כי הנה יוצר הרים
רהכי הנה יוצר הרים
בס"ד.
כי הנה יוצר הרים1 ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, צ"ל ענין ברכת יוצר האדם שנודע שאדם גימ' מ"ה, ומהו שייך ענין יצירה בשם מ"ה.
והענין יובן בהקדם מארז"ל חייב אדם לברך מאה ברכות ולמדו זה ממ"ש מה [ה"א] שואל מעמך אל תקרי מ"ה אלא מאה. ולכאורה גם זה יפלא הלא כתיב מה, ואיך אמרו אל תקרי מ"ה אלא מאה. הנה ההפרש בין מ"ה למאה הוא באות אל"ף, דהנה נודע ההפרש שבין ברכה לתפילה2 שברכה הוא להמשיך מה שכבר ישנו במקורו שיומשך ויתגלה למטה, אבל מה שלא יש עדיין במקורו הנעלם אינו שייך לומר שיומשך ע"י ברכה, ולכן כתיב איש אשר כברכתו ברך אותם שלכאורה מהו אשר כברכתו, אלא שזה בא להורות שברכם איש אשר כברכתו שנמצא בשורשו ומקורו הנעלם, ברכם שיבוא מהעלם אל הגילוי ולא יתעכב כלל, ויבוא ויומשך למטה, אבל ענין התפילה הוא להמציא דבר חדש כענין רופא חולים או מברך השנים שפי' הגם אם ח"ו נגזר עליו שימות או שנה לא טובה, הנה ע"י התפילה ממשיכים יהי רצון שיומשך רצון חדש לרפאות החולה ולברך השנה שזהו שיומשך דבר חדש מה שלא יש בשרשו ומקורו ג"כ כו'.
וביאור הענין הנה כתיב ברוך ה' אלקי ישראל3 מן העולם ועד העולם, שענין הברכה שיומשך מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא כו', שהגם שיש עולמות עד אין שיעור כמאמר ועלמות אין מספר, ועולמות אין מספר, כמש"נ במ"א בד"ה ועמדו רגליו4 על הר הזיתים, ובד"ה ויצוום אל בנ"י5, אמנם בכלל נחלקו רועל ב' בחי', עלמא דאתכסיא, ועלמא דאתגליא. וביאור ענין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, יובן מענין מחשבה ודבור הנמצא באדם שענין פעולת הדבור הוא לגלות ההעלם, והיינו שמה שאצלו במחשבה ושכלו ועיונו נעלם לזולתו, ובכדי שיתגלה ההעלם לזולתו זהו ע"י הדבור, שנמצא פעולת הדבור שיתגלה ההעלם, היינו מה שהי' עד כה נעלם מזולתו הנה ע"י הדבור מתגלה לזולתו שיבין ג"כ מה שהי' נעלם ממנו עד כה. אמנם פעולת המחשבה הוא לגלות העלם העצמי לגבי עצמו, והיינו כי בריקת וסקירת השכל הוא עדיין בהעלם עד שאינו יכול לאמר עליו כי הוא זה, להיותו נעלם ממנו עצמו עדיין מה הוא, רק ששכלו מבריק לו שנמצא בכאן איזהו דבר חדש, וכשבא לידי השגה והבנה הנה מתלבש השכל באותיות המחשבה, ונמצא כי פעולת המחשבה לגלות העלם העצמי לגבי עצמו. והנה האותיות המביאים השכל לידי גילוי בהכרח לומר שבשרשן הם קדום6, דאל"כ מאין ימצא להם הכח והיכולת לגלות את השכל, והיינו כי שורש האותיות הם מקדמות השכל, וכ"ש אותיות הדבור שמובילים ומגלים לזולתו שרשן עוד יותר גבוה מאותיות המחשבה אלא שקבען בפה כמש"נ באגה"ק בד"ה ויעש דוד שם7. והנה אנו רואים שאותיות המחשבה הם כמו מקור לגילוי אותיות הדבור, והיינו כי בעת דברו בהכרח שיחשוב ג"כ במחשבה, וה"ז מחשבה השייך לדבור, וגם קודם הדבור צריך לסדר דבר מה במחשבה מה שידבר, ונמצא כי המחשבה הוא מקור המלביש את השכל קודם שיתגלה בדיבור. ועד"ז יובן ענין עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, שבחי' עלמא דאתכסיא עם היותה עדיין בבחי' העלם, מ"מ ה"ז מקור שישתלשל מזה מסיום וסוף המדריגות בחי' עלמא דאתגלי', וכמ"ש בלאה עלמא דאתכסיא ואחר ילדה בת היא בחי' מל', ולכן ותקרא שמה דינה הוא בחי' דינא דמלכותא דינא8. ועפ"ז יובן ענין ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם שהוא מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא, היינו מה שכבר ישנו במקורו הנעלם, וכענין איש אשר כברכתו ברך אותם כו'. [אבל מה שלא יש גם במקורו הנעלם אינו שייך שיומשך ע"י בחי' ברכה. אמנם ענין התפלה הוא להיות יהי רצון שיומשך גם שינוי כנ"ל].
אמנם הנה נודע שבריאת העולם הי' באות בי"ת9 כמ"ש בראשית ברא, ולכאורה יפלא מדוע לא נברה"ע באות אל"ף שהוא ראשון לכל האותיות, וך"ו דור קרא תגר כו', ותירץ בזהר כי אל"ף ר"ת ארור, וא"כ למה מ"ת התחיל באל"ף, וממ"נ כו'. אך הענין דכל מצותיך צדק, כמו צדקה שצריך לצמצם א"ע, כן כל רזהתומ"צ הם צמצום דמצ"ע אם חטאת כו' אם צדקת כו', ובכדי להיות הרצון על תומ"צ זהו ע"י צמצום, אמנם מצד בחי' אוא"ס המצמצם אינו תופס מקום כלל. וזהו אנכי ולא יהי' לך מפי הגבורה, אנכי מקור רמ"ח מ"ע, ולא יהי' מקור שס"ה ל"ת10, מפי הגבורה שמענו בחי' צמצום. ולכן אם הי' בריאת העולם ע"י אל"ף הי' נמשך יניק' לחיצוני' יותר מדאי, לזה הי' ע"י בי"ת סי' ברכה וע"פ צמצום החכמה אם בחקותי תלכו כו' ונתתי גשמיכם כו', ואז אח"כ הגם שבמ"ת התחיל באל"ף מ"מ נמשך ע"י צמצום החכמה כו'. ונמצא כי ענין הברכה שיומשך ממקור ושורש, היינו מבחי' החכמה דאיהו ברוך ואיהי ברכה11, איהי ברכה בחי' מל' מקבל הברכה, ואיהו יסו"א ברוך משפיע הברכה כו'. אמנם ע"י מאה ברכות עי"ז ממשיכים גם בחי' אל"ף שיומשך ג"כ בבחי' ברכה כו', וזהו ע"י בחי' ביטול דמ"ה הוא בחי' מ"ה שבכח מ"ה דחכמה כמ"ש בפרד"ס שכח הוא בחי' יחודה עם הבינה, ומ"ה הוא בחי' ביטול החכמה לגבי הכתר12 כו', ולכן ע"י מ"ה שבחכמה יכולים להמשיך מבחי' אל"ף דכתר.
ועפ"ז יובן ענין יוצר האדם13, דהנה כדי להיות ולהגיד לאדם מ"ה שיחו פי' שיהי' שיחו בבחי' מ"ה, כי הגם כי אדם גימט' מ"ה הנה ענין הגימ' הוא הסתר, והיינו כי האדם בא בבחי' לבושי' רבים המעלימים ומסתירים על אור הנפש, והוא בחי' הגוף ונה"ב, שהגוף הוא גשמי וניזון מאכילה ושתי' ושינה הגשמיות, ועכ"ז יבוא לבחי' הביטול דמ"ה, לזה צריך תחילה שיוצר הרים ובורא רוח, פי' להיות יצירת ההרים בכדי שיוכל לקבל בחי' חומר הרוח וכמארז"ל שמשברו בהרים כו'. ובעבודה הרים הוא בחי' אבות, שמעשה אבות סימן לבנים, ונק' בשם יוצר להיות כי ע"י האבות נתגלה אלקותו ית' בעולם שזהו ל' גילוי בחי' יצירה, ורוח הוא בחי' פנימיות שבהרים כנודע שגובה ההר הוא מפני שהרוח מגביה ומנפח יסוד העפר14. ועי"ז מגיד לאדם מה שיחו, פי' מגיד ל' המשכה שאדם דעשי' יהי' ג"כ שיחו בבחי' מ"ה. וכמו"כ יתפרש באצי' גופא הרים הם המדות, והרוח יוצא מבין ההרים חו"ג מבחי' ת"ת, וע' בד"ה לך לך15 ג' מדריגות בבחי' רוח רוה"ק, יעו"ש, ויצירת ההרים רחהוא מבחי' טורי חשוכא מדות שלמעלה מאצי'16, ועי"ז מגיד לאדם שיהי' שיחו בבחי' מ"ה.
וכמו"כ יובן שענין יחוד חתן וכלה הוא להוליד בדומה לו אדם גימ' מ"ה, אמנם הנה הוא בבחי' העלמות והסתרים מהגוף ונה"ב, כי שלש שותפים באדם ומצד חלק האב ואם הנה הוא גשמי ואיך יבוא לבחי' מ"ה, לזה מברכין ברכת יוצר האדם שכמו כדי שיהי' מגיד לאדם מ"ה שיחו זהו ע"י יוצר הרים ובורא רוח, כן ע"י ברכת יוצר האדם יוכל לבוא לבחי' מ"ה שיהי' שיחו בבחי' מ"ה כו'.
הערות
עמוד רה
- 1. כי הנה יוצר הרים : מאמר זה מלבד ההתחלה וסיום (ע"פ כי הנה יוצר הרים) הוא קיצור וחלק מד"ה ויהיו חיי שרה תרל"א (לעיל ע' נז ואילך. וראה גם שם ע' נג ואילך). ונמצא בשינוי ההתחלה בד"ה לה"ע לשון ברכת יוצר האדם בס' תורת שמואל דרושי חתונה ע' סד ואילך. ונמצא תוכנו בשינויים: בד"ה אר"ע מה זכתה אסתר (לעיל ע' קצט ואילך). ד"ה כי הנה יוצר הרים בסה"מ תרל"ב ח"ב ע' תקנד ואילך. תרל"ד ע' לו ואילך. וד"ה זה בס' תורת שמואל דרושי חתונה ע' קמב ואילך. קמו ואילך. ד"ה להבין כו' הברכה דיוצר האדם תרמ"ב (נדפס בס' תורת שמואל דרושי חתונה שם ע' קסב ואילך). להתחלת וסיום המאמר ראה ד"ה זה בסידור עם דא"ח קלג, סע"ד ואילך. קלה, ג ואילך. וראה לכללות המאמר בביאוה"ז להצ"צ ח"א ע' תקעא-ב. תקעט.
- 2. נודע ההפרש שבין ברכה לתפלה : בהבא לקמן (בפיסקא זו ושלאחרי') ראה בארוכה סה"מ תרכ"ז ע' שצד ואילך. וש"נ. תרכ"ט ע' ב ואילך. תרל"ב ח"ב ע' תמה ואילך [ובהנסמן שם בתחילת המאמר]. תרל"ה ח"א ע' ר ואילך. וע' רו ואילך. וראה עוד בענין ההפרש בין ברכה לתפלה: לקו"ת ראה יט, רע"א. אוה"ת ויחי (כרך ו) תתשכה, א ואילך. נשא ע' ערה. שם (כרך ד) ע' א'תלח. וע' א'תמח. עקב (כרך ה) ע' ב'כו. סה"מ תרל"ד ע' לו ואילך. לקו"ש ח"ה ע' 423. וע' 427. ח"י ס"ע 37 ואילך. ועוד.
- 3. וביאור הענין. . ברוך ה' אלקי ישראל : בכ"ז ראה גם אוה"ת בראשית (כרך ג) תקצה, א. יהל אור להצ"צ ע' ריח-ט. סה"מ תרל"ג ח"א ע' צה ואילך. תרל"ח ע' צד. ובכ"מ.
- 4. בד"ה ועמדו רגליו : סה"מ תר"ל ע' שכא-ב. וראה גם מאמרי אדה"ז תקע"א ע' נז ואילך. וש"נ. נביאים ע' רנח ואילך.
- 5. ובד"ה ויצוום אל בנ"י : סה"מ תרכ"ז ע' ק ואילך. וראה גם סה"מ תרל"ב ח"ב ע' שמח ואילך. תרל"ח ע' ב ואילך.
עמוד רו
- 6. האותיות המביאים השכל. . שבשרשן הם קדום : ראה בכ"ז סה"מ תרל"ג ח"ב ע' שנו ואילך. וש"נ.
- 7. כמש"נ באגה"ק בד"ה ויעש דוד שם : סימן ה (קו, ב).
- 8. דינה הוא בחי' דינא דמלכותא דינא : ראה גם אוה"ת וישלח רנ, א.
- 9. אמנם הנה נודע שבריאת העולם הי' באות בי"ת : בהבא לקמן ראה מאמרי אדה"ז תקס"ח ח"ב ע' תרסו ואילך. מאמרי אדהאמ"צ קונטרסים ע' ריב ואילך. ביאוה"ז להצ"צ ח"א שם ע' תקעא. וע' תקעט. ח"ב ע' תשיח ואילך. תשכא. אוה"ת בשלח (כרך ז) ע' ב'תרנד. ויקרא (כרך ג) ע' תתנז ואילך. וראה גם לקו"ת ראה יט, ב. סה"מ תרל"ח ע' קכז. תש"ג ע' 95. לקו"ש חט"ו ע' 1. חי"ט ע' 383. ועוד.
עמוד רז
- 10. אנכי מקור רמ"ח מ"ע ולא יהי'. . שס"ה ל"ת : ראה גם תניא פ"כ (כה, ב).
- 11. דאיהו ברוך ואיהי ברכה : ראה בכ"ז בארוכה סידור עם דא"ח קסה, סע"ב ואילך. שה, ד. אוה"ת נ"ך (כרך ב) ע' תתקנט ואילך.
- 12. מ"ה דחכ'. . שכח. . יחודה עם הבינה ומ"ה. . ביטול החכ' לגבי הכתר : ראה בארוכה המשך וככה תרל"ז פכ"ה (ע' כט). ופל"ב (ע' מג). לעיל ד"ה ועשו ארון. לקמן המשך והחרים ד"ה משכיל לאיתן האזרחי. ועוד.
- 13. ועפ"ז יובן ענין יוצר האדם : בהבא לקמן בפיסקא זו ראה סידור עם דא"ח שם קלד, א. קלה, סע"ג ואילך. מאמרי אדה"ז על מארז"ל ס"ע תפט ואילך. מאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"א ע' רי ואילך. וש"נ. וע' דש ואילך.
- 14. כנודע שגובה ההר. . שהרוח מגביה ומנפח יסוד העפר : ראה סידור עם דא"ח שם קלד, רע"א. מאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה שם. וראה גם מאמרי אדה"ז תקס"ג ח"א ע' קסג. תו"ח בראשית כ, א. סא, ב. ויגש צא, ב. תו"ח שמות (כת"י הר"ש סופר) קיב, ב. [ובהוצאת תשס"ד בח"א עז, ג]. שער האמונה לאדהאמ"צ פס"ח (קד, ב). אמרי בינה צז, ד. שיחת ש"פ בהו"ב תשמ"ז (התוועדויות תשמ"ז ח"ג ע' 324 ואילך). ועוד.
- 15. וע' בד"ה לך לך : תרל"א (לעיל ע' ל. וע' מג).
עמוד רח
- 16. טורי חשוכא מדות שלמעלה מאצי' : ראה לקו"ת דרושים לשמע"צ פו, סע"ד. סה"מ תרל"ח ע' קצז. [ובהנסמן שם].
תניא, ליקוטי אמרים כ׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל, כִּי מִצְוַת וְאַזְהָרַת עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהֵם שְׁנֵי דִבְּרוֹת הָרִאשׁוֹנִים, ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״, הֵם כְּלָלוּת כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ; כִּי דִּבּוּר ״אָנֹכִי״ – כּוֹלֵל כָּל רַמַ״ח מִצְוֹת עֲשֵׂה, וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ – כּוֹלֵל כָּל שַׁסַ״ה מִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְלָכֵן שָׁמַעְנוּ ״אָנֹכִי״ וְ״לֹא יִהְיֶה לְךָ״ לְבַד מִפִּי הַגְּבוּרָה כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּלָלוּת הַתּוֹרָה כוּלָּהּ.
וּלְבָאֵר הֵיטֵב עִנְיָן זֶה, צָרִיךְ לְהַזְכִּיר תְּחִלָּה בִּקְצָרָה עִנְיָן וּמַהוּת אַחְדּוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁנִּקְרָא ״יָחִיד וּמְיוּחָד״, ״וְכֹל מַאֲמִינִים שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא״, כְּמוֹ שֶׁהָיָה קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם מַמָּשׁ, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״אַתָּה הוּא עַד שֶׁלֹּא נִבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה הוּא מִשֶּׁנִּבְרָא כוּ׳״, פֵּירוּשׁ – ״הוּא״ מַמָּשׁ בְּלִי שׁוּם שִׁינּוּי, כְּדִכְתִיב: ״אֲנִי ה׳ לֹא שָׁנִיתִי״. כִּי, עוֹלָם הַזֶּה וְכֵן כָּל הָעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים – אֵינָם פּוֹעֲלִים שׁוּם שִׁינּוּי בְּאַחְדּוּתוֹ יִתְבָּרֵךְ בְּהִבָּרְאָם מֵאַיִן לְיֵשׁ.
שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָיָה הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד קוֹדֶם הִבָּרְאָם, כֵּן הוּא לְבַדּוֹ הוּא יָחִיד וּמְיוּחָד אַחַר שֶׁבְּרָאָם, מִשּׁוּם דְּכוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב, וּכְאַיִן וָאֶפֶס מַמָּשׁ.
כִּי הִתְהַוּוּת כָּל הָעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים מֵאַיִן לְיֵשׁ, וְחַיּוּתָם וְקִיּוּמָם הַמְקַיְּימָם שֶׁלֹּא יַחְזְרוּ לִהְיוֹת אַיִן וָאֶפֶס כְּשֶׁהָיָה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבַר ה׳ וְרוּחַ פִּיו יִתְבָּרֵךְ הַמְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וּלְמָשָׁל, כְּמוֹ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, כְּשֶׁמְּדַבֵּר דִּבּוּר אֶחָד; שֶׁדִּבּוּר זֶה לְבַדּוֹ כְּלָא מַמָּשׁ, אֲפִילוּ לְגַבֵּי כְּלָלוּת נַפְשׁוֹ הַמְדַבֶּרֶת, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְבוּשׁ הָאֶמְצָעִי שֶׁלָּהּ, שֶׁהוּא כֹּחַ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, שֶׁיָּכוֹל לְדַבֵּר דִּבּוּרִים לְאֵין קֵץ וְתַכְלִית; וְכָל שֶׁכֵּן לְגַבֵּי בְּחִינַת לְבוּשׁ הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ שֶׁהוּא הַמַּחֲשָׁבָה, שֶׁמִּמֶּנָּה נִמְשְׁכוּ הַדִּבּוּרִים וְהִיא חַיּוּתָם; וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר לְגַבֵּי מַהוּת וְעַצְמוּת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהֵן עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ הַנִּזְכָּרוֹת לְעֵיל: חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, שֶׁמֵּהֶן נִמְשְׁכוּ אוֹתִיּוֹת מַחֲשָׁבָה זוֹ הַמְלוּבָּשׁוֹת בְּדִבּוּר זֶה כְּשֶׁמְּדַבֵּר, כִּי הַמַּחֲשָׁבָה הִיא גַּם כֵּן בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת כְּמוֹ הַדִּבּוּר, רַק שֶׁהֵן רוּחָנִיּוֹת וְדַקּוֹת יוֹתֵר.
אֲבָל עֶשֶׂר בְּחִינוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת כוּ׳, הֵן שֹׁרֶשׁ וּמְקוֹר הַמַּחֲשָׁבָה, וְאֵין בָּהֶם בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין קוֹדֶם שֶׁמִּתְלַבְּשׁוֹת בִּלְבוּשׁ הַמַּחֲשָׁבָה.
לְמָשָׁל, כְּשֶׁנּוֹפֶלֶת אֵיזוֹ אַהֲבָה וְחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ שֶׁל אָדָם, קוֹדֶם שֶׁעוֹלָה מֵהַלֵּב אֶל הַמּוֹחַ לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ – אֵין בָּהּ בְּחִינַת אוֹתִיּוֹת עֲדַיִין, רַק חֵפֶץ פָּשׁוּט וַחֲשִׁיקָה בַּלֵּב אֶל הַדָּבָר הַהוּא הַנֶּחְמָד אֶצְלוֹ.
וְכָל שֶׁכֵּן קוֹדֶם שֶׁנָפְלָה הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה בְּלִבּוֹ לְאוֹתוֹ דָבָר, רַק הָיְתָה בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, שֶׁהָיָה נוֹדָע אֶצְלוֹ אוֹתוֹ דָבָר שֶׁהוּא נֶחְמָד וְנָעִים וְטוֹב וְיָפֶה לְהַשִּׂיגוֹ וְלִידָּבֵק בּוֹ, כְּגוֹן: לִלְמוֹד אֵיזוֹ חָכְמָה, אוֹ לֶאֱכוֹל אֵיזֶה מַאֲכָל עָרֵב, רַק לְאַחַר שֶׁכְּבָר נָפְלָה הַחֶמְדָה וְהַתַּאֲוָה בְּלִבּוֹ בְּכֹחַ חָכְמָתוֹ וְשִׂכְלוֹ וִידִיעָתוֹ, וְאַחַר כָּךְ חָזְרָה וְעָלְתָה מֵהַלֵּב לַמּוֹחַ – לְחַשֵּׁב וּלְהַרְהֵר בָּהּ אֵיךְ לְהוֹצִיא תַּאֲוָתוֹ מִכֹּחַ אֶל הַפּוֹעַל לְהַשִּׂיג הַמַּאֲכָל, אוֹ לְמִידַת הַחָכְמָה בְּפוֹעַל, הֲרֵי בְּכָאן נוֹלְדוּ בְּחִינוֹת אוֹתִיּוֹת בְּמוֹחוֹ, שֶׁהֵן אוֹתִיּוֹת כִּלְשׁוֹן עַם וָעָם הַמְדַבְּרִים וְהַמְהַרְהֲרִים בָּהֶם כָּל עִנְיְינֵי הָעוֹלָם: