא, וזהו אפי' בתקופת תמוז התבוננות דתוקף יחו"ע לא מהני כי קרירא לי' (והגם כי חמור הוא קלי' ישמעאל אך הקרירות שלו הוא עמלק). ושור הוא כמ"ש ואם שור נגח הוא כו' דהיינו שהולך בשרירות לבו ומבעט ביוצרו וכמו שטבע של אלו האנשים לנגח ולבטש מי שאומר להם מדוע יעשה ככה כו'. וכלב הוא חוצפא וגסות ועקשות שהוא מקור למקור הרע דקרירות דקליפות עמלק שהוא עזות בלי טעם ודעת ומזה בא לקלי' עמלק ואח"כ מנגח כו'.

וכמו שיש בלעו"ז הג' בחי' אלו כמ"כ ישנם בקדושה, דהיינו להיות כשור לעול וכחמור למשא להעמיס קבלת עול תומ"צ וכמ"ש יששכר חמור גרם, בכור שורו הדר לו, וכמ"ש ורב תבואות בכח שור, ומדריגת כלב בקדושה היינו כמו שהכלב הוא עז בלי טעם ודעת כמ"כ בקדושה הוא קבלת עומ"ש שקדם לעומ"צ כמ"ש למה קדמה שמע לוהי' א"ש כדי שיקבל עליו עומ"ש תחלה ואח"כ יקבל עליו עומ"צ, וכמארז"ל בשעה שהקדימו נעשה לנשמע דהיינו עצם הקבלת עול דבעהר"צ הגבוה מפרטי הרצונות דתומ"צ שהוא למעלה מן הטו"ד, ואח"כ צריך לקבל עליו עומ"צ שהוא פרטי רצונות, ועוד צריך להעמיס עליו עול התומ"צ כשור כו', והנגיחות שבתורה הוא הקושיות והתירוצים שבתורה עי"ז בא לההלכה פסוקה שהוא רצון הבורא ית'. ועי"ז שמתהפך בעוה"ז מן החשך דרע דהיצה"ר להחשך שבקדושה עי"ז נעשה יתרון אור שיתגלה לע"ל החשך דכתרא עילאה שהוא אור הבל"ג.

וזהו ויהי מקץ שנתיים ימים שע"י יחוד וחבור הב' בחי' ימים בנפש היינו ב' מס"נ, עי"ז נעשה יחוד וחיבור למעלה ג"כ ועי"ז נתגלה קץ הימין, וכמ"כ ביוסף ע"י מס"נ שלו נעשה יחוד זו"נ ועי"ז נזכר יוסף שיהי' פרעה חולם ובא ליוסף הגאולה.