כל הנהנה כו'
צבכל הנהנה כו'
בס"ד.
ה' קולות כו' נשמות ומלאכים כו' קול ה' על המים
להבין מארז"ל כל הנהנה1 מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות כו', ואם משמחו זוכה לתורה שניתנה בה' קולות כו', להבין זה מהו ענין מצות השמחה לשמח החתן, ולמה הופרשה מצוה צו דפרו ורבו מכל המצות שבתורה שלא נצטוו לשמוח כ"כ זולתי במצוה זו גדלה אזהרת השמחה לשמח חתן כו', לשמחה זו מה זה עושה.
והענין הוא דהנה ידוע ההפרש שבין נשמו' למלאכי' שהמלאכי' הן בשרשן למטה במדרגה מן הנשמו', והיינו שהמלאכי' נמשכו מדבר ה' ורוח פיו ית' כמ"ש וברוח פיו כל צבאם וגו', משא"כ נש"י נמשכו ממחשבה עילאה כמארז"ל ישראל עלו במח' לפניו ית'2, ומעתה צ"ל מדוע הנשמות הגבוהות בשרשן מאד נעלה מן המלאכי' יכולים לירד למטה בעוה"ז להתלבש בגוף החומרי, והמלאכי' שלמטה מהם במדריגה אינן יכולי' להתלבש בגוף החומרי דעוה"ז, ואף שיש להם גופי' הם הכלי' שבהן מתלבש החיות של המלאך ההוא, הנה הגופים שלהם הם הכלי' הם רוחנים וזכים מאד שמורכבי' גופותיהם רק מב' יסודו' הרוחנים והמעולים המה יסוד האש ויסוד הרוח3, שמב' יסודו' אלו הרוחני' מורכבי' גופותיהם כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט וגו', ואף המלאכי' דעשיי' שמתלבשי' בגופי' דעשי' המה רוחני' וזכים מאד עד שהם רואים ואינם נראים מחמת זכות ודקות גופותיהם כו' כנ"ל, וכמארז"ל מיכאל באחת גבריאל בשתים כו', אדרבה איפכא מסתברא שהמלאכי' יהיו מתלבשי' בגוף ולא הנשמות כו'. אך הענין הוא שלכן הנשמו' יכולי' לירד כ"כ למטה ולהתלבש בגופי' גשמיי' מצד מעלת מדרגתן שנמשכו ממח' עילאה כמ"ש אתה בראת אתה יצרת ואתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי כו', וכדכתי' ויפח באפיו נשמת חיים, והקב"ה הוא השומר אותה להיות מתקיים בגוף, משא"כ המלאכי' שנמשכו מרוח פיו ית' שלמטה מהמח' לכך אין באפשרי להן להתלבש בגופי' גשמיים.
צגביאור הדבר הוא, בהיות הנשמו' נמשכי' ממח' עילאה היא החכ' שמאין תמצא כידוע לי"ח שהחכ' דוקא נמשכה מאין המוחלט, שאין לה ערך כלל אל מקורה האין האמיתי, שהוא בחי' יש הנמשך מהאין שאין להם ערך ושייכות זל"ז בהדרגת ההשתל' כלל שלא הי' באפשרי להתמשך היש מהאין ע"פ הדרגת ההשתלשלו' מאחר שאין ערך ויחוס ביניהם כלל, כ"א המשכתה מהאין הוא שלא כדרך השתל' כו', משא"כ מחכ' ואילך הוא סדר ההשתלשלות עילה ועלול בהדרגה וסדר דהיינו שבינה נמשכה מחכ' והמדות מבינה והמח' מן המדות והדבור מן המחשבה כו' שזהו נק' בחי' המשכה יש מיש שיש להן ערך ושייכות זל"ז (שכמו שיש ערך המדות אל הבינה כך הוא ממש ערך הבינה אל החכ' כמ"ש במ"א4), משא"כ המשכת החכ' מלמעלה מן החכ' היא שלא כסדר ההשתל' וכמ"ש והחכ' מאין תמצא, ולכן הנשמו' שעלו במח' עילאה שנמשכה מאין כנ"ל יורדי' למטה להתלבש בגופי' גשמיים ולהוליד בנים ובני בנים כו', שכח המוליד שנמצא באדם הוא שמהוה אדם אחר מאין ליש ממש הוא מצד שרש נשמתו שנמשכה ממח' עילאה שמאין תמצא לכך יש בו כח כזה להוליד ולהתהוות נשמה אחרת מאין ליש ממש שהיא בחי' התחדשות גמורה, וזהו נמצא בהנשמו' מצד שרשם הגבוה מאד נעלה שעלו במח' לפניו שהחכ' מאין תמצא שזהו כח אור א"ס ית' בעצמו שכשמו כן הוא לחדש חדשות אין קץ בבחי' א"ס ממש, וזה הכח ניתן בהנשמו' ג"כ שיהי' נמצא בהן כח המוליד להוליד חדשות ממש מאין ליש ממש, משא"כ המלאכי' שנמשכו מדבר ה' ורוח פיו ית' שהדיבור הוא בחי' יש ממש, לכך אין באפשרי להן להוליד מאין ליש מלאכי' אחרי' כו' כ"א כמו שנתהוו מדבר ה' ית' כך יעמדו לעולם במעמד ומצב א' להיות כאו"א נפרד בפ"ע כו' (כמ"ש במ"א ע"פ וכנפיהם פרודות5 וגו' ע"ש), כמו עד"מ בנפש האדם כשהדבור יוצא מפיו בהתחלקו' ופירוד אותיות הדבור זמ"ז אין להשיבם עוד וא"א שיתהוה מדבור א' שיצא מפיו עוד דבור אחר כו', שכיון שיצא הדיבור מפיו ונעשה נפרד כך יהי' כמו שהוא ואינו יכול לחדש עוד כלל, משא"כ המחשבה נובע תמיד מן השכל חדשות כו', כמ"כ עד"מ למעלה המלאכי' שנמשכו מדבר ה' ית' אינם יכולים לחדש ולהוליד מלאכי' אחרי', כ"א כמו שנמשכו כאו"א לפי מזגו ותכונתו מצרופי אותיות הדבור, כך יעמוד לעולם נפרד בפ"ע ואין לו התחברות עם השני, כמו שאין התחברו' לדיבור אחד אל חבירו.
וזה"ע מצות השמחה לשמח החתן כו', דהנה ידוע שהשמחה היא באה על דבר הנעלם שנתגלה מהעלמו לידי גילוי ממש דוקא כמ"ש במ"א6, ולכן צדכשרואה האדם שנמצא למטה ג"כ בחי' כח המוליד להוליד חדשות מאין ליש שזה הכח נמשך מן אור א"ס ב"ה אשר הוא כל יכול לחדש חדשו' אין קץ להפעיל מאין המוחלט ליש ממש כמ"ש והחכ' מאין תמצא וגו', ע"כ ישמח לב האדם מזה, וזוהי המצוה לשמח החתן כו' כנ"ל. וזהו שארז"ל ואם משמחו זוכה לתורה שניתנה בה' קולות וכו', פי' כי התורה נמשכה ג"כ מאין ליש ממש מהעלם לגילוי, כי אוריי' מחכ' נפקת והחכ' מאין תמצא, לכן כאשר ישמח האדם מבחי' כח המוליד מאין ליש הנמצא בהאדם שזהו המצוה לשמח החתן כו' יזכה לתורה שנמשכה ג"כ משרש ומקור זה מאין ליש דאוריי' מחכ' נפקת והחכ' מאין תמצא כנ"ל.
אך להבין ענין ה' קולות שניתנה בהן התורה כמ"ש ויהי קול השופר וגו', משה ידבר והאלקי' יעננו בקול וגו', ששם נא' במ"ת ה' קולות כו', הענין הוא דהנה כתי' אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם וגו', פי' שזהו ה' בחי' ומדרגות שנמשכי' בסדר ההשתלשלו' מחכ' עד הדבור, ראה הוא בחי' ומדרגת החכ' שהיא בחי' ראיי' כנודע, ויספרה הוא בחי' בינה כו' כמשנ"ת במ"א7 ע"ש. וכמ"כ עד"מ למעלה נמצאי' ה' מדרגו' המשתלשלו' מחכ' דאצי' ואילך עד מל' דאצי' היא דבר ה' ית' דהיינו מהחכ' נמשכה הבינה דאצי' שנקראת בחי' זה כמ"ש והחכ' מאין תמצא ואי זה מקום בינה וגו', ומהבינה נמשכי' המדות ומן המדו' המחשבה ומן המח' הדבור הרי הם ה' מדרגו' המשתלשלו' מחכ' עד הדבור כנ"ל, והן הן הה' קולות שניתנה בהן התו', פי' דאוריי' מחכ' נפקא וכאשר נצטרך להמשיכה מן החכ' למטה הוצרכה לירד ולהתמשך דרך ה' מדרגו' המשתלשלו' מחכ' ואילך כנ"ל, והן הן הה' קולות שקול הוא ל' המשכה שנמשך בחי' התורה למטה דרך ה' בחי' ומדרגו' ההשתל' הנ"ל.
וז"ש קול ה' על המים וגו' פי' זהו המשכה ראשונה של התו' שהוא נגד קול הראשון דמ"ת, דהנה מים הוא בחי' חכ' שמאין תמצא כנודע ועז"נ קול ה' על המים שהוא ההמשכה מלמעלה מן החכ' אל ים החכ' שלמעלה וז"ש על המים, ואח"כ נמשכה עוד למטה במורד אל המדו' דאצי', וז"ש אח"כ קול ה' בהדר וגו' עד סוף כל החמשה קולות הוא שיומשכו כ"כ למטה עד סוף כל דרגין הוא בחי' דבר ה' ית' דכתי' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכ' וגו' כמשנת"ל צהשהיא מדרגה החמישי' סופא דכל דרגין בחי' יראת ה', אך כ"ז בס"י8 שנעוץ תחלתן בסופן וסוב"ת לכך כתי' הן יראת ה' היא חכ' שבסופא דכל דרגין הוא היראת ה' שהיא מדרגה החמישי' כנ"ל נעוץ התחילה היא החכ' הראשית לכל, ונעוץ סופן בתחלתן שבחכ' ריש כל דרגין נעוץ היראה שהיא סופא דכ"ד וכמארז"ל אם אין יראה אין חכ' ואם אין חכ' אין יראה וכנ"ל, וזהו כוונת רז"ל זוכה לתורה שניתנה בה' קולות כו' ע"י שמשמח את החתן דייקא במצוה זו דכולא חדא מילתא היא (וכאשר אינו משמחו עובר בה' קולות) שגם בחתן ימצא ה' קולות כו' כנ"ל.
והטעם 9 לזה שהתורה ניתנה בקולות ורעש גדול דוקא, הוא שע"י הקול והרעש יתמשך עיקר שפע החכ' למטה שהקול והרעש הוא הממשיכה דייקא, משא"כ בלא"ה לא יתמשך החכ' למטה כ"א יהיו נשארי' למעלה ולכן עיקר מצות לימוד התורה לשמה (לשם ה"א דהיינו המשכת התורה דרך ה' קולות הנ"ל) הוא בקול דוקא כמ"ש בגמ' בתלמיד א' שגרס תלמודו בחשאי ושכח תלמודו כו' ע"ש, והיינו מפני שקריאת והמשכת התורה הנמשך מח"ע הוא ע"י הקול דוקא, כמ"ש קרוב ה' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, ואין אמת אלא תורה שממשיכי' אותו אל האמת היא התורה, וז"ש באמת בתוך האמת כו', שכ"ז הקריאה וההמשכה הוא ע"י הקול דוקא, ולכן אותו תלמיד שגרס בחשאי שכח תלמודו כנודע שהשכחה היא הפך החכ'10 כמ"ש לא תשכח זהו בחי' החכ' והזכרון, וההיפך לזה הוא תשכח שהשכחה היא מאחוריי' של החכ' כנודע, ולכן כאשר למד בחשאי שלא המשיכה למטה שכח תלמודו, אך אעפ"כ מצוה לעסוק בתורה בעיון השכלי אף בלא קול ודבור ג"כ, שזהו מ"ש קול ה' על המים דהיינו שממשיך את אור א"ס ב"ה לתוך החכ' של התורה המלובשת בשכלו שמקשר חב"ד שלו בחב"ד של אור א"ס ב"ה כמ"ש בלק"א11, וז"ש על המים לתוך עיון השכלי כנ"ל.
הערות
עמוד צב
- 1. להבין מארז"ל כל הנהנה : מאמר זה נמצא בשינויים קלים בסה"מ תקס"ה ח"א ע' מג, ונאמר ע"י כ"ק אדמו"ר מהר"ש בשנת תרל"ט (ונרשם בכת"י מעתיק בס' תרל"ט). תוכן המאמר בשינויים מכ"ק אדמו"ר מהר"ש נמצא בס' ”תורת שמואל דרושי חתונה" ע' לט ואילך. כללות המאמר נמצא ג"כ באריכות הביאור בס' מאמרי אדהאמ"צ דרושי חתונה ח"א ע' רמא-רנ. ועוד שם ח"ב ע' תסט-תפה.
- 2. כמאמרז"ל ישראל עלו במח' לפניו ית' : בס' תורת שמואל דרושי חתונה שם (ע' לט) מציין ע"ז ללקו"ת שה"ש ביאור יונתי (יז, ד ואילך) בפי' עלו במחשבה.
- 3. שמורכבי' גופותיהם רק מב' יסודות. . יסוד האש ויסוד הרוח : ראה גם תו"א בראשית ד, ב. לקו"ת ברכה צח, א. ובסידור ערה, ד — בשם ”ספר הגמול" להרמב"ן. וראה לקמן ד"ה אז ישיר. ולקמן בהוספות ד"ה אריב"ל כשעלה משה. לקוטי שיחות ח"ט ע' 405.
עמוד צג
- 4. כך הוא ממש ערך הבינה אל החכ' כמ"ש במ"א : ראה גם תו"א בראשית ד, ג. בשלח סד, ד. יתרו סט, א. לקו"ת תזריע כב, ג. ברכה צה, ב. ובכ"מ.
- 5. כמ"ש במ"א ע"פ וכנפיהם פרודות : ראה ד"ה וספרתם לכם (משנת תקס"ד) בלקו"ת במדבר י, א. ונו"א בסידור עם דא"ח שז, ג ואילך. [וראה בהמ"מ בסו"ס הלקו"ת שם].
- 6. ידוע שהשמחה היא באה על דבר הנעלם שנתגלה. . כמ"ש במ"א : ראה תו"א מקץ לז, ב. תרומה פ, ג. לקו"ת שלח מא, ג. שם סוכות עט, ד. פב, א. פח, ד. ברכה צד, ג. שה"ש ב, ב. כד, ב. ובכ"מ.
עמוד צד
- 7. ויספרה הוא בחי' בינה כו' כמשנ"ת במ"א : ראה לקו"ת האזינו עא, ג. סה"מ תקס"ג ח"ב ע' תשנז. וראה גם ס' מאמרי אדהאמ"צ בראשית ע' לב. נד. תצה. שמות ח"ב ע' שסט. שפג. ויקרא ח"ב ע' תתכח. תתסז. במדבר ח"ד ע' א'תנג. דברים ח"א ע' שיט. ח"ג ע' תתס. ח"ד ע' א'קסז. סה"מ תרכ"ט ע' שכז (מלקו"ת להאריז"ל ר"פ בראשית). ובכ"מ.
עמוד צה
- 8. אך כ"ז בס"י : כ"ה בהכתבי-יד. ובהמאמר בתורת שמואל דרושי חתונה שם (ע' מ) הלשון מתוקן: זהו מצד שנת' בס' יצירה כו'.
- 9. שיש מצות שהם בבחי' חוקים. . ג"כ למעלה מן הטעם : בד"ה זה בסה"מ תרכ"ט תוקן בגוכי"ק: והיינו כמשנ"ת בד"ה זאת חוקת (סה"מ תרכ"ט שם ע' רנב-ג) שהמצות הם חוקים בלא הבנת טעם למה ירצה כך וכך דוקא שלכן נקראו כל המצות בשם רצון העליון להיותם מבחי' רצונו העליון, שהרצון הוא למעלה מן הטעם המושג כמשנ"ת שם באריכות, ומפני זה במצוה זו דפרה אדומה נאמר לשון חוקה מפני כי היא נגד השכל לגמרי שהרי היא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים שזהו נגד השכל ממש, וע"ז אמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, לכן נאמר לשון חוקה שזהו חוק בלי טעם כו'.
- 10. כנודע שהשכחה הוא היפך החכמה : ראה תו"א תצוה פה, ב. קיא, א. סה"מ תקס"ב ח"א ע' קעג. דרמ"צ להצ"צ צט, ב. ובהמ"מ בס' מאמרי אדהאמ"צ חתונה שם ע' תפד. ועוד.
- 11. שמקשר חב"ד שלו בחב"ד של אוא"ס ב"ה כמ"ש בלק"א : תניא פ"ה.
תניא, ליקוטי אמרים ה׳ - הטקסט מספריא
וּלְתוֹסֶפֶת בֵּיאוּר, בַּאֵר הֵיטֵב לְשׁוֹן ״תְּפִיסָא״ שֶׁאָמַר אֵלִיָּהוּ: ״לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כוּ׳״.
הִנֵּה, כָּל שֵׂכֶל כְּשֶׁמַּשְׂכִּיל וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ אֵיזֶה מוּשְׂכָּל, הֲרֵי הַשֵּׂכֶל תּוֹפֵס אֶת הַמּוּשְׂכָּל וּמַקִּיפוֹ בְּשִׂכְלוֹ, וְהַמּוּשְׂכָּל נִתְפָּס וּמוּקָּף וּמְלוּבָּשׁ בְּתוֹךְ הַשֵּׂכֶל שֶׁהִשִּׂיגוֹ וְהִשְׂכִּילוֹ.
וְגַם הַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בַּמּוּשְׂכָּל בְּשָׁעָה שֶׁמַּשִּׂיגוֹ וְתוֹפְסוֹ בְּשִׂכְלוֹ. דֶּרֶךְ מָשָׁל: כְּשֶׁאָדָם מֵבִין וּמַשִּׂיג אֵיזוֹ הֲלָכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ בִּגְמָרָא לַאֲשׁוּרָהּ עַל בּוּרְיָהּ הֲרֵי שִׂכְלוֹ תּוֹפֵס וּמַקִּיף אוֹתָהּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.
וְהִנֵּה, הֲלָכָה זוֹ, הִיא חָכְמָתוֹ וּרְצוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁעָלָה בִּרְצוֹנוֹ, שֶׁכְּשֶׁיִּטְעוֹן רְאוּבֵן כָּךְ וְכָךְ דֶּרֶךְ מָשָׁל וְשִׁמְעוֹן כָּךְ וְכָךְ – יִהְיֶה הַפְּסַק בֵּינֵיהֶם כָּךְ וְכָךְ.
וְאַף אִם לֹא הָיָה וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה לְעוֹלָם, לָבֹא לְמִשְׁפָּט עַל טְעָנוֹת וּתְבִיעוֹת אֵלּוּ, מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁאִם יִטְעוֹן זֶה כָּךְ וְזֶה כָּךְ, יִהְיֶה הַפְּסַק כָּךְ, הֲרֵי כְּשֶׁאָדָם יוֹדֵעַ וּמַשִּׂיג בְּשִׂכְלוֹ פְּסַק זֶה כַּהֲלָכָה הָעֲרוּכָה בְּמִשְׁנָה אוֹ גְּמָרָא אוֹ פּוֹסְקִים, הֲרֵי זֶה מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ וְלֹא בִּרְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ, כִּי אִם בְּהִתְלַבְּשׁוּתָם בַּהֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְגַם שִׂכְלוֹ מְלוּבָּשׁ בָּהֶם.
וְהוּא יִחוּד נִפְלָא שֶׁאֵין יִחוּד כָּמוֹהוּ וְלֹא כְּעֶרְכּוֹ נִמְצָא כְּלָל בְּגַשְׁמִיּוּת, לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיוּחָדִים מַמָּשׁ מִכָּל צַד וּפִנָּה.
וְזֹאת מַעֲלָה יְתֵרָה גְּדוֹלָה וְנִפְלָאָה לְאֵין קֵץ אֲשֶׁר בְּמִצְוַת יְדִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ עַל כָּל הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוֹת הַתְּלוּיוֹת בְּדִבּוּר, וַאֲפִילוּ עַל מִצְוַת תַּלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבְּדִבּוּר.
כִּי עַל יְדֵי כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבְּדִבּוּר וּמַעֲשֶׂה, הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא מַלְבִּישׁ אֶת הַנֶּפֶשׁ, וּמַקִּיפָהּ אוֹר ה׳ מֵרֹאשָׁהּ וְעַד רַגְלָהּ, וּבִידִיעַת הַתּוֹרָה, מִלְּבַד שֶׁהַשֵּׂכֶל מְלוּבָּשׁ בְּחָכְמַת ה׳, הִנֵּה גַּם חָכְמַת ה׳ בְּקִרְבּוֹ – מַה שֶּׁהַשֵּׂכֶל מַשִּׂיג וְתוֹפֵס וּמַקִּיף בְּשִׂכְלוֹ מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לוֹ לִתְפּוֹס וּלְהַשִּׂיג מִידִיעַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ וְכֹחַ יְדִיעָתוֹ וְהַשָּׂגָתוֹ בִּפְשַׁט־רֶמֶז־דְּרוּשׁ־סוֹד.
וּלְפִי שֶׁבִּידִיעַת הַתּוֹרָה, הַתּוֹרָה מְלוּבֶּשֶׁת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם וְשִׂכְלוֹ וּמוּקֶּפֶת בְּתוֹכָם, לָכֵן נִקְרֵאת בְּשֵׁם ״לֶחֶם״ וּ״מְזוֹן הַנֶּפֶשׁ״.
כִּי כְּמוֹ שֶׁהַלֶּחֶם הַגַּשְׁמִי זָן אֶת הַגּוּף כְּשֶׁמַּכְנִיסוֹ בְּתוֹכוֹ וְקִרְבּוֹ מַמָּשׁ, וְנֶהְפָּךְ שָׁם לִהְיוֹת דָּם וּבָשָׂר כִּבְשָׂרוֹ, וַאֲזַי יִחְיֶה וְיִתְקַיֵּם, כָּךְ בִּידִיעַת הַתּוֹרָה וְהַשָּׂגָתָהּ בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם שֶׁלּוֹמְדָהּ הֵיטֵב בְּעִיּוּן שִׂכְלוֹ עַד שֶׁנִּתְפֶּסֶת בְּשִׂכְלוֹ וּמִתְאַחֶדֶת עִמּוֹ וְהָיוּ לַאֲחָדִים – נַעֲשָׂה מָזוֹן לַנֶּפֶשׁ וְחַיִּים בְּקִרְבָּהּ, מֵחַיֵּי הַחַיִּים אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא הַמְלוּבָּשׁ בְּחָכְמָתוֹ וְתוֹרָתוֹ שֶׁבְּקִרְבָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״וְתוֹרָתְךָ בְּתוֹךְ מֵעָי״, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ״עֵץ חַיִּים״ שַׁעַר מ״ד פֶּרֶק ג׳, שֶׁלְּבוּשֵׁי הַנְּשָׁמוֹת בְּגַן עֵדֶן הֵן הַמִּצְוֹת, וְהַתּוֹרָה הִיא הַמָּזוֹן לַנְּשָׁמוֹת שֶׁעָסְקוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר וַיַּקְהֵל דַּף ר״י.
וְ״לִשְׁמָהּ״, הַיְינוּ כְּדֵי לְקַשֵּׁר נַפְשׁוֹ לַה׳ עַל יְדֵי הַשָּׂגַת הַתּוֹרָה, אִישׁ כְּפִי שִׂכְלוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״.
[וְהַמָּזוֹן הִיא בְּחִינַת אוֹר פְּנִימִי, וְהַלְּבוּשִׁים בְּחִינַת מַקִּיפִים. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה שָׁקוּל כְּנֶגֶד כָּל הַמִּצְוֹת, לְפִי שֶׁהַמִּצְוֹת הֵן לְבוּשִׁים לְבַד, וְהַתּוֹרָה הִיא מָזוֹן וְגַם לְבוּשׁ לַנֶּפֶשׁ הַמַּשְׂכֶּלֶת, שֶׁמִּתְלַבֵּשׁ בָּהּ בְּעִיּוּנָהּ וְלִמּוּדָהּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּשֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו בְּדִבּוּר, שֶׁהֶבֶל הַדִּבּוּר נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אוֹר מַקִּיף, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בִּ״פְרִי עֵץ חַיִּים״]: