[האלף לך שלמה] ואמנם כו' שלמה זה חול כו' (ב)

טו[האלף לך שלמה] ואמנם כו' שלמה זה חול כו' (ב)

בס"ד. (ש"פ חיי שרה, ט"ל).

קדש ישראל כו' יאשמו כו'

חיי שרה

ואמנם עדיין צ"ל, דאם כמשנ"ת דפי' האלף לך שלמה היינו מה ששלמה הי' מברר ק"נ שעי"ז נעשה בחי' האלף דק"נ בבחי' לך שלמה שהשלימו אתו להתרצות ולהסכים ע"ד בחי' שלום בפשמ"ט כמשנת"ל, אמאי שלמה זה חול כנ"ל (שבועות דל"ה ב' ובזח"ב פקודי דרכ"ז ב'). אך הענין יובן ע"פ מש"כ באגה"ק סי' ך"ו שכשהמל' מתלבשת בק"נ לברר עה"ד טו"ר, נקראת גם היא עה"ד טו"ר ע"ש באריכות, ועד"ז כ' המאו"א אות ח' סעי' ע"ו חולין במט"ט עשוים בטהרה, אך תרומה קדש בבריאה עכ"ל, והנראה כי מפרש מט"ט ו"ק דיצי' שהם בחי' שתא סדרי משנה איסור והיתר, כשר פסול, טמא טהור שהוא בחי' הבירורי' לברר ולהעלות מק"נ כמ"ש בבה"ז פ' בראשית בד"ה לא טוב היות האדם¹, וה"ז ע"ד שמפרש באגה"ק הנ"ל. והנה בגמ' שבועות שם, וי"א זה קדש, וזה חול דמטתו. והיינו שמ"ש הנה מטתו שלשלמה ששים גבורי', שלמה זה חול הוא, אבל מ"ש האלף לך שלמה הוא קדש, והיינו מלך שהשלום שלו כמו בכל שה"ש, וכ"מ מהמד"ר במקומו תני ר' חייא כו' ע"ש, ולפ"ז פי' שלמה יתפרש גם על בחי' שלום בפשמ"ע ולא כמו שלמה לדידיה שהוא עכ"פ שלום בפשמ"ט כנ"ל אלא גם על בחי' שלום בפשמ"ע כו' שבעבודה בנפש האדם זה"ע בחי' גילוי אוא"ס ב"ה ממש בנפש האלקית להיות קשורה ומיוחדת בבחי' ביטול ממש, כי שלום היינו התקשרות כו'.

והענין הוא שבפי' האלף לך שלמה² פי' הת"י אלף הם עשרת השבטים שע"פ הנביא אחיה השלוני נפרדו ממלכות רחבעם, ומאתים הם יהודה ובנימין שנשארו תחת מלכי יהודה, והנה י"ב שבטים הם בחי' י"ב בקר דבריאה, ושרשם י"ב גבולי אלכסון כמ"ש ששם עלו שבטים שבטי י"ה כו' וכמ"ש במ"א באריכות³.

והנה לע"ל כתי' ונקבצו⁴ בני יהודה ובני ישראל כו', פי' יהודה הוא מל' הפעם אודה שהוא בחי' הודאה שמלמטה למעלה שמודה שכן הוא, ועכ"ז היא בחי' השתחואה ביטול כמ"ש בפ' ויחי בד"ה יהודה אתה⁵, ומ"מ הוא בחי' יחו"ת דעת תחתון, וישראל הוא בחי' מלמעלמ"ט ישר אל, לי ראש ומוחין בחי' יחו"ע ד"ע כו', ונקבצו יחדיו שיהי' הכל ביחד, ושמו להם ראש אחד, שעכשיו הם שני בחי' יחו"ע טזויחו"ת, וכענין שנא' כי לא מחשבותי מחשבותיכם שמלמעלה למטה כל מה שהוא מטה מטה הוא כאין ואפס לגבי שלמעלה הימנו, משא"כ מלמטה למעלה הוא בהיפך שהבריאה היא יש מאין שלמטה הוא היש, אבל לע"ל יהי' ראש אחד היינו כמ"ש בזהר למהוי אחד באחד כו', והיינו מפני כי לע"ל יהי' עליית והזדככות העולמות שבחי' עלמא דאתגלי' יזדכך להיות בבחי' מעלת עלמא דאתכסיא.

וזהו דכתי' ביום ההוא יהי' הוי'⁶, ופי' בלק"ת מהאריז"ל שלע"ל אותיות דש' הוי', יהי' כמו תיבת יהיה, והיינו ב"פ י"ה, ולא כמו עכשיו שהם ב' בחי' י"ה ו"ה, כ"א ששניהם יהי' בבחי' י"ה, ור"ל שבחי' ו"ה שהם בחי' זו"נ בחי' מדות ודבור יהיו לע"ל כמו בחי' י"ה שהם או"א, והיינו כי עכשיו בחי' המל' שהיא ה' אחרונה דש' הוי' בחי' דבר ה' מקבלת מבחי' וא"ו (שעם היות שבראשו יו"ד) שהו"ע המשכה מלמעלמ"ט, ועמ"ש מזה בפ' ויצא בד"ה ושבתי בשלום⁷, שזהו כמו מים יורדי' מגבוה לנמוך, מ"מ ההמשכה אינו עצמיות היו"ד ממש, כ"א שהולך ומתקצר ונעשה דק יותר הרבה מיו"ד עצמו שבראש הוא"ו, והו"ע קלישות האור כמ"ש במ"א בענין כפילא וקלישא⁸, ומבחי' הוא"ו נמשך לבחי' ה' תתאה, וכמ"ש במ"א שכאשר המדות מאירי' בתוקף אינו יכול לדבר⁹ מחמת ריבוי ההתפעלות, א"כ גם המדה בהכרח שתתצמצם וכ"ש היו"ד שבראש הוא"ו שרומז לבחי' מוחין שבמדות כו', אבל בחי' י"ה אינו ע"י המשכה, אלא כי היו"ד עצמו מתגלה בה"א והכל בחי' אחת, ולכן איתא בספרים בענין כתיבת ש' הוי'¹⁰ שה"א ראשונה דש' הוי' עושי' תחילה יו"ד^* ואח"כ ממשיכי' מיו"ד זה עצמו רוחב גג הה"א. אמנם לע"ל יתעלה העולם שבחי' עלמא דאתגליא יהי' בבחי' ומדריגת עלמא דאתכסיא, ויהי' זו"נ המדות והדבור ג"כ בבחי' י"ה שהם או"א. וז"ע ונקבצו בני יהודה ובנ"י יחדיו שיחו"ת יהי' ג"כ במדריגת יחו"ע, ופי' כי יהודה הוא בבחי' מל' איהי בהוד, וישראל לי ראש היינו בחי' ז"א מהחזה ולמעלה שבו מאירין המוחין דאו"א, ולעתיד תהיה ספירת המל' ג"כ במדריגת ז"א, יזאור הלבנה כאור החמה, ואז ושמו עליהם ראש אחד שהוא בחי' תפארת דאימא שיהי' כתר לשניהם בשוה, וע' בכי"ק בפ' תרומה גבי ענין הכרובי'¹¹ כו'.

והנה הראש יהי' דוד¹², וכמ"ש ביחזקאל קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה כו' ולקח עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים כו' אחד אל אחד כו' ונתתי אותם עליו את עץ יהודה כו' עד ועבדי דוד כו', והיינו כי עתה יוסף הוא למעלה מיהודה, שעשרת השבטי' היו בחלקו של ירבעם שהי' משבט אפרים, והי' מרובה בשבטי' מיהודה, ויוסף הוא המשפיע כמ"ש אלה תולדות יעקב יוסף שהגילוי' של בחי' יעקב הוא ע"י יוסף בחי' יסוד צ"ע, וכתי' ויוסף הוא המשביר כו'. אך לע"ל כשיהי' (איוב מ"א) אחד באחד יגשו, ויתחברו שניהם בתכלית היחוד האמיתי אז יתעלה יהודה למעלה מיוסף, וכמ"ש אשת חיל עטרת בעלה, ולכן אז ועבדי דוד דוקא, וזהו הראש אחד, ולכן בהמ"ז על כוס יין המשומר שלע"ל יברך דוד דוקא, כמארז"ל שא' לי נאה לברך. וא"כ אפ"ל דע"ז יתפרש האלף לך שלמה שיוחזרו עשרת השבטי' תח"י דוד ושלמה, וכדעת הי"א ששלמה זה קדש, והוא בחי' מלך שהשלום שלו, וי"ל שלמה מל' ולע"ל יומשך בו שרשו שבכתר שז"ע מלך שהשלום שלו, ולכן הכוס של ברכה שיברך דוד יחזיק רך"א לוגין כמנין ארך דהיינו בחי' כתר, וכמ"ש והי' ה' למלך כו'.

והנה רש"י ז"ל פי' ג"כ דקאי על לע"ל רק פי' שיחזירו אלף ויוסיפו חומש כדין המועל בקדשי'^*, היינו בבחי' קדש ישראל לה', ומאתים הוא חומשו של אלף וזהו כר"י¹³ בב"מ פרק הזהב דנ"ד ע"א, ואנן קי"ל כר' יאשיא שיהי' הוא וחומשו יחחמשה ע"ש, וע' בשל"ה דשס"ו א' בתושב"כ ס"פ פנחס, ויובן זה ע"פ מ"ש חדלו לכם¹⁴ מן האדם אשר נשמה באפו, שפי' בזח"ב תצוה דקפ"ב סע"א וע"ב שהחליף נשמתו מן נר"נ שהיא העיקר בכעסו, ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין כו' אורייתא קא מרתחא ליה, דכתי' הלא כה דברי כאש, ובחי' נשמה זו לפי פי' הזהר דחשיב רק ד' בחי' נר"נ ונשמתא לנשמתא¹⁵ הנה היא כוללת חו"ב^*, וע' בזח"ב משפטים דקך"א סע"א, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון ואנשי קדש, וענין מה שנש"י נק' קדש ישראל לה' וגם ואנשי קדש זהו ע"י העבודה שפועל בעצמו להיות בבחי' קדש ישראל לה', שיש ב' בחי' יעקב וישראל, יעקב הוא בחי' יו"ד עקב היינו מה שיורד מבחי' יו"ד לברר בירורי' מבחי' עקב, היינו מה שעקוב הלב מכל ואנוש הוא, פי' אנוש הוא חלש, עד שאינו יכול לצאת ממאסר הגוף המונע ומעכב מלבוא לבחי' הביטול לאלקות, כי מצד התבוננות אוא"ס ב"ה הסוכ"ע, ואיך שבורא קדושי' ישתבח שמך שגם בחי' הקדושי' שקדושי' בכ"י יהללוך סלה, כמ"ש בלק"ת פ' בהר בד"ה את שבתותי תשמרו¹⁶, הם ג"כ רק מבחי' שמך לבד, שאינו אלא בחי' זיו לבד, אבל הוא ית' בכבודו ובעצמו רם ונשא, והוא הוא הסוכ"ע ומעלה ומטה שוים לפניו כו', וכמ"ש אני הוי' לא שניתי, אשר מהעמקת הדעת בהתבוננות זו הי' צריך לבוא להשתפך הנפש אל חיק אבי' להיות נכספה וגם כלתה נפשי, מי לי בשמי' ועמך לא חפצתי בארץ, שו"א הם געה"ע והתחתון, וכאשר יתבונן בכ"ז שהוא רק הארה בעלמא מבחי' ממכ"ע, לא יחפוץ לא בגעה"ת ולא בגעה"ע כ"א ליכלל ולבטל באוא"ס ב"ה עצמו"ה הסוכ"ע, וע"ז הוא שמתמה הנביא יטמדוע לא כליתם¹⁷ פי' שמחמת התבוננות אני הוי' לא שניתי כנ"ל ה"צ לבוא לבחי' כלות הנפש ומדוע לא כליתם, אלא שהדבר הגורם לזה הוא מה שמעיד הכתוב באמרו ואתם בני יעקב, מל' עקוב הלב כנ"ל שאנוש הוא בבחי' חלישות מפני כי כשל בעוני כחי שע"י העוונות שאדם דש בעקביו נכשל ונתחלש כוחות הנפש, וכמ"ש כ"א עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם כו', ובאמת ל"ד עוונות ממש, אלא גשמיות הגוף וחומריותו הוא שנעשה מסך מבדיל שהוא הוא המיצר וגבול שמגביל ומלביש את הנפש עד שמורידה לימשך אחרי' ואינה יכולה לעלות ולצאת ממנה כו', ולזה ניתנה התורה לישראל שהתו' נק' עוז ותושי', פי' תושי' שמתשת כח תאוות הגוף (כנודע מריש לקיש) והנה"ב, ועוז שנותנת כח לנה"א להתגבר על הגוף ונה"ב לצאת ממאסרו הנ"ל ולבוא לדבקה בו ית'. ואז נק' שמו ישראל שהוא ע"ש כי שרית עם אלקי', וכידוע ששרש נה"ב נמשך מק"ך צירופי אלקי', משא"כ נה"א שרשה מש' הוי' כמ"ש כי חלק הוי' עמו שנמשכת מבחי' ש' הוי', וזהו בראשית בשביל התו' שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית שנש"י הם בחי' ראשית תבואתה ע"י שירד מהיו"ד שרש נש"י לברר בחי' העקב הנ"ל, וכשמנצח בחי' בירור זה נק' ישראל מל' כי שרית שמושל ושולט על הנה"ב וכוחות הגוף לבלי ימנעו אותו מלדבקה בו אוא"ס חיי החיים כו', ועי"ז מתעלה בבחי' קדש העליון להיות ואנשי קדש תהיו לי בחי' קדש ישראל להוי' שהוא עולה ונכלל בפנימיות רצון העליון ב"ה. אבל כשטורף נפשו באפו, שע"י אפו הנה הוא טורף נפשו כמארז"ל שנשמתו מסתלקת הימנו, שזהו שאה"כ כל אוכליו יאשמו פי' אוכליו שאוכל בחי' האדם שלו עצמו דהיינו כח הארת נשמתו אשר מחודש בו בכל יום תמיד הנה הוא דוחה אותה ח"ו עד שאינה יכולה להאיר בקרבו (להיות כי שרית עם אלקי') והיינו מחמת כעס, או מחמת תאוות, או מחמת גסות כמ"ש לא יגורך רע כו' והנשמה היא חלק הוי', לכן בכל אלו וכיוצא בהן יכול לאכול בחי' ישראל שבו, וכמו שהאכילה נבלע כו' כן כתי' בהושע סי' ח' ח' ג"כ לשון בליעה על ישראל, והיינו שנבלע בחי' ישראל שבו בז' מדות הרעות שהם מכוחות מצרים וכנען, לזאת כתי' כל אוכליו יאשמו, יביא אשם כמועל בקדשים שהי' מביא איל ומקריב השמנונית הוא החלב, וגם הדם החמימות ע"ג המזבח, כן גם הוא מחוייב לעשות כן, להקריב חלבו ודמו, ולא סיגופי' בלבד, אלא מרירות להתמרמר לבו בקרבו, כדי שיהי' בבחי' לב נשבר ונדכה שזה גם ש' אלקי' לא תבזה, והיינו שבקרבנות כתי' קרבן לה', אבל לב נשבר כו' ה"ז קרבן גם למה"ד דש' אלקי' כו', וזהו דכתי' שמנת עבית כשית (בשין שמאלית), פי' בשמנונית ובגשמיות שלך כסית אור נשמתך עד שאינה יכולה להאיר ולשלוט בך, אך תיבת כשית כתי' בשין לרמז על זכות אבות שיש עוד זכות ג' אבות וכמארז"ל במד"ר בחקותי ס"פ ל"ו א"ר אחא לעולם זכות אבות קיימת, וי"ל חלב ודם זהו חו"ג, ומרירות מעורר רחמי' כמ"ש בהגהות לד"ה ועבר ה' לנגוף¹⁸ את מצרי' שז"ע מרור שבקערה, וע"י שמעורר ר"ר על נפשו עי"ז כיוצא ממסגר אסיר הוא בחי' ישראל היא הנשמה נה"א שבאדם שנטרפה באפו בכעסו וכדומה כו',

ועפ"ז יובן עוד בענין יאשמו¹⁹ כי הנה במועל בקדשי' כתי', ואת אשר חטא מן הקדש ישלם וחמשיתו יוסף עליו, והחומש הוא אחד מן הארבעה מן הקרן עד שיהי' הוא וחומשו חמשה כמ"ש בגמ' ב"מ בפרק הזהב ובהרמב"ם ה' מעילה²⁰, והענין הוא כמבואר במ"א ע"פ ומספר את רובע ישראל²¹ שבבחינת ישראל יש ד' בחי' היינו כמ"ש ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו שהם ג' בחי' מח' דבור ומעשה, ואף דעשיתיו מרבה בחי' רביעית והוא בחי' רצה"ע שלמעלה מעלה מבחי' מחדומ"ע, והוא הנמשך ומתגלה בנפש ע"י מעשה המצות, וד' בחי' אלו הם ממש ד' אותיות דש' הוי', וזהו קדש ישראל להוי', וכשמעל בקדשים ואכל בחי' ישראל שבו, צ"ל תשובה בחי' תשוב ה', והוא בחי' עומקא דליבא, ממעמקים קראתיך, שזהו בחי' חמישית שלמעלה מד' מדריגות הנ"ל שהן בחי' ומעלת הצדיקים, והיינו כמ"ש במ"א שהרצון עליון יש לו ב' בחי'²², הא' המלובש בחכמה שבחי' רצון זה נמשך ע"י תורה ומצות שהן הן רצה"ע המלובש בחכ' דאורייתא מחכ' נפקת, וז"ע היו"ד דש' הוי' שהוא בחי' חכ' שבו מלובש הרצה"ע שהוא קוצו של יו"ד, אך הבחי' הב' הוא בחי' רצון עליון שלמעלה מעלה מסדר ההשתלשלות ואינו מלובש כלל בבחי' חכ', ונק' רעוא דכל רעוין, והוא המתגלה בבעל תשובה ע"י עומקא דליבא למעלה מכדי שתוכל נפשו שאת כו', ועז"נ לפני ה' תטהרו, והוא ענין יוהכ"פ יום שנתחייב בחמש תפילות וחמש כו' שנאמר בו וכפר על הקדש, והיינו ע"י הכה"ג שנכנס לקדה"ק שלמעלה מבחי' קדש, עד שיש הבדלה בין קדש לקדה"ק שמשם נמשך להיות וכפר על הקדש כו', בחי' קדש ישראל להוי' כו'.