[כמראה הקשת]

שדמ[כמראה הקשת]

[ד"ה כמראה הקשת אשר יהי' בענן]

בס"ד. חג השבועות.

ולהבין כו' כמראה הקשת

חה"ש

[סח)] ולהבין¹ ביאור הדברים הנ"ל בענין יהונתן ודוד, צ"ל מ"ש כמראה הקשת אשר יהי' בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה', ונודע כי בקשת יש ג' גווני הקשת², ואיתא בזהר נח דע"ב ב' לא תצפי לרגלי משיחא עד דאתחזי קשת בגוונין נהירין, ולכאו' יפלא מהו ענין הקשת כשיהי' בגוונין נהירין לרגלי משיחא, הלא הקשת הוא אות אשר הגם כי לא אכשיר דרא מ"מ לא יהי' המבול לשחת כל בשר וכמ"ש זאת אות הברית וגו', ומהו ענין אנפין נהירין דקשת לרגלי משיחא, שלכאו' אינם שייכים זל"ז כלל. וגם צ"ל מ"ש במד"ר נח פל"ה ע"פ והיתה הקשת בענין וראיתי' לזכור ברית עולם בין אלקי' ובין נפש כל חי', בין אלקי' זו מדה"ד שלמעלה, ובין נפש כל חי' זו מדה"ד שלמטה, מה"ע שני בחי' מדה"ד אלו, וגם מה"ע וראיתי' לזכור ברית עולם הלא אין שכחה לפני כסא כבודך. וגם צ"ל מה שסימן יהונתן לדוד הי' כשיורה בקשת ויאמר לנער הלא החצים ממך והנה קחנה ובאה כי שלום לך, ואם כה אומר לעלם הנה החיצים ממך והלאה לך כי שלחך ה', מהו ענין הקשת והחיצים דוקא, וגם מהו שלשת החיצים ולא די באחת או בשתים. הנה בתה"ד סי' רל"ג כתב לענין שם יהונתן³ בגיטין, וז"ל ובשם יהונתן דקדקתי בספר שמואל ביהונתן בן שאול דמאז שכרת הברית עם דוד נכתב בכל מקום יהונתן, ומקודם לכן נכתב ברוב מקומות יונתן עכ"ל, ולפ"ז צ"ל מהו ענין הה"א שניתוסף לו ע"י אשר כרת ברית עם דוד, ולכאו' זהו כענין ה"א שניתוסף לאברהם ע"י המילה, וצ"ל זה.

הנה כתיב עדות ביהוסף שמו⁴ בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע, ופי' במאו"א יו"ד מ"ם שה"א הנוספת בשם יוסף הוא ה"א עילאה ע' רברבא וממנה שמהידע ע' לשון, וסי' נלעג לשון אין בינה⁵ עכ"ל, ובי"נ⁶ הראה מקום בזח"ג פנחס דרי"ג ב' ושם ר' חייא פתח עדות ביהוסף וגו' הא אוקמוה דאוליף שבעין פתקין ולשון הקודש יתיר הה"ד שפת לא ידעתי אשמע, אבל מאי עדות, ת"ח בשעתא דאיתתא דפוטיפר הות אחידא בי' להאי מלה הוי יוסף עביד גרמי' כמאן דלא ידע לישנא דילה כו' עד ותתפשהו בבגדו, ורוה"ק צווח לקבלי' לשמרך מאשה זרה, מאי קמ"ל אלא כל דנטיר גרמי' מהאי אתקשר בה בשכינתי' ואחיד בההוא עדות, ומאי הוא ה"א דאיתוסף בי' דכתי' עדות ביהוסף שמו. והרמ"ז בפי' למאה"ז הנ"ל דקדק מהו הלשון פתקין, ופי' שזהו מלשון פותקין מים לגינה מערב שבת (בשבת די"ח) ופי' נעקים קטנים⁷ שבהם יקרו המים לגינה. ועד"ז פי' בענין ע' שרים שהם ע' [אומות] שנחלקו לע' לשון בעת שבלל ה' שפתם בדור הפלגה, ובהכרח הם צריכין לקבל חיות מהקדושה, אבל זהו ע"י נהירא דקיק יוצא דרך בקיעה דקה מאד שיוצאת עד מקום ע' שרים, וע"י ריבוי החילופי' והתמורות נשתנה עד שנעשו לשונות אחרים (גם י"ל שלהיות הארץ תחלה שפה אחת ודברים אחדים בלשון הקדש, ואח"כ בלל לשונם לע' לשון הרי נלקח זה מלשון הקדש), ולכן פרעה שמלך על ע' לשון כמו שהביא הרמ"ז הי' צריך להכיר כל הע' לשונות, אבל על ישראל לא מלך עד גלות מצרים, לכן לא ידע לה"ק, וז"ש ולה"ק יתיר. וכ' עוד הרמ"ז שהס"ם ונוק' נתלבשו בפוטיפר ואשתו, ולכן פוטיפר גימ' ס"ם מלא, ואם היו מנצחים את יוסף הי' נחרב העולם, וכמארז"ל הובא בילקוט נטל הקב"ה אבן שתי' ואמר לו אם תגע בה הריני משליכה ומחריב את העולם, אבן שתי' מל' בת זוג דיוסף יסוד ז"א, מאן דנטיר כו' ה"א דאיתוסף בי', פי' ה"א יסוד אימא שהנשמר מזונה נקשר בשכינתי' ומאיר לו אור הדעת. ונמצא לפי פי' הרמ"ז ע' לשון זהו חיות ע' אומות. ורבינו ז"ל פי' בביאור ע"פ מה יפו פעמיך⁸ בנעלים שמה שידע יוסף ע' לשון בכדי שיהי' יניקה מועטת לע' שרים מיסוד ז"א צדיק יסוד עולם, שידיעתו ע' לשון זהו שרש ההשפעה לע' שרים, מ"מ הנה ארז"ל בסוטה דל"ו ב' שכשאמר ובלעדיך לא ירים אמרו אצטגניניו עבד כו' ימלוך כו' עד בא גבריאל ולמדו ע' לשון, לא הוי קא גמיר הוסיף לו אות בשמו שנא' עדות ביהוסף (וע"ז כיוונו בזהר מ"ש והא אוקמוה), א"כ קודם שאמר פרעה ובלעדיך לא הוי ידע ע' לשון, ומ"מ הי' ע' לשון גם קודם מאז בלל ה' שפת כל הארץ עד יוסף בעת שהי' במצרים, וא"כ צריך לומר כמו שפי' הרמ"ז. אמנם באמת עיקר החיות שלהם הוא כמ"ש רבינו ז"ל⁹ שמזה שידע יוסף ע' לשון זהו בכדי שמושיקבלו הע' לשון חיות מיוסף יסוד ז"א צ"ע, והיינו כי עיקר חיות הניצוץ הוא מה שנותנים לו חיות מהקדושה שיוכל להתעלות, ובלא זה ה"ה בכלא ומאסר, ויוסף ע"י שהי' במצרים נתן כח בהם שיוכלו להתברר, ע"ד שנת' בד"ה ויברך יעקב את פרעה¹⁰ הוא שנתן כח בפרעה שיוכל להתברר וכן יוסף נתן ג"כ כח ע"ז, וזהו סיבת ירידתו מה שהורד יוסף יסוד ז"א למצרים, ומ"מ הי' צריך לברכת יעקב כי אין קורין אבות אלא שלשה כו', וע' בד"ה מי יתנך (ל"א¹¹) מענין ירידת יוסף למצרים. וזהו שאמרו החייתנו פי' שהרגישו בעצמם חיותם שקיבלו מיוסף שהוא מה שנתן בהם כח שיוכלו להתעלות, וזהו שהעבירם ממקומם מקצה ארץ מצרים עד קצהו כמ"ש בס"פ ויגש, והיינו שעשה בהם הזזה ממקומם כו'.

[סט)] וביאור הענין הנה ארז"ל בר"ה יצא יוסף מבית האסורים¹², פי' שיוסף כמו שהוא במאסר בכלא זהו כשק"נ חופה על יסוד ז"א, ויציאתו מבחי' כלא פועל להיות בחי' כלה בה"א כלתה נפשי, והיינו להיות ואל אישך תשוקתך, וזהו בר"ה שאז זמן פקידת עקרות, וכנ"ל בענין בני חיי ומזוני שבמזלא תליא כו', ומ"מ צ"ל וה' פקד, וממילא יוצא יוסף יסוד ז"א לחירות, וגמר יציאתו לחירות הוא בשלימות הבירורים שיהי' לע"ל במהרה בימינו אמן, כי הלא עדיין ג"כ בכל ר"ה יוצא יוסף מבית האסורים, והיינו מפני כי עדיין לא נגמרו הבירורים ובהכרח שהמברר יתלבש במקום המתברר, ולכן לא די במה שבחי' מל' יורדת לברר בירורים, אלא שגם הארת יסוד ז"א בחי' יוסף הוא ג"כ בכלא עד שמעט מעט יוצא בכל שנה, והיינו שגם עכשיו יש ענין יציאתו מבית האסורים, וזהו בר"ה יצא יוסף היינו בכל זמן שיש ר"ה עדיין. משא"כ בגמר הבירורי' יצא לגמרי, ועצמות יוסף העלו ביציאתם ממצרים, ונודע כי יש בשר גידין ועצמות¹³, ונמצא יש מה שנשאר עדיין במצרים, וכל הגליות נק' ע"ש מצרים כמ"ש במד"ר, ולכן בכל ר"ה יצא יוסף מבית האסורים.

ושרש ענין הבירורים הוא בחי' ז' מלכין קדמאין שנפלו בשבה"כ, והוא מ"ש בספד"צ¹⁴ פ"א ז' מלכין קדמאין דמיתו וארעא אתבטלת, פי' וארעא אתבטלת פי' בזהר"ק¹⁵ אם אין נחלים אין ים, ולכן ארעא אתבטלת, גם כי בנין המל' מהגבורות וצריכה לחסדים דדכורא להמתיק גבורות דנוק' וכשנפלו ז' מלכין קדמאין ומתו, וז' מלכין קדמאין הם מדעת עד יסוד, בלע הוא סוד הדעת לכן ארעא אתבטלת מפעולתה ומ"מ לא נפלה בשבירה, וזהו סוד והארץ לעולם עומדת שמזכו'. אמנם רבינו ז"ל פי' בלק"ת בד"ה כי תבואו וגו' ושבתה¹⁶ הארץ, שענין ארעא אתבטלת היינו בחי' מס"נ בתפלה, ובמ"א בת"א בד"ה קחו מאתכם תרומה¹⁷ פי' שזהו ענין קבלת עומ"ש, א"כ פי' אתבטלת הוא בחי' ביטול כו'.

והענין יובן בהקדם ענין מיתת ז' מלכין קדמאין וסיבתם לזה, והוא לפי דכתי' והחיות רצוא ושוב, ויש בזה ב' פי'¹⁸, הא' שחיות הקדש הם בבחי' רצוא ושוב, והב' שהחיות אלקי המחי' ומהוה נבראים הוא בבחי' רצו"ש, ושני הפי' אמת ויציב, והיינו כי החיות רצו"ש היינו בחי' חיות הקדש לפי שא"א להיות תמיד בבחי' רצוא כ"א כשרץ לבך שוב לאחד כמ"ש בס"י, וגם החיות שמחי' נבראי' הוא ג"כ בבחי' רצו"ש רק שמפני שזהו מלמעלמ"ט הנה רצו"ש זה הוא בחי' מטי ולא מטי התפשטות והסתלקות כמ"ש ביאור ד"ז במ"א¹⁹.

[ע)] ולהבין בעבודה בנפש האדם ענין בחי' רצו"ש דחיות, צ"ל מה שאומרים בק"ש שמע וגו' ואהבת והיו הדברים האלה, ששמע ואהבת הנה הם שייכים זל"ז, אמנם מה"ע והיו הדברים האלה לענין שמע ואהבת, וגם איך יוכל להיות כל היום בהתבוננות ובאהבה, אך הענין כך הוא, דהנה פי' שמע הוא שם עי"ן²⁰, עי"ן הוא בחי' ז' מדות וכל א' כלול מיו"ד זהו ע', ושמע הוא שם עי"ן היינו הארה מבחי' עי"ן, ה' אלקינו חו"ב, ה' אחד זו"נ כמו שהוא בבחי' יחו"ע דכולא קמי' כלא, וזהו פי' אחד הגם כי נתהוה ז' רקיעים וארץ [וד' רוחות] שע"ז רומז חי"ת דלי"ת דאחד, מ"מ ה"ה בטלים לאל"ף בחי' אוא"ס ב"ה אלופו של עולם. ומי שאין דעתו והשגתו נושאת לבחי' התבוננות זו דיחו"ע לזה אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, פי' מלכותו הוא שם והארה, וכמו מלך שמו לבד נקרא עליהם, וכל ההתפשטות הוא רק מבחי' שמו לבד, אבל עצמות המלך אינו מתפשט כלל, וגם כל עיקר ענין המלוכה הוא קריאת שם ועי"ז מקבלים אותו למלך לציית לרצונו כו', ולא נתחדש דבר כ"א בקריאת השם, שהרי עצם האיש המולך הי' גם קודם שנעשה מלך ולא נשתנה בו דבר כ"א בקריאת השם לבד, א"כ מאחר שבו עצמו לא נתחדש דבר במלכו כ"א קריאת שמו, כ"ש שבהתפשטות על בני המדינה אינו שייך כ"א התפשטות שמו לבד. ופי' כבוד מלכותו הנה כבוד הוא בחי' זיו כמ"ש הת"י ע"פ מלא כל הארץ כבודו זיו יקרי', ונמצא לפ"ז פי' כבוד מלכותו הוא בחי' הארת מל' שמחלבד, וה"ז הוא הארה דהארה לבד. ושם כבוד מלכותו הנה שם הוא הארה, וא"כ זהו הארה דהארה דהארה, וכמשנת"ל בדרך קצרה²¹, וג' בחי' אלו י"ל שזהו נגד ג' בחי' בי"ע. ופי' לעולם ועד שכל העליות שיהיו לעולם ועד הכל הוא בבחי' שם לבד שז"ע מ"ש מלכותך מלכות כל עולמים, פי' כל הוא מספר נו"ן והיינו נו"ן אלפי' יובלות, ששית אלפי שני דעכשיו הם שבוע א', ויש שנה ושמיטה וז' שמיטות²² ויובל ונו"ן יובלות, וכל עליות אלו הם רק בבחי' שמך לבד, וזהו אשר שם שמות בארץ א"ת שמת אלא שמות, כמשנ"ת באורך בלק"ת בד"ה את שבתותי²³ תשמרו, ואי לזאת ואהבת פי' אהבה הוא מל' אבה שפי' רצון²⁴, שלא יהי' לו רצון אחר כ"א שיהי' את היינו בחי' את הטפל לבחי' ה' אלקיך²⁵, היינו להיות בבחי' ועמך לא חפצתי שזהו מצד התבוננות דיחו"ע, ושיהי' בכל לבבך בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה', והיינו ע"י בחי' השכל דיצה"ר, דאילו מצד המדות דיצה"ר לא הי' יכול לו, רק מצד השכל שמחייב לו שיחפוץ לילך בשרירות לבו, הנה כאשר יראה לו ע"פ השכל שגם בשארי ענינים טוב יותר שיחפוץ בקרבת אלקות, אז הנה גם הוא יסכים לזה, להיות כי ע"פ שכלו יהולל איש היינו גם מלך זקן וכסיל שה"ה יצה"ר שבאדם, ולכן ע"פ השכל שלו עצמו יהולל פי' יומשך ויונהג המדות שלו, ובדרך זה יוכל לפעול גם אצלו בחי' הביטול או הסכם עכ"פ שלא ינגד לזה, והוא ע"י אריכות ההתבוננו' בשתים לפניה איך שהאופנים וחיות הקודש הם ברעש גדול וכשרואה ששורש שרשו בטל²⁶ פועל גם בו הביטול להיות בבחי' הסכם עכ"פ וממילא לא ינגד, או שגם הוא יהי' בבחי' ביטול, שזהו הפי' בשני יצריך שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה', וזה תלוי לפ"ע תקפו ולפ"ע ההתבוננו' אם רב או מעט, ואם מעט לו ההתבוננו' שלכן אינו בטל כ"א מסכים שזהו רק הזזה ממקומו לבד, אזי יוסיף לו התבוננו' כהנה וכהנה עד שיעורר אותו עצמו להיות בבחי' בטל רצונך כו' כאשר פועל בעצמו להיות בכל לבבך בשני יצריך. אבל איך יגיע לזה וימצא בחי' אוא"ס ב"ה שיוכל להשיג שזהו אינו בחיק הנבראים שיוכלו להשיג אוא"ס ב"ה, לזה אומר אח"כ והיו הדברים האלה וארז"ל בדברי תורה הכתוב מדבר, והיינו כי אורייתא מחכ' נפקת והשראת א"ס הוא בחכ', כי החכ' נק' אחד האמת כמ"ש בסש"ב פל"ה בהג"ה, ולכן אמרו אורייתא וקוב"ה כולא חד שיחוד אוא"ס ב"ה בתורה²⁷ הוא בחי' יחוד דאיהו וחיוהי, כי התורה שמטהיא אור וכמ"ש ותורה אור לכן היחוד ע"ד איהו וחיוהי, וכשלומד תורה אזי הוא מדבר דבר ה' וכמ"ש ודברי אשר שמתי בפיך, תען לשוני אמרתיך כעונה אחר הקורא, וכמ"ש המגיד להב"י אני המשנה המדברת בפיך, וכח זה הוא ממ"ת שזהו תיבת לאמר שבפסוק וידבר כמ"ש ביאור ד"ז במ"א²⁸.

וזהו ענין רצוא ושוב, רצוא הוא בחי' התשוקה ליכלל וליבטל באוא"ס ב"ה הוא בחי' ועמך לא חפצתי כו', אך אם רץ לבך שוב לאחד הוא בחי' והיו הדברים האלה בדברי תורה הכתוב מדבר, שזהו בחי' אחד עצמו דיחו"ע, כי אורייתא וקוב"ה כולא חד בחי' איהו וחיוהי כנ"ל, גם לפי' חיוהי מוחין ג"כ זהו בחי' איהו וחיוהי כי אורייתא מחכמה נפקת.

[עא)] אמנם כ"ז הוא בבחי' התיקון שיש בהם בחי' ההתכללות בבחי' רצו"ש, אבל בתהו לא הי' בהם בחי' ההתכללות כ"א נקודות זה תחת זה, והאור הי' בהם בריבוי כמ"ש במ"א²⁹, ע' בד"ה אם בחוקתי והביאור (ך"ו³⁰), לכן הי' בהם שבירה שנשברו הכלים ונפלו רפ"ח ניצוצין בשבה"כ, והאורות נסתלקו, עד"מ תיבת ברוך שיש בו השכלה בל"א גילובט, וכאשר מפרידין הבי"ת בפ"ע ורי"ש בפ"ע וא"ו בפ"ע כ"ף בפ"ע הלא לא יש בהם השכלה כלל, ועד"ז יובן בענין שבה"כ דתהו. אמנם בחי' המל' לא נשברה להיות כי מדת המל' בעצמה ה"ה סובלת ב' הפכים יחד, שהיא היא עצמה היא בחי' רוממות והתנשאות, ומ"מ ה"ה בחי' יראה בחי' ירושלים שלימות היראה, והרי זהו שני הפכים, ועכצ"ל שיש בה בחי' הביטול ביותר עד שיכולה לסבול שני ההפכי' יחד, ולכן מצד הביטול ומה גם שאינה דומה לשארי המדות כמו חסד שהוא חסד ולא גבורה, וכן במדת הגבורה שהיא רק גבורה ולא חסד, משא"כ בחי' מדת המל' ה"ה סובלת ב' הפכים כנ"ל, לכן לא הי' בה שבירה כ"א ביטול, שזהו שא' וארעא אתבטלת לפי' הזהר"ק זהו מחמת כי אם אין נחלים אין ים, וכמשנת"ל באריכות בענין נחלים וים, וכן מ"ש שהנוק' צריכה לקבל שפע החסדים בכדי להמתיק הגבו' שלה, ונמצא כי ז"ע היחוד דזו"נ. אמנם לפי' רבינו ז"ל ארעא אתבטלת היינו בחי' מס"נ דתפלה או קבלת עומ"ש. ובאמת י"ל דלא פליגי כלל, והיינו כי מ"ש בזהר"ק אם אין נחלים אין ים, צ"ל הלא כתי' יקוו המים ונמצא כי יש בריאת הים גם בלתי שפע הנחלים ג"כ, ועכצ"ל שעצם בריאתה זהו בחי' עצם נקודת המל', ומה שמקבלת מהנחלים זהו ע"ד כמו בתיקון שממל' דט"ס נעשו ע"ס במל', כן הי' עד"ז בתהו גם כשלא הי' בהם בחי' התכללות, וכן בענין היחוד כנ"ל ז"ע כמו שנויבן ה' אלקי' את הצלע בבחי' התיקון עד"ז צ"ל מעין זה בתהו, אבל עצם הנקודה דים לא נתבטל כלל גם לפי' הזהר"ק שהרי ביאר רק ענין שלא יש פעולה ממה שנשארה. ומה שפי' רבינו ז"ל בחי' מס"נ דתפלה או קבעומ"ש זהו עצם נקודת פנימי' המל' כו', ומ"מ י"ל גם לדברי רבינו ז"ל ג"כ לא יש תועלת כ"כ ממה שנשארה המל', אם כי פי' אתבטלת זהו דוקא כשיש אח"כ בחי' שש שנים, והיינו שפי' ושבתה הארץ זהו בחי' מס"נ דתפלה ארעא אתבטלת, וצ"ל תחלה ושבתה בחי' אתבטלת ואח"כ שש שנים זהו שיתא סדרי משנה, אמנם בתהו שז"ת נפלו בשבירה, א"כ לא יש בחי' השש שנים וממילא אין תועלת מבחי' ביטול המל', וז"ע בחי' התיקון לברר הניצוצות דתהו שנפלו בשבירה, וזהו ויוסף יסוד ז"א ששורשו ביסוד דא"ק, הורד מצרימה לעשות הכנה להבירור דשם שיבררו ישראל ע"י השעבוד ע"ד מצרף לכסף כמ"ש במ"א³¹, עד שהוסיפו לו ה' עילאה משמו של הקב"ה שעי"ז גמר העי"ן לשון כמשרז"ל בסוטה די"ג ב', והיינו שזהו הוראה על הבירור, וכ"ז בא לו ע"י שעמד בנסיון באשת פוטיפר והיינו כמ"ש הרמ"ז שס"ם ונוק' נתלבשו בפוטיפר ואשתו, ואם היו מנצחים את יוסף ח"ו הי' מאבד העולם לגמרי, וכמארז"ל נטל הקב"ה אבן שתי' (שממנה הושתת העולם) בידו וא"ל אם אתה נוגע בה הריני משליכה ומחריב את העולם, וי"ל שעיקר קיום העולם הוא בג' דברים שהעולם עומד עליהם, ולהיפך ח"ו מוטב שיאבד העולם ע"ד ששבר משה הלוחות בכדי שלא ידונו בחמורה כידוע מארז"ל בזה, או י"ל ע"ד שבה"כ דתהו שהי' בכוונה סותר ע"מ לבנות התיקון כמשנ"ת לעיל מזה. אמנם ע"י שעמד בנסיון הנה עי"ז נתדבק בשכינתי' כמ"ש בזהר ורמ"ז, עי"ז ולאום מלאום יאמץ, ולכן עי"ז זכה למלוך ולידע ע' לשון היינו לברר את בחי' ע' לשון הוא בחי' ע' שרים כו', וכן כל איש אשר רוח ה' בקרבו יוכל לבוא לבחי' זו ע"י שמירת הברית שלא יפגום ח"ו, והעיקר בזה הוא לאו דלא תנאף, ועי"ז אתדביק בשכינתי' וזוכה להאי עדות, ומאי איהו ה"א עדות ביהוסף כו' כמ"ש בזהר.