כל הולך על גחון
רנטכל הולך על גחון
ש"פ שמיני ט"ל לפ"ק
כל הולך על גחון1 וארז"ל למה נק' הראשונים סופרים שהיו סופרין אותיות התורה והיו אומרים ו' דוגחון הוא חצי אותיות התורה, והיו סופרים אותיות התהלים והיו אומרים ע' דמיער הוא חצי אותיות בתהלים. וכ' בח"א2 ו' דוגחון מפסיק כח הנחש דנחש הקדמוני כתי' בו על גחונך תלך לכן נק' גחון והו' מחליש כחו, וע' דיכרסמנה חזיר מיער דכתי' ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא מפסיק כח החזיר. דהנה תהלים מכוון נגד תורה וכמו שיש בתורה חמשה חומשי תורה כמו כן יש בתהלים חמשה ספרים, ולדעה דתורה נחלק לז' ספרים כמ"ש חצבה עמודי' שבעה כמו"כ תהלים נחלק לז' ימי השבוע, וצ"ל למה תורה ותהלים דוקא. והענין דהנה אמרז"ל כל מי שיש בו תורה ואין בו יר"ש דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצונים לא מסרו לו בהי עייל, תורה הוא מפתחות הפנימיות ותהלים מפתחות החיצוניות, דהנה כל התהלים הוא סיפורי שבחי המקום כמו השמים מספרים כבוד אל, הללויה הללו עבדי ה' הללו שם ה', ולכך בתפלה הרוב הוא פסוקי תהלים שהוא סיפור שבחי המקום ודוד מספר זה. הגם שקודם דוד הי' ג"כ תהלים מ"מ לא סיפרו ודוד מספר זה מפני שהוא מרכבה לבחי' זו. וזהו בג' ספרים ברא הקב"ה את עולמו בספר וסופר וסיפור, ספר וסופר הוא תורה וסיפור הוא תהלים, וע"פ הקבלה תורה הוא ת"ת ותהלים הוא מל'. ורבינו ז"ל פי' מפתחות החיצוניות3 הוא תהלים מפני שכל ענין תהלים הוא כמו הללויה הללו את השם מן השמים הללוהו במרומים, ואתה מחי' את כולם שהו"ע הבריאה נק' מפתחות החיצוניות, אבל תורה הוא מפתחות הפנימיות. וצ"ל איך שייך לומר על ברה"ע שהוא חיצוניות.
והענין דהנה ידוע שיש אור ושפע וידוע החילוק ע"פ חכמי המחקר4 שפע הוא השפעה ופועל שינוי בהמשפיע שצריך לצמצם א"ע, וכמו השפעת הרב רסלתלמיד שצריך לצמצם א"ע שיוכל המקבל לקבל והיינו בדרך קצרה באופן שיוכל לקבל, הרי יש בו שינוי מקודם ההשפעה לבשעת ההשפעה, אבל אור כשמכניסין נר בבית מאיר בבית ואין בהנר שום שינוי מפני שהוא רק הארה, כמו"כ חיות הנבראים והיינו מאוא"ס הוא רק הארה לכן נק' חיצוניות, אבל תורה הוא מפתחות הפנימיות דכתי' אשר אנכי מצוך היום שמחבר עם בחי' אנכי מי שאנכי.
וביאור הענין דהנה בכלל באדם יש פנימיות וחיצוניות, דמחדו"מ הם ג' לבושי הנפש ולבוש הוא חיצוני, ובהם מעשה הוא יותר חיצון שבשעת העשי' יוכל לדבר כמו אומן שעושה כלי מ"מ מדבר בעת העשי', ובמעשה גופא יש פנימיות וחיצוניות5 דכח הזריקה שבאדם הוא חיצוניות דישנו בבהמה ג"כ וכמאמר היו צרורות מנתזין מתחת רגלי', אלא שבהמה מזקת ואדם מפני שהוא מורגל שלא להזיק אינו מזיק, אבל מאחר שיש כח זה בבהמה ג"כ הוא חיצוני. וכתיבה הגם שהוא ג"כ מעשה מ"מ יכול לכתוב דבר שכל הוא פנימי, ודיבור לגבי מעשה הוא פנימי אבל לגבי מח' הוא חיצוני שמח' הוא גילוי העלם העצמי לגבי עצמו ודיבור הוא גילוי לזולתו, ובזה גופא יש ג"כ פנימיות וחיצוניות כשמדבר בעניני העולם הוא חיצוני וכשמדבר בהדיבור דבר תורה6 הוא פנימי, ומח' הגם שהוא היותר פנימי יש בו ג"כ פנימיות וחיצוניות סתם מח' הוא חיצוניות ועומק המח' הוא פנימיות, הרי בכלל יש בכולן פנימיות וחיצוניות, והוא שיש בהם חב"ד חג"ת נה"י והוא פנימי חיצוני תיכון, ובכלל הם חיצוניות לגבי השכל והמדות שהם נק' עצם הנפש כמ"ש בתניא, ופעמים אמר רבינו ז"ל7 שהשכל והמדות עצם הנפש8 אלא הם נק' גופים שאינו כמו לבושים, שיכול לפשוט וללבוש כמו שיש בגדי שבת ובגדי חול אבל הגוף א"א לפשוט דבע"כ אתה חי ואינו שייך לחלוק הנשמה מהגוף שזה הנפש וזה הגוף שהנפש מחי' את הגוף לכן מחדו"מ נק' לבושים אבל שכל והמדות הם גופים לעצם הנפש, ובזהר מחלק זה לד' בחי' נפש רוח נשמה ונשמתא לנשמתא וכמו"כ באדם הוא ראש וגוף ורגל שהם נשמה רוח נפש, והנפש המחי' את הגוף הוא נשמתא לנשמתא.
רסאוכמו"כ יובן למעלה דמחדו"מ הם בי"ע9 דבי"ה ה' צור עולמים ביו"ד נברא העוה"ב ובה' נברא העוה"ז שהוא באותיות הדיבור, ואפי' עלמין סתימין דלא אתגליין שהוא בי' נברא העוה"ב הוא אותיות המח', משא"כ ע"ס דאצי' הם נק' גופים, וחכ' למעלה מכולם שבו שורה אוא"ס, הגם שבכולם שורה אוא"ס מ"מ חכ' הוא ראשית ההשתל' ודרך בו נמשך לכולם והוא סדר השתל', ויש למעלה מסדר השתל' וכמו באדם יש שכל ועומק השכל מקור השכל כמו"כ למעלה אינו שייך בחי' אלו אלא הוא בחי' לית מחשבה תפיסא בי' כלל, ובחי' זו יש בתורה דאורייתא מחכ' נפקת וידוע דחיצוניות שבעליון הוא פנימיות שבתחתון10, אבל תורה דמחכ' נפקת יש בה הפנימיות ג"כ, וה"ה פנימיות לגבי העולמות שהם מבחי' חיצוניות משא"כ תורה הוא מפנימיות לכן נק' מפתחות הפנימיות, ולכן נמשך למטה בארץ דוקא וכמ"ש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך דבמצרים אני דוקא11, וכמו אותיות החקוקים על האבן טוב מרוב בהירות האבן א"א לקרות האותיות אבל כשהם על השעוה אז אפשר לקרותם הרי אותן האותיות שהם חקוקים על האבן הם ניכרים על השעוה דוקא, ועוד דנעוץ תחילתן בסופן דוקא.
ועפ"ז יובן מ"ש כי תשמע בקול ה' אלקיך, קול מפרש רבינו ז"ל שהוא מחבר גשמיות ורוחניות12 וזהו קול ה' אלקיך שיומשך גם בעשי', בקול היינו מה שבפנימיות הקול והוא הארת הקו וחוט בפנימיות הקול. והענין דהנה תורה אינו ידיעת התורה לבד אלא המשכת אוא"ס בתורה, וכמו דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה13 המשכת אוא"ס בתורה, שע"י תורה לשמה ממשיכים המשכת אוא"ס בתורה, וזהו בקול.
והענין דהנה תורה נק' תורת חסד ויש עונשין שבתורה הוא דין בכלל הן עשין ול"ת ותורה מחבר ב' בחי' אלו, לכן בכח התורה להחליש כח הנחש. דהנה יניקת החיצונים הוא מקו השמאל הגם דאברהם יצא ממנו ישמעאל זהו קודם שנימול14 אבל יצחק יצא ממנו כו' אף לאחר שנימול מפני שיניקתם מקו השמאל, ותורה מחבר חו"ג לכן אין להם יניקה וזהו שמחליש כח הנחש. והוא כמו ענין אהבה ברשפי אש ה"ה אהבה מ"מ נולד מזה כעס, הגם שהכעס הוא על ההיפך מ"מ הוא כעס, אך זהו רק הגבורות לבד אבל עם תורה שהוא לאכללא שמאלא בימינא עי"ז רסבמברר אותם*. וזהו אם פגע בך כו' משכהו לבהמ"ד בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. והוא ע"ד מ"ש המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו15 מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואינם מכבים, הגם דמים ואש שני הפכים מ"מ כשמאיר מבחי' שלמעלה משניהם הם בטלים ואינם מכבים זא"ז, וכמו"כ תורה הוא מחבר חו"ג.
לשמור מצותיו16 הוא הכלי לאור התורה, דהנה כתי' אל יתהלל כו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי כי באלה חפצתי עושה חסד ומשפט וצדקה, השכל הוא תורה וידוע אותי הוא אוא"ס שבתורה, חסד הוא קו הימין משפט קו השמאל צדקה כללות המצות, ותורה שהוא השכל וידוע אותי הוא מחבר אותם, דמצות הם כלים לאור התורה. ולעשות הישר בעיני הוי' דהנה יש עינא דלתתא ועינא דלעילא, עינא דלתתא הוא בריאה יש מאין שלמטה היש ולמעלה האין ועינא דלעילא הוא שכולא קמי' כלא חשיבי ולמעלה היש ולמטה האין, וכתי' כי עין בעין יראו שד"ת יהי' כמו ד"ע.
וזהו הע' דמיער17 דהנה ע' הם ז' מדות כלולות מעשר הם והוא ז"ת דבינה שהוא מקור ושרש ז' מלכין קדמאין שנפלו בשבירה, וע"י תהלים מבררים אותם דתהלים הוא הסיפור איך שכולם אומרים קדוש, הללויה הללו ה' מן השמים הללוהו במרומים, הללו ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות, וענין השירה הוא ביטול היש כשאומר שירה לא' מבטל א"ע ועי"ז מבררים אותם, וזהו שמע שם ע', ב"ן רפ"ח בגימ' שם, שעי"ז מבררים הרפ"ח ניצוצים. וזהו שהע' דמיער הוא עי"ן תלוי', מפני שהוא מקיף דלבונה זכה שמקבלים משם חיותם בדרך מקיף ותהלים מברר זה. ומה שייך בתהלים חצי, דהנה דוד ספור18 תהלים וכתיב חצות לילה אקום19 להודות לך, דלילה חצי הראשונה הוא גבורות וחצי השני' מתחלשים הגבו' ורגע דחצות מחבר שניהם וזהו חצי התהלים וזה [דוקא] מברר. וזהו כל הולך על גחון ו' דגחון מפסיק כח הנחש, שטן בגימ' נחש, ותורה מחליש כחו שיהי' ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך.
הערות
עמוד רנט
- 1. כל הולך על גחון : מאמר זה נדפס כאן מגוכי"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בס' ההנחות תרל"ט. ולקמן נד' ג"כ הנחה נוספת של המאמר. [אך מאמר זה לא נרשם בגוכי"ק אדמו"ר מהר"ש בס' תרל"ט, ונמצא רק בהנחות]. בתחילת העמוד בצידו השמאלי ציין כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע בגוכי"ק: יד שמאל נרתע מאד. [ראה פקסימיליא להלן בהוספות ע' שסב]. המאמר מיוסד על ד"ה זה באוה"ת שמיני ע' רמב ואילך. וראה ד"ה זה בסה"מ תרכ"ו ע' עב ואילך (הוצאת קה"ת תשמ"ט). ד"ה החודש, בסה"מ תרל"ב ח"א ע' רסג ואילך. ד"ה מהרה ישמע: בסה"מ תרל"ב ח"ב ע' תקמה ואילך (ובס' מאמרי אדמו"ר מהר"ש — דרושי חתונה ע' קפו ואילך), וסה"מ תרל"ד ע' יח ואילך. וראה ד"ה ארז"ל לפיכך נקראו הראשונים סופרים, בסה"מ תרצ"ט (ע' 168) ובסה"מ תשט"ז.
- 2. וכ' בח"א : בחדא"ג מהרש"א (קידושין ל, א). והובא גם באוה"ת שמיני שם ע' רמ וס"ע רמב. ובשאר מקומות שנסמנו לעיל.
- 3. ורבינו ז"ל פי' מפתחות החיצוניות : ראה לקו"ת דברים כב, ד ואילך. וראה אוה"ת שמיני שם ע' רמג וע' רמו.
- 4. דהנה ידוע שיש אור ושפע וידוע החילוק ע"פ חכמי המחקר : ראה גם סה"מ תקס"ב ח"א ע' רסא. ח"ב ע' שע. שעח. תכב [ובהמ"מ לשם]. אוה"ת ענינים ע' קי ואילך. קמב ואילך. סה"מ תרכ"ו ע' רעח ואילך. תרכ"ז (הוצאת תשנ"ט) ע' תנו ואילך. תע ואילך. תרנ"ח ע' סח ואילך. סה"מ מלוקט ח"ב ע' רצב ואילך. ועוד.
עמוד רס
- 5. וביאור הענין דהנה בכלל באדם יש פנימיות וחיצוניות. . ובמעשה גופא יש פנימיות וחיצוניות : ראה בכ"ז לקו"ת דרושים לש"ש סו, ב. אוה"ת שמיני שם ע' רמז. סה"מ תרל"ג ח"א ע' קטז. ח"ב ע' תקיד [ובמ"מ בתחילת המאמר שם].
- 6. וכשמדבר בהדיבור דבר תורה : בגוכי"ק כאן בתחילת ובסוף תיבות אלו, צויינו איזה סימני עיגול, אולם לא נרשמו שום הוספות בצד הגליון.
- 7. לגבי השכל והמדות שהם נק' עצם הנפש כמ"ש בתניא, ופעמים אמר רבינו ז"ל : ראה תניא פ"ג (ובהמובא בליקוט פירושים ומ"מ לשם). וראה בכ"ז תו"א וירא יג, ג. לקו"ת ויקרא ד, ב. סה"מ תקס"ב ח"א ע' קעט. ח"ב ע' תכב. סה"מ תקס"ו (הוצאה ראשונה) ע' כט. ס' מאמרי אדה"ז עה"ת ח"א ע' צח. ס' מאמרי אדה"ז ענינים ע' רמא. הקצרים ע' שט. סה"מ תרל"ב שם ע' רסו (בהמ"מ).
- 8. ופעמים אמר רבינו ז"ל שהשכל המדות עצם הנפש : כ"ה בגוכי"ק. ולקמן בהנחה שני' הלשון: אך פעם כתב רבינו בדרוש ששכל ומדות ג"כ אינם עצמי' הנפש כו'. וראה בכ"ז בנסמן לעיל בהערה הקודמת.
עמוד רסא
- 9. וכמו"כ יובן למעלה דמחדו"מ הם בי"ע : ראה לקו"ת בלק סז, א ואילך. ובכ"מ.
- 10. וידוע דחיצוניות שבעליון הוא פנימיות שבתחתון : ראה לקו"ת שה"ש לט, ד. אוה"ת שמיני שם ס"ע רמז.
- 11. וכמ"ש ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך דבמצרים אני דוקא : ראה לקו"ת פ' צו יב, ג. טז, א. מאמרי אדה"ז עה"ת ח"א ע' שלט. סה"מ תקס"ד ס"ע פד. ועוד. וראה במ"מ בס' מאמרי אדמו"ר מהר"ש דרושי חתונה שם ס"ע פה.
- 12. קול מפרש רבינו ז"ל שהוא מחבר גשמיות ורוחניות : ראה סידור עם דא"ח יט, ג. תו"א וישב כז, ב. ויחי נד, ג ואילך. לקו"ת דברים שם כג, סע"א ואילך. וראה סה"מ תרל"ב ע' שנט: יוקדם ענין והצעת דרוש וא"ו דגחון ל"ב ולפמשנ"ת שם קול המחבר רוחניות וגשמיות כו'.
- 13. וכמו דוד הי' מחבר תורה שלמעלה בהקב"ה : ראה גם לקו"ת שלח מז, ג. נא, א. ועוד.
- 14. דאברהם יצא ממנו ישמעאל זהו קודם שנימול : ראה גם בסה"מ תרל"ב שם ע' רסט. וש"נ.
עמוד רסב
- *. עי"ז מברר אותם : בצד הגליון רשום בגוכי"ק: ע' בביכל הקטן, רד"צ ( ), ט"ל.
- 15. המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו : ראה בשם הה"מ: לקו"ת תזריע כג, ג (ובהמ"מ לשם). ביאוה"ז ח, ג. סה"מ תקס"ג ח"א ע' נב. סה"מ אתהלך לאזניא ע' יב. ובביאור ד"ה ביום השמיני עצרת דתקע"ב (לא נדפס לע"ע) מובא קרוב לענין זה בזה"ל: ”בשם הה"מ ששמע [כ"ק אדה"ז] ממנו סוכות האחרון תקל"ג".
- 16. לשמור מצותיו : ראה לקו"ת דברים שם כג, ג ואילך.
- 17. וזהו הע' דמיער : ראה גם לקו"ת דברים ל, ב.
- 18. ספור : כ"ה בגוכי"ק. ובס' מאמרי אדמו"ר מהר"ש דרושי חתונה ע' פז: לפי שתלים הוא סיפור שבחי הבורא ית' כו'. ועיג"כ בשאר מקומות שנסמנו לעיל בתחילת המאמר.
- 19. וכתיב חצות לילה אקום : ראה גם אוה"ת ויקרא ע' רמד.
תניא, ליקוטי אמרים ג׳ - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, כָּל בְּחִינָה וּמַדְרֵגָה מִשָּׁלֹשׁ אֵלּוּ: נֶפֶשׁ רוּחַ וּנְשָׁמָה – כְּלוּלָה מֵעֶשֶׂר בְּחִינוֹת, כְּנֶגֶד עֶשֶׂר סְפִירוֹת עֶלְיוֹנוֹת שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ מֵהֶן, הַנֶּחְלָקוֹת לִשְׁתַּיִם, שֶׁהֵן: שָׁלֹשׁ אִמּוֹת וְשֶׁבַע כְּפוּלוֹת; פֵּירוּשׁ, חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְשִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת כוּ׳.
וְכָךְ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם, שֶׁנֶּחְלֶקֶת לִשְׁתַּיִם: שֵׂכֶל וּמִדּוֹת.
הַשֵּׂכֶל כּוֹלֵל: חָכְמָה בִּינָה וָדַעַת, וְהַמִּדּוֹת הֵן: אַהֲבַת ה׳ וּפַחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ וּלְפָאֲרוֹ כוּ׳.
וְחָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת נִקְרְאוּ אִמּוֹת וּמָקוֹר לַמִּדּוֹת, כִּי הַמִּדּוֹת הֵן תּוֹלְדוֹת חָכְמָה־בִּינָה־דַּעַת:
וּּבֵיאוּר הָעִנְיָן, כִּי הִנֵּה הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁהוּא הַמַּשְׂכִּיל כָּל דָּבָר – נִקְרָא בְּשֵׁם ״חָכְמָה״, ״כֹּ״חַ מָ״ה״.
וּכְשֶׁמּוֹצִיא כֹּחוֹ אֶל הַפּוֹעַל, שֶׁמִּתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ לְהָבִין דָּבָר לַאֲשׁוּרוֹ וּלְעָמְקוֹ, מִתּוֹךְ אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה הַמּוּשְׂכָּל בְּשִׂכְלוֹ – נִקְרָא ״בִּינָה״.
וְהֵן הֵם ״אָב״ וָ״אֵם״ הַמּוֹלִידוֹת אַהֲבַת ה׳ וְיִרְאָתוֹ וּפַחְדּוֹ.
כִּי הַשֵּׂכֶל שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, כְּשֶׁמִּתְבּוֹנֵן וּמַעֲמִיק מְאֹד בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵיךְ הוּא ״מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין״ וְ״סוֹבֵב כָּל עָלְמִין״ וְ״כוּלָּא קַמֵּיהּ כְּלָא חֲשִׁיב״ נוֹלְדָה וְנִתְעוֹרְרָה מִדַּת יִרְאַת הָרוֹמְמוּת בְּמוֹחוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ, לִירֹא וּלְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִגְּדוּלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין לָהּ סוֹף וְתַכְלִית, וּפַחַד ה׳ בְּלִבּוֹ.
וְשׁוּב יִתְלַהֵב לִבּוֹ בְּאַהֲבָה עַזָּה כְּרִשְׁפֵּי אֵשׁ, בַּחֲשִׁיקָה וַחֲפִיצָה וּתְשׁוּקָה וְנֶפֶשׁ שׁוֹקֵקָה, לִגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא.
וְהִיא כְּלוֹת הַנֶּפֶשׁ, כְּדִכְתִיב: ״נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי וְגוֹ׳״.
וְהַצִּמָּאוֹן, הוּא מִיסוֹד הָאֵשׁ שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּכְמוֹ שֶׁכָּתְבוּ הַטִּבְעִיִּים, וְכֵן הוּא בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁיְּסוֹד הָאֵשׁ הוּא בַּלֵּב, וּמְקוֹר הַמַּיִם וְהַלֵּיחוֹת מֵהַמּוֹחַ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים שַׁעַר נ׳, שֶׁהִיא בְּחִינַת חָכְמָה שֶׁנִּקְרָא מַיִם שֶׁבַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית.
וּשְׁאָר הַמִּדּוֹת כּוּלָּן, הֵן עַנְפֵי הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה וְתוֹלְדוֹתֵיהֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמָקוֹם אַחֵר.
וְהַדַּעַת, הוּא מִלְּשׁוֹן ״וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה״, וְהוּא לְשׁוֹן הִתְקַשְּׁרוּת וְהִתְחַבְּרוּת, שֶׁמְּקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ בְּקֶשֶׁר אַמִּיץ וְחָזָק מְאֹד, וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, וְאֵינוֹ מַסִּיחַ דַּעְתּוֹ.
כִּי אַף מִי שֶׁהוּא חָכָם וְנָבוֹן בִּגְדוּלַּת אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, הִנֵּה אִם לֹא יְקַשֵּׁר דַּעְתּוֹ וְיִתְקַע מַחֲשַׁבְתּוֹ בְּחוֹזֶק וּבְהַתְמָדָה – לֹא יוֹלִיד בְּנַפְשׁוֹ יִרְאָה וְאַהֲבָה אֲמִיתִּית, כִּי אִם דִּמְיוֹנוֹת שָׁוְא.
וְעַל כֵּן, הַדַּעַת הוּא קִיּוּם הַמִּדּוֹת וְחַיּוּתָן, וְהוּא כּוֹלֵל חֶסֶד וּגְבוּרָה, פֵּירוּשׁ, אַהֲבָה וַעֲנָפֶיהָ וְיִרְאָה וַעֲנָפֶיהָ:

