ביאור אלה מסעי הג'

נזביאור אלה מסעי הג'

ביאור אלה מסעי הג'^*

ענין המסעות הראשונות שמרעמסס עד מתן תורה שהיו קודם שנעשה הארון והמסעות שאח"כ שהיו עם הארון והלוחות וכתיב ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה כו'. הענין הוא כי המסעות הראשונות הם במדבר הקרוב עדיין לישוב ולכן היו יכולי' להכניע הקליפות אשר בו גם שלא הי' עדיין הארון, אבל המסעות שאח"כ שהם בתוכיות המדבר הרחוק מישוב הי' צריך כדי להכניעם גם לארון דייקא וזהו ויהי בנסוע הארון כו', וכן הענין ג"כ למעלה כי הנה נוגה היא הממוצע בין הטוב לרע כי היא כלולה מטוב ורע, והיינו שאחר ק"נ מתחילים השתלשלות שלש קליפות הטמאות והוא מ"ש במרכבת יחזקאל רוח סערה ענן גדול ואש מתלקחת ונוגה לו סביב, שע"י ק"נ נמשך להם יניקה מהקדושה, ולכן לא כולם שוים שהקרוב קרוב יותר לנוגה אין הרע בו בריבוי כ"כ כמו בהרחוק יותר מנוגה (וע' במ"ש נחבד"ה חייב איניש לבסומי בפוריא בפי' ואחריתו עדי אובד שיש בבחי' עמלק בחי' ראשית ובחי' אחרית, כמו שיש בקדושה בחי' ראשית ובחי' אחרית, ובחי' אחרית עמלק הוא ענין סוף מדרגת הקליפות ותמציתן שהוא ענין התגברות כח הרע כו' ע"ש, וכיוצא בזה נת' במ"א דלפעמי' אמרו נתן עיניו במקדש ראשון והחריבו ולפעמי' אמרו שטן ופנינה לש"ש נתכוונו כו' כי הקליפות בראשית והתחלת השתלשלותן אין בהם רע כ"כ כמו בסופן ואחריתן לפי ששם הם רחוקים יותר מהקדושה, שק"נ הוא הממוצע כנ"ל וכל מה שמתרחקים מק"נ נעשו רעים יותר) ולכן אותן המסעות שנסעו קודם מתן תורה לפי שהוא במדבר הסמוך לישוב דהיינו התחלת השתלשלות הקליפות הטמאות הקרובים לנוגה עדיין ע"כ היו יכולים ס"ר נש"י ומשה ואהרן להכניעם גם בלא התורה רק ע"י ז' מצות שנצטוו במרה שמירת שבת וכבוד אב ואם כמ"ש בדברות האחרונות גבי שמירת שבת וכבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלקיך ופרש"י קודם מתן תורה במרה, וגם על כבוד אב ואם נצטוו במרה כמ"ש שם שם לו חק ומשפט, וגם המן ירד קודם מתן תורה ועי"ז יכלו להכניע הקליפות הקרובי' לק"נ, אבל המסעות שנסעו אח"כ בתוך המדבר הרחוק מהישוב שהם כנגד הקליפות הרחוקים מנוגה שהם התגברות הרע לא הי' אפשר להכניעם עי"ז בלבד כי אם גם ע"י התורה ובנסוע הארון כו' וכל עיקר הכוונה בענין המסעות שבמדבר להכניע אותו לפי שהוא מקור הקליפות לעומת בחי' ירושלים בקדושה (עיין בזהר תצוה דקפ"ד ע"ב ובע"ח שער הארת המוחין זו"נ פ"ה וע' בזהר שם דף הנ"ל ע"א) והוא סימן לדורות שעי"ז יוכל כל או"א מישראל לעבוד את ה' ולהכניע גופו באתכפיא או אתהפכא שזהו עיקר העבודה והיינו ע"י שכבר נכנע המקור כו'.

והנה מה שהיו המסעות במספר מ"ב היינו שהוא כנגד שם מ"ב דאנא בכח גדולת כו' שהוא ז' פסוקים וכל א' יש בו ששה תיבות כנגד שבעה מדות חג"ת נה"י מלכות וכל א' מהן כלולה מששה בחינות חג"ת נה"י והבחינה השביעית שבכל מדה מל' דחסד מל' דגבורה כו' אינן נמנין כאן כלל, כמו בחסד יש רק ששה בחי' חסד שבחסד עד יסוד שבחסד, וכן בגבורה ששה בחינות וכן גם במדת מלכות שהיא המדה השביעית יש בה ו' תיבות נגד בחי' חג"ת נה"י שבמל', ומל' שבמלכות אינה כלל בחשבון ש' מ"ב, והטעם כי הנה בחי' מלכות היא הממוצע מלכות דאצילות עתיק לבריאה ומל' דבריאה עתיק ליצירה כו' ומלכות דא"ס עתיק לאצילות שבחינת מלכות שבעליון היא בלבד שיורדת להיות עתיק ומקור לתחתון משא"כ הבחינות שלמעלה מן מדת מל' אינן יכולים לירד ולהתגלות למטה רק מדת מל' לבד נתגלה והנה ענין המסעות הם הפך מבחי' זו שהם בחינות עליות מלמטה למעלה וכן שם מ"ב הוא בחי' עליות מלמטה למעלה שלכן גם פרשה ראשונה דק"ש יש בה מ"ב תיבות מואהבת עד ובשעריך כנגד שם מ"ב ובפ' שני' והי' אם שמוע הוא ש' ע"ב, ולכאורה קשה פ' שמע היא חסד ואהבת וש' מ"ב הוא בגבורה, אך הענין מפני שבחי' אהבת חסד נטשבפ' ראשונה היא בבחי' ביטול ותשוקה ממטה למעלה ליכלל ולהבטל באור ה' וזהו ענין בכל מאדך ולכן הוא בחי' שם מ"ב שכל ההעלאות הם ע"י שם מ"ב כידוע, ולכן הוא במספר מ"ב דוקא שבכל מדה נמנה רק ששה בחי' שהם עצמיים והם המתעלים משא"כ הבחי' השביעית שבכל מדה שהיא גלוי והמשכת המדה כו' והיינו לפי שהעליות הוא באור א"ס ב"ה שהוא סתימו דכל סתימין להיות המדות בטלים בו ית' דלאו מכל אילין מדות איהו כלל לך ה' הגדולה כו' והוא היפך מבחי' גלוי המדה בבחי' יש ודבר מה (ועיין מ"ש במ"א ע"פ הים ראה וינוס ההרים רקדו כו' הרים וגבעות הן ו"ק רקדו שנכללו ונתעלו באור הסכ"ע שנתגלה משא"כ הים סופא דכל דרגין שהוא המעלים להיות בחי' יש בחינה זו לא יכול להתכלל ולהתעלות באור הסובב ע"ד עליית הו"ק שהם ההרים והגבעות שהרי הוא המעלים אלא וינוס פי' העברת וביטול ההעלם המעלים, וכענין החילוק בין מדות לדיבור שהמדות שייך לומר שמתעלין ונכללין באור השכל שכשנופל לאדם שכל רב במוחו גם מדותיו עולין ומזדככין אבל הדבור נפסק לגמרי שמחמת שטרוד בשכלו ועומק השגתו לא יוכל לדבר, וכענין מ"ש במרבע"ה כבד פה, וכעד"ז הוא ענין צלותא בחשאי כו' ועד"ז בקי"ס קמו המים כמו נד ע"ד חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו כו' כמ"ש במ"א, וה"ז ממש כענין הנדרש כאן שבבחי' שם מ"ב שהוא עליות למעלה מעלה הנה הששה מדות העצמיים שבכל מדה הם מתעלים למעלה ג"כ כמשל עליי' המדות בהגלות נגלות רבוי אור החכמה ההרים רקדו כו' אבל בחי' הגלוי שבכל מדה הוא כמשל הדבור שלא שייך בו לומר כן כ"א ראה וינוס כבד פה חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו כנ"ל), משא"כ בספירת העומר הם מ"ט ימים שבכל מדה יש ז' בחי' לפי שספירת העומר הוא בחי' המשכות היום יום אחד כו' יום ל' גילוי שנמשך מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשייה עד שנמשך בנפש האדם, ולכן גם בחי' השביעית שבכל מדה משבעה מדות אלו הם במספר שהרי העיקר הוא להיות גלוי והמשכה למטה שזהו ע"י בחינה זו כנ"ל, ומהיכן מתחילים לספור מיום ראשון של פסח והוא עצמו אינו במספר כי הוא מקור שממנו סופרים וממשיכים כי ביום ראשון דפסח כתי' ובני ישראל יוצאים ביד רמה פי' שהיא בחי' רוממות למעלה מהחכמה (ועמ"ש במ"א ע"פ ארוממך ה' כי דלתני כו') ולכן נאמר וספרתם לכם ממחרת השבת פי' מבחינה שלמעלה מהשבת ששבת מוחין דאבא ויד רמה הוא בחי' שלמעלה מזה כנ"ל ומבחינה זו תמשיכו ותספרו מ"ט יום להיות בכל מדה ז' בחי' דייקא אבל במסעות היו רק מ"ב דוקא מטעם הנ"ל (וזהו ענין ראשו כתם פז, פז הוא ש' מ"ב ושם מ"ה כי שם מ"ב דהיינו בחי' העלאה וביטול זהו בחי' מ"ה משא"כ בחי' ב"ן כו' וכמו במשה ונחנו מ"ה הי' כבד פה למעלה מבחי' הדבור כו', וצריך עיון ענין שביוהכ"פ קורין בתורה ששה אם שייך לבחי' זו כמו בשם מ"ב ששה בחינות כו' או לא ועמש"ל פ' אחרי, והנה המסעות שהיו להכניע החיצונים ע"כ היו ע"י ש' מ"ב דוקא כי מבחי' שביעית שבכל מדה שהיא הגלוי יוכל להיות יניקה לחיצונים רגליה יורדות כו' וכמבואר במ"א (לעיל פ' חקת) גבי הטעם דאשה פסולה להזות מי חטאת סכו' מהאי טעמא ואע"ג דספירת העומר הוא ג"כ בירור נה"ב יש לומר דזהו רק בירור ק"נ משא"כ המסעות להכניע המדבר שהוא ג"ק הטמאות כו') והנה המסעות הי' בכל א' מהם ג"כ חנייה אח"כ כי העלייה היא צורך ירידה והמשכה מלמעלה למטה להכניע הקליפות וכן בבחי' ש' מ"ב שש כנפים כו' ובשתים יעופף ב' כנפים דייקא העלאה והמשכה וזהו ענין לוים וכהנים לוים מלמטה למעלה וכהנים מלמעלה למטה.

והנה מבואר לעיל דענין מ"ש במסעות מוצאיהם למסעיהם ומסעיהם למוצאיהם, כ"ז יש להבין מענין ברכת המצות. והענין כמו שבמסעות הי' נסיעה וחנייה העלאה והמשכה, כך במעשה המצוה ג"כ יש העלאה והמשכה, כי הנה הגם שהמצות הן המשכות כמו הטלית והציצית שהציצית הם המשכות בחי' ל"ב נתיבות ח"ע כו' והטלית הוא המקיף כו' ותפילין ד' מוחין כו', אך המשכה זו היא דייקא ע"י ההעלאה של הטלית וציצית הגשמיי' וכן תפילין בקלף ודיו שנלקחו מק"נ וכשעושין בהן המצוה מעלין הניצוצין לשרשן למעלה ועי"ז דוקא הוא ההמשכה כו', אך כדי שיהי' העלאה זו צ"ל תחלה המשכה מלמעלה כי אלמלא עוזרו כו' והוא בחי' מ"ד המעורר מ"ן וזהו ענין ברכת המצות שהוא בחי' המשכת המקיף שהוא הארת הסובב שהוא הנותן כח ועוז לאדם ולמעשה הגשמיות של המצוה להתעלות בבחי' מ"ן עד שימשיך מ"ד ולכן הברכות שמברכים על המצות הם מדרבנן שהם המשכת מקיפי' וכמארז"ל עריבים עלי דברי סופרים עלי דוקא שהוא בחי' מקיף כו' כמ"ש במ"א (בפ' שמות בד"ה להבין מארז"ל ע"פ כי טובים דודיך מיין) וזהו שארז"ל כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא דאמר קרא כו', ואינו מובן אמאי לא אמר כפשוטו קודם לעשייתן ולמה אמר לשון עובר שנצרך אח"כ להוכיח דהוא לישנא דאקדומי, אך הענין כי רמזו בזה שהברכה היא עובר ומקיף לעשייתן שהיא מעשה המצוה וכענין פי' עובר לסוחר הנז' באדר"ר דקכ"ח ע"ב וכנז' בס' קול ברמה שם דתרגום סביב סחור, וזהו עובר לסוחר שהוא בחי' מקיפים עליונים (וכענין ויעבור ה' על פניו ויקרא כו' וכענין נחלה עבר על נפשינו עמ"ש מזה בד"ה להבין ענין הפסוק מי אל כמוך, גבי עשי"ת) וע"י המשכת מקיף זה לעשייתן יוכל להתעלות המעשה בבחי' העלאת מ"ן (שהמקיף מגביה ומעלה כמ"ש במ"א ע"פ המגביהי לשבת כו'), והנה ע"י המ"ן נמשך מ"ד אח"כ והוא המאיר ומתגלה בפנימית, וזהו ההפרש שבין המ"ד שנמשך אחר המ"ן לבחי' ההמשכה שקודם המ"ן, שההמשכה שבתחלה מאיר רק בבחי' מקיף וחיצוניות בלבד ואינו נמשך בפנימיות וכענין וימינו תחבקני עד"מ האיש שמחבק אשתו שהוא בחיצוניותה ועי"ז מתפעלת ומעלת מ"ן ואז אח"כ נמשך מ"ד טפת דכר שזהו המשכה בפנימיותה להיות מזה הולדה, וגם אשה מזרעת תחלה יולדת זכר שההמשכה שע"י העלאת מ"ן הוא מבחינה גבוה יותר עד שיולדת זכר כו', והנה נמצא שבמצות יש ג' בחי' הברכה עובר לעשייתן הוא אתעדל"ע וימינו תחבקני לעורר העלאת מ"ן והעשייה של המצוה זהו העלאת רפ"ח ניצוצי' בבחי' מ"ן, ועי"ז נמשך מ"ד מלמעלה ע"י המצוה ונעשה יחוד זו"נ סאוכמ"ש בלק"ת פ' בראשית בטעמי מצות בסוף ההקדמה, וג' בחי' אלה מבוארים ג"כ בהברכה בא"י לשון נוכח זהו ההמשכה הא' לעורר העלאת מ"ן, אח"כ אשר קדשנו במצותיו ל' נסתר והוא עיקר הברכה עמ"ש ע"פ עלי באר כו' והיינו ענין העשיי' של המצוה שהוא העלאת מ"ן ואח"כ וצונו על ד"ת או וצונו להניח תפילין וצונו על נט"י הוא ענין המשכת המ"ד כי וצונו לשון צוותא והתחברות שנמשך המ"ד בפנימית כו', וכמו"כ הוא ג"כ בענין הקרבנות שהקרבנות עצמן הן בחי' העלאת מ"ן מנפש הבהמית שבנוגה אל שרשן ומקורן הן בחי' ד' חיות שבמרכבה כו' ועי"ז נמשכים ויורדים מ"ד מבחי' אדם שעל הכסא אך גם כדי שיתעלה נפש הבהמית בבחי' מ"ן הוא ע"י הכהן המקריב שהוא חסד עליון הנמשך תחלה להעלות המ"ן כו' וכנ"ל, וענין ההפרש בין תורה למצות שהתורה היא בחי' איברים הפנימיים וגם נק' מזון לנפש והמצות הן בחי' איברים החיצונים וגם נק' לבושים הענין הוא כי למעלה יש אורות וכלים והנה התורה שהיא בחי' שכל וחכמה היינו שנמשכת מבחינת אורות (כי יחוד אור א"ס בחכמה נק' איהו וחיוהי חד חיוהי הן אורות וגרמוהי הן כלים) והמצות שהן בחי' עשייה היינו שנמשכים מבחי' כלים אך לפי שמ"מ שרש הכלים למעלה מן האורות לכן פעמים משמע שהמצות למעלה מן התורה, וזהו שאמרו וכל הלומד שלא לעשות נוח לו שנתהפכה שלייתו על פניו כו' כי המצות שהן מבחי' כלים הנה הכלים לגבי האורת הן כמשל השליא שמקפת את הולד ונולד בשליא וגם השליא נוצרה תחלה מהטפה כו' (וכמ"ש מזה באגה"ק ד"ה איהו וחיוהי חד), וכך שרש התהוות הכלים קדמו לאורות וזהו ענין ויהי ערב ויהי בקר כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא, והענין כי התורה היא בחי' פנימית והמצות הן הם בחי' חיצונית אך שהוא בחי' חיצונית מבחינה עליונה יותר שלהיותה עליונה ביותר לא יוכל להתגלות רק בחי' החיצונית (ועמ"ש כיוצא בזה בענין שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם, בפ' מקץ) לכן פעמים נז' שהתורה למעלה מהמצות (כהובא לעיל בפ' אחרי ע"פ כי ביום הזה יכפר, וע"פ וידבר אלקים כו' גבי שבועות) ופעמים נז' שהמצות למעלה מהתורה (כהובא לעיל ע"פ יביאו לבוש מלכות ושאר דוכתי) ושניהם אמת, כי התורה היא בחי' פנימית והמצות הן חיצונית אך שהן חיצונית של בחי' עליונה מאד למעלה מבחי' פנימית של התורה והיינו בחי' גלגלתא ובחי' מוחא שהמצות נמשכים מבחי' גלגלתא תרי"ג ארחין והיא למעלה מן המוח ומקפת אותו ומ"מ המוח הוא בחי' פנימיות, ולכן התורה היא בחי' מזון לנפש שהתגלותה בג"ע בבחי' פנימית בטעם ושכל משא"כ מהמצות נעשים לבושים שאינן יכולים להאיר רק בדרך לבוש שהוא בחי' חיצוניות כו'.

ומעתה נחזור לענינינו לענין המסעות, שהי' בהם נסיעה וחנייה שהם העלאה ואח"כ המשכה, כמו ההעלאה של עשיית המצוה שעי"ז נמשך המשכה מלמעלה כנ"ל, וכמו שכדי להיות העלאת העשיי' צ"ל המשכה בתחלה והוא ענין שכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן כנ"ל, כמו כן ג"כ בענין המסעות זהו ענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם שהוא המשכת סבאור עליון מבחי' מוצאיהם מלמעלה למטה כדי להיות ההעלאה שזהו ענין מסעיהם, ופי' ענין ויכתוב משה זהו ענין חותמו של הקב"ה אמת (וכמו במשנה סוף גיטין כתב סופר ועד אמר רבי ירמי' חתם סופר שנינו גם וכתב דקרא גבי ספר כריתות לר' מאיר פירושו כן) שהחכמה נק' אמת (ועיין בתניא פרק ל"ה בהג"ה). והענין כי יש ב' בחי' חכמה א' הוא חכמה דאצילות דאתפשט ונפיק לל"ב נתיבות ושבילין כמ"ש ונהר יוצא מעדן כו' והב' הוא חכמה סתימאה, דלא שכיח ולא אתפתח כנז' באדרא דקכ"ח ע"ב והיינו שהוא בחינה שלמעלה מהשכל והשגה וזהו שהשיב הקב"ה על ששאלוהו על ר"ע שראה מרבע"ה ששוקלין בשרו במקולין (מנחות כ"ט ב') זו תורה וזו תורה וזו שכרה, א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני, שאין הפי' שאין בזה טעם כלל רק כך עלה כו' ח"ו רק הפי' שהטעם הוא למעלה מהחכמה והשגה כי הוא מבחי' חכמה סתימאה (ונק' עלה במחשבה שהוא בחי' ח"ס כמבואר בזהר פ' נח דס"ה ע"א וע"ש, ועמ"ש מזה ג"כ לעיל בביאור ע"פ אם בחקתי) שהיא בחי' א"ס שכל העולמות דאבי"ע אינן ערוך אליו ית' ולא יוכל להתגלות הטעם למטה כלל ולכן נראה למטה כאילו אין טעם לרצון, כי השגת מרבע"ה שקיבל התורה שהיא נמשכת מחכמה דאצי' אורייתא מחכמה נפקת שהיא בחי' גלוי לל"ב נתיבות ואבא יונק ממזלא בחי' שערות בלבד כו', לכן לא יוכל להשיג כלל בחי' ח"ס ממש, והנה י"ג מדות הרחמים הם בחי' י"ג תקוני דיקנא שהם בחי' שערות והמשכתם הוא ממו"ס שמשם נמשכים ועד"מ זקן האדם שהשערות נמשכים מן המוח, וגם שהשנים שראוי להתמלאות זקנו זהו דוקא אחר עשרים שנה כמבואר בש"ע א"ח סי' נ"ג ס"ח והיינו לפי שאז דייקא יש לו גדלות המוחין דמהאי טעמא איתא בגמרא (ב"ב קנ"ו א') ולמכור בנכסי אביו עד שיהי' בן עשרים שנה ופי' הרמב"ם שאז מתיישבת דעתו, והיינו כדפי' בע"ח סוף שער כ"ד שאז נכנסי' בו מקיפי' דאבא וע"כ אז דייקא יכול למכור בנכסי אביו כו' והיינו כי מקיפי' דאבא הם מח"ס כי המקיפי' הם מה שלא נמשך בהשגה בבחי' פנימי' רק שהוא בבחי' מקיף ולכן אז יכול למכור בנכסי אביו כו' וע"כ אז דייקא הוא הזמן שראוי להיות נתמלא זקנו ששערות די"ג ת"ד הם נמשכים מח"ס, וזהו למעלה ענין י"ג מדה"ר שנמשכים מח"ס ונק' אב הרחמים כו', אך מ"מ המשכתן ממו"ס הוא רק בבחי' שערות, והענין כי הנה באמת להיות התהוות בחי' מדות אלו הוא באמת צמצום גדול לגבי אור א"ס ב"ה דלאו מכל אילין מדות איהו כלל, כי הרי אף שמדת הרחמים הוא מדה עליונה מאד מ"מ הרי לא שייך מדות אלו אא"כ יש עולם ובריות שעליהם שייך הרחמנות וכמאמר ברוך מרחם על הארץ ברוך מרחם על הבריות, ומאחר שבאמת כולא קמיה כלא חשיב והוא לבדו הוא ואין זולתו ואין עוד וכל הנבראים בטלים במציאות לגבי מקורם כביטול זיו השמש כשהוא תוך גוף השמש ואין נופל עליהם שם יש כלל כמבואר כ"ז בתניא ח"ב פ"ג וח"א פ"ך, א"כ בבחי' זו כמו שהוא קמיה ממש לא שייך כלל מדות אלו שאינן שייכים כ"א כשהעולם תופס מקום כו' (ובפרט כי מדת רחמים הוא התפעלות כמ"ש כי נכמרו רחמיו שהוא לשון חמימות כמו מכמר בשרא שחם לבו ומתפעל כו' ולא שייך כלל בחי' זו סגבעצמותו ית' כמ"ש אני ה' לא שניתי שאין שום שינוי והתפעלות כו'), ולכן כדי להיות המשכת י"ג מדות הרחמים מבחי' חכמה סתימאה שהיא נק' בחי' קדש מלה בגרמיה בזהר פ' אמור דף צ"ד, פי' שאינו כמו המדות חסד ורחמים שאין להם שייכות אא"כ יש עולם וכמ"ש באוצ"ח בתחלתו כי אם אין בעולם מי שיקבל רחמים ממנו איך יקרא רחום כו' ובהג"ה שם שהם תוארים פעול מאחרים, משא"כ בחי' חכים ולא בחכמה ידיעא הוא כמו שהוא ית' לבדו הוא גם אלו לא ברא העולמות וזהו שנק' קדש מלה בגרמיה שאינו שייך לעולמות, והיינו בחי' חכמה סתימאה שהיא בחי' קדש העליון, והוא כמו שהוא ית' לבדו הוא אחד האמת ואין זולתו ומ"ש בתניא פל"ה בהגה בשם שמעתי ממורי שזו היא מדרגת החכמה כו' ע"ש, וכדי להיות מבחי' זו המשכת והתהוות המדות מדת רב חסד ורחמים כו' הוא רק בבחי' שערות בלבד שהוא המשכה שבצמצום עצום שהן רק מותרי מוחין שהרי יכול לגוזזם ולא ירגיש שום כאב כאילו הם דבר שאינו נוגע להעצמיות כלל ואף שבאמת יש בהם יניקה מהמוח כנ"ל אך שהוא רק בחי' מותרי מוחין שאינו נוגע להעצמיות כלל, כך הוא מה שנמשך מחכמה סתימאה להיות התהוות מדת רחום וחנון ולהיות התהוות בחי' יש ודבר ששייך עליו רחמי' ושיהי' ביטול היש לך משתחוי' כו' הוא רק ע"י צמצום עצום, והוא ענין סוד הדיקנא לצמצום האור עד שאז דייקא שייך בחי' מדות הקדושים האילו (ועיין בתניא ח"ב פ"ט בהג"ה משא"כ בעצמיות חכמה סתימאה אין שייך לומר אף גם י"ג מדה"ר כו' כי הוא למעלה מבחי' מדות קדש מלה בגרמיה ומ"מ ממנו דוקא מקור הטוב והשפעת אור וחיים רק שאינו ע"ד בחי' מדות כו' וכמשי"ת לקמן וזהו זכור רחמיך וחסדיך כו' והיינו כי מעולם המה שהם מקור לבחי' עולם וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך, והמרחם כו' דלכאורה איפכא הל"ל הטוב כי לא תמו חסדיך והמרחם כי לא כלו רחמיך. אך הענין כי יש בחי' רחמים שבסדר השתלשלות בחי' תפארת דאצילות שיש כנגדה מדת הדין כו' ויש רחמים רבים שלפני האצילות שהוא רחמנות שאין לה שיעור וגבול וע"ז נאמר כי לא כלו רחמיך והן י"ג מדה"ר י"ג ת"ד הנמשכים ממו"ס כנ"ל וכמ"ש במ"א בפ' בשלח ע"פ אשירה לה', אך מ"מ גם כדי להיות התהוות י"ג מדה"ר שהרי באמת בחי' ח"ס עצמה הוא בחי' קדש מלה בגרמיה כנ"ל ע"ז אמרו הטוב כי לא כלו רחמיך, שמטבע הטוב להטיב שעי"ז נמשך תענוג ורצון להיות התענוג מביטול היש כו' עמ"ש בביאור ע"פ אני ה' אלקיכם דפ' ציצית, ואזי נמשך בחי' מדות הרחמים ממש, וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך שע"י טובו הגדול נתהוו ונמשכו אצילות י"ג מדה"ר שהן רחמים גדולים שבלי גבול, והנה מי"ג מדה"ר נמשך ג"כ המשכה ואור במדת הרחמים שבאצילות וזהו ענין יעקב שנק' בריח התיכון המבריח מהקצה אל הקצה דהיינו מרום המעלות שממשיך מבחי' י"ג מדה"ר למטה מטה עיין בזוהר ח"ב קע"ה ב' ובאגה"ק ע"פ וזורע צדקה שכר אמת, וזהו והמרחם כי לא תמו חסדיך פי' שנמשך ההארה במדת הרחמי' דאצילות שזהו ענין והמרחם להיות לא תמו חסדיך והיינו ע"י שיתמתקו הגבורות שהם נגד מדת החסד ויתמתקו בחסדים והיינו ע"י קו האמצעי מדת הרחמים כו' שהוא קו המכריע ומטה סדכלפי חסד והיינו ע"י שנמשך בו הארה מבחי' רחמים רבים כו' ועיין באגה"ק ע"פ והיה מעשה צדקה שלום ועמ"ש במ"א ע"פ הזהר ר"פ ויקרא ע"פ ונתתם לי אות אמת וזהו מה גדלו מעשיך מאד עמקו מחשבותיך פי' מה גדלו מעשיך היינו השתלשלו' עולמות אבי"ע והנה מקורן ושרשן מיג"מ הרחמי' שהן מקור האצילות והרי יג"מ הם רק בחי' שערות לבד הנמשכי' ממו"ס שהיא בחי' מחשבה עילאה א"כ מזה מובן איך מאד עמקו מחשבותיך שאין שיעור להעומק כיון שאפילו בחי' השערות שהן מותרי מוחין שאינן ערוך לעומק המחשבה הן מקור האצילות כו').

והנה תיקון השביעי מי"ג ת"ד הוא תיקון ואמת ולכאורה יש להקשות כאן ע"ד שהקשה בזהר ר"פ ויקרא ואי תימא שאר אתוון לאו אינון אמת כו' ע"ש וכך צ"ל כאן בענין הי"ג ת"ד למה תיקון השביעי דייקא נק' ואמת, והענין שהטעם שזה התיקון נק' ואמת הוא להיות כי בו מתגלה הארת ח"ס שלא ע"י צמצום דבחי' שערות וכמ"ש באדרא קל"א א' תקונא שביעאה פסיק שערא ואתחזון תרין תפוחין כו' הה"ד באור פני מלך חיים וכ"ה שם דקל"ג ב' ופי' פסיק שערא היינו עד"מ כמו שבפנים אין שום צמיחת שערות והיינו כי השערות הוא המשכה בצמצום משא"כ בפנים מאיר שלא ע"י צמצום כו' וע"כ בחי' זו הוא גלוי האמת שהיא בחי' חכמה סתימאה שא"ס ב"ה הוא אחד האמת והוא לבדו הוא ואין זולתו וזו היא מדרגת החכמה כמ"ש בתניא פל"ה בהג"ה שמעתי ממורי כו', משא"כ בשאר ת"ד שהם בחי' המשכת השערות להיות התהוות העולמות עד שייך בחי' מדות אף שהן מדות היותר עליוני' ורב חסד כו' מ"מ אין שם גילוי עצמיות ח"ס ממש שהיא בחי' האמת דכולא קמיה כלא חשיב ממש והכל אין ואפס והוא לבדו הוא ממש רק ההמשכה ח"ס במדות אלו הוא ע"י שערות לבד, אבל בשני לחיים שהם אור פני מלך חיים הוא תיקון ואמת כי בהם נמשך ומתגלה הארת עצמיות ח"ס ממש, וענין התגלות החכמה בפנים הוא עד"מ שאמרו רז"ל צהבו פניו של רבי אבוהו ע"י שמצא תוספתא חדתא (וכ"ה בנדרים דמ"ט ב' גבי רבי יהודה חכמת אדם תאיר פניו ולכן הי' פניו צהובין) הרי ע"י השכלת שכל חדש נמשך הארת פנים שניכר הארה בהפנים ממש, והרי המשכה והארה זו מהחכמה בפנים אינו כענין המשכה שבבחי' שערות שהוא רק מותרי מוחין מה שאינו נוגע לעצמיות החכמה משא"כ הארת הפנים באה דוקא מחמת עצמיות החכמה ע"י שמשכיל שכל חדש כו', ועד"מ זה יובן שזהו ענין באור פני מלך חיים שהיא ההארה הנמשכת מחכמה סתימאה שלא בבחי' שערות כו' ולכן נק' תיקון זה ואמת (ובזה מתורץ מה שיש להקשות דהא תיקון ג' ג"כ פנוי משערות וא"כ מדוע דייקא תיקון השביעי נק' ואמת אלא לפי שתיקון השביעי שהוא פנוי משערות וגם בו נמשך ומתגלה הארת ח"ס ממש כמשל שצהבו פניו מחמת השכל החדש הרי שחכמת אדם תאיר פניו דייקא ע"כ נק' תיקון זה ואמת וזהו ענין תרין תפוחין דכתיב כתפוח בעצי היער דפי' הרח"ו ז"ל הובא בספר נשמת דוד על שיר השירים, דעצי היער הם שערות דדיקנא, והתפוח הוא תיקון הז' ובו מתגלים הארה כל ז' תקונין דגלגלתא, הרי תפוח בעצי היער, סהע"כ, והיינו כי שערות הדיקנא הם לגבי ח"ס עצמו כמו השערות באדם שהם בחי' צומח לבד שבמדבר, ולכן נק' עצי היער בחי' צומח, ואמנם תיקון הז' נק' תפוח שיש בו טעם וריח וכך בתיקון הז' מתגלה הארת ח"ס ממש שזהו ענין טוב טעם כו', וזהו^* ענין תפארת שיבה שהוא בחי' הדרת פנים כמ"ש במ"א בד"ה בכ"ה בכסלו וע"ש בפי' עטרת תפארת שיבה שהוא בחי' כובע ישועה מקור הדרת פנים וכ"ז בדרך צדקה תמצא שהיא ממשיך בחי' עטרת תפארת וכנז' בזהר ח"ג מ"ב וע"ש דל"ו סע"א וע' באגה"ק סד"ה וילבש צדקה כו'. והנה בס' קול ברמה פי' ענין ואמת לפי שאינו משתנה כלל וכבר נודע שכל אמת תליא בעתיקא עכ"ל, פי' ע"ד מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, הרי כזוב שהוא היפך האמת נופל על הפסק השפע וכמו המים המכזבים במסכת פרה פ"ח, וזהו שאמרה השונמית לאלישע אל תכזב בשפחתך שימשיך נשמת בנה מעלמא דדכורא שיש קיום להמשכתו כו' משא"כ מאן דאתא מסטרא דנוקבא כו' כמבואר בזהר ר"פ בשלח דמ"ד ע"ב. ולכן נק' ע"ק אמת, כי למטה בז"א יש ימינא ושמאלא לכן לפעמי' מדת הדין מונע השפע כו' משא"כ בע"ק דלית שמאלא בהאי עתיקא, ע"כ אין שום הפסק להשפעתו, וע"ז ארז"ל כל מקום שנאמר לי אין לו הפסק לעולם וכמ"ש במ"א בענין וארשתיך לי לעולם כו' וזהו אהבת עולם אהבתנו כו'. גם פי' שאינו משתנה לעולם היינו כמ"ש אני ה' לא שניתי, וקרוב לזה פי' הרמב"ם וז"ל הוא שהנביא אומר וה' אלקים אמת כו' כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו, שכל הנמצאים צריכים לו והוא ברוך הוא א"צ להם כו' לפיכך אין אמיתתו כאמתת אחד מהם עכ"ל, ומזה יובן עוד במה שנת"ל דפי' אמת היינו שהוא כמו שהוא לבדו דלאו מכל אילין מדות איהו כלל ואין שייך לומר שם רחום וחנון כו', אין הכוונה שמבחינת אמת לא נמשך ח"ו הפעולות והטובות הנמשכות ממדות רחום וחנון, לפי דכולא קמיה כלא חשיב, דחלילה לחשוב כן, וכמבואר בזהר שם דקל"א א' ודקל"ג ב' שע"ז דייקא נאמר באור פני מלך חיים, שמבחי' זו נמשך חיים וברכה וחדוה לעולם וכל טיבו לא פסק כו' והוא ענין בחי' המשכת ש"ע נהורין ע"ד וישע ה' אל הבל כו' ואהי' שעשועים כו' ושעשוע בני אדם כו', גם בהרמב"ם כ' וכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו מבחי' אמת, רק המכוון שהשפעת אור פני מלך אינו ע"ד ההשפעה הנמשכת מבחי' מדות רחום וחנון שההשפעה הבאה ע"י המדות היא עד"מ בחי' התפעלות ע"ד נכמרו רחמיו לפי ששייך בחי' עולם ויש כו' ודלא כמ"ש בספרי הפלסופי' שאין שייך כלל מדות למעלה, כי הגם סושהוא ית' בעצמותו ומהותו לאו מכל אילין מדות איהו כלל מ"מ ע"י צמצומי' רבים נאצלו ונתהוו בחי' מדות והמשכותם הוא רק בבחי' שערות כו' והגם שבאמת המדות עליונות אפי' מדות דאצילות גבהו דרכיהן למעלה מעלה מסוג ומהות המדות שבנבראים והן למעלה מהשכל והשגת הנבראים דאיהו וגרמוהי חד דהיינו מדותיו של הקב"ה עם מהותו ועצמותו המרומם לבדו הם חד ממש, וא"כ המדות עליונות ג"כ אינן בבחי' התפעלות כמ"ש לא שניתי, ועיין מ"ש בפ' יתרו בד"ה זכור את יום השבת, וז"ש אברהם על מדתו מדת החסד המאיר בנשמתו שהיתה מרכבה עליונה ואנכי עפר ואפר שלגבי חסד דאצי' אין לזה דמיון כלל אלא בערך מהות האפר שנשאר משריפת העץ לגבי העץ עצמו כשהי' נחמד למראה וטוב למאכל ויותר מזה אין ערוך כו' וכמ"ש כ"ז בתניא ח"ב פ"ט ובאגה"ק ד"ה להבין משל ומליצה, וכ"ש וק"ו י"ג מדה"ר שהן לפני האצי' ולמעלה מהחכמה דאצי' כו' שגבהו דרכיהן למעלה גם מחכמה דאצי' אך אעפ"כ לגבי בחי' חכמה סתימאה קדש מלה בגרמיה, נקראי' בשם מדות רחום וחנון כו' שההשפעה הבאה מהן אינה ערוך לבחי' ההשפעה הנמשכת מבחי' שלמעלה מהצמצומי' הוא בחי' לא שניתי ממש שאין שום שינוי והתפעלות כו' ולאו מכל אילין מדות איהו כלל, אפילו ממדות עליונות וכולא קמי' כלא חשיביה, אין ואפס ממש, עד שאין שייך כלל אפילו מדות עליונות אלו, אלא דאדרבה לכן הוא מקור הטוב למעלה מבחי' מדה וגבול ואפילו מי"ג מדה"ר שהגם שלגבי אבי"ע הן נקראי' בלי גבול אעפ"כ אצלו ית' נקראים בשם מדות ומכילין, וזהו ענין באור פני מלך חיים, רק שא"א להעולמות לקבל ההמשכה כ"א שיומשך ע"י בחי' מדות ונק' י"ג מכילין דרחמי, ומקורן ושרשן הוא בחי' הטוב כי לא כלו רחמיך, וזהו ענין ישוב ירחמנו תיקון השביעי, והיינו בחי' אמת, בחי' מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, וכדכתי' אותי עזבו מקור מים חיים, וזהו ג"כ ענין חסד של אמת וכמ"ש באדרא שם חסד דקשוט, חסד ואמת נפגשו ע' ש"ר פ"ה, והיינו לפי כי תיקון ואמת מאיר בכל הי"ג ת"ד כתפוח בעצי היער עד שלכך החסד נק' ג"כ חסד של אמת ממש, והיינו ג"כ כי החסד הוא להיות גילוי אמת ה' לעולם היינו שגם בהעולם יהי' גלוי בחי' אמת כמו שהוא קמי' ית' שלמעלה היש ולמטה אין דכולא קמיה כלא חשיב, וזהו קרוב ה' לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת, כי בחי' אמת היינו כמו שהוא לבדו הוא, אשר הוא למעלה מגדר ההשתלשלות ואצי' ועשייה שוין אצלו ית' א"כ הוא קרוב למטה כמו למעלה ממש, כמ"ש את השמים ואת הארץ אני מלא, משא"כ בשאר המדות שהן מקור השתלשלות העולמות, הרי מצד ההשתלשלות שייך מעלה ומטה^* סזראש ורגל כו', וזהו קרוב ה' לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת דייקא והיינו ע"ד כה' אלקינו בכל קראינו אליו וארז"ל אליו ולא למדותיו כו' וז"ש רב המנונא סבא לבעל החוטם אני מתפלל הוא בחי' מקור אור פני מלך כו' כי החוטם הוא בין תרין תפוחין כו', ובזהר הרקיע בפי' הספרא דצניעותא לאחד מתלמידי האריז"ל פ"ב פי' דאשר יקראוהו באמת היינו בחדש תשרי בעשי"ת שאז מאיר תיקון ואמת כי הוא תיקון השביעי וע"כ מאיר בחדש השביעי, ואז קרוב ה' לכל קוראיו אפילו ליחיד וכמארז"ל ויחיד אימתי כו' ע"ש). והנה שם בתיקון הז' שם דייקא שייך לקרות ואמת, כי חכמה סתימאה עצמה היא נעלמת ולא שכיח ולא אתפתח ועיקר בחי' אמת היינו כשמשיג החכמה ויודע שכן הוא משא"כ כשהיא עדיין בבחי' העלם ועין לא ראתה הרי אין ידוע האמת, ולכן בתרין תפוחין דבהם הוא התגלות הארת ח"ס נק' ואמת, וזהו ענין חותמו של הקב"ה אמת שנק' האמת חותמו של הקב"ה, והיינו לפי שהגלוי הוא בבחי' הארת פנים ונק' אור פני מלך אשר הוא בחי' עשייה לגבי עצמיות ח"ס כמשל מה שצהבו פניו של רבי אבוהו מהשכלת תוספתא חדתא, הרי הארת פנים הוא בחי' עשייה לגבי עצם ההשכלה, ולכן נק' חותם, ומ"מ כיון שהארה זו נמשך מעצמיות החכמה שעי"ז נמשך אור פני מלך, לכך נק' חותם כמו שהחותם אע"פ שהוא בחי' עשייה הרי הוא קיום על כל דבר כו' שכל מה שיחתום ע"ז לא ישונה עוד כו', וזהו ענין וחתמנו בספר חיים כי באור פני מלך חיים כו' (ועמ"ש במ"א ע"פ שימני כחותם כו').

והנה כתי' תתן אמת ליעקב פי' יעקב הוא ז"א ושם הוא עיקר בחי' אמת אף שהאמת הוא למעלה בעתיקא ואדרבה שם מקור האמת כנ"ל אך אינו בגלוי עדיין לנאצלים אבל כשנמשך ביעקב שם הוא נודע בעולם האצי' (וגם מקור להתגלות בבי"ע ע"י המל' כדלקמן), והענין כי הארת פנים דא"א נמשך לז"א שבאסתכלותא דז"א בפני א"א מקבל ק"נ ור"כ נהורין ש"ע נהורין כו' (ע' באדרא קל"א א' מתרי תפוחין כו' נהירין אנפוי דז"א וכ"ה דקל"ג ב' ודקל"ו ב' נהירין אנפוהי דע"י באנפוהי דז"א וע' דקל"ה סע"ב אתפשטו אנפוי ואריכין כו' בגין דאשגח באנפוי דעתיקא דעתיקין כו' והיינו שז"א נמשך לו תמיד ק"נ אורות מהש"ע נהורין דא"א וע"כ נק' זעיר לפי שנשאר אר"ך אורות מהש"ע נהורין שלא נמשכו בו אכן בגין דאשגח באנפוי דעתיקא אזי אתפשטו אנפוי ואריכין היינו אז משפיע לו א"א כל הש"ע נהורין, וע' בע"ח שער א"א ספט"ו דהיינו כשמסתכל במצחא דא"א כו' וע' באדר"ז דרפ"ח ב') והוא הארת תיקון ואמת שהוא הארת פנים דא"א כנ"ל. ועוד יש דברים בגו והוא כי מז"א נמשך אח"כ ג"כ למל' הארת פנים שקיבל מא"א וע"ז כתיב עיניך יונים כמו היונים זכר ונקבה שמסתכלים זה על זה וזהו עיקר תענוג שלהם וכך המל' מקבלת מהארת פנים דז"א שמאיר בו הארת פנים דא"א להיות גלוי זה גם במל' שהיא מקור דבי"ע כו' (וזהו ענין יאר ה' פניו אליך כדפי' באדרא קל"ג ב' וע' בזהר ואתחנן דרס"א א' גבי פנים בפנים דבר ה' עמכם ופי' הרמ"ז שהפנים דא"א נתלבשו בפנים דז"א לדבר עם ישראל כו' ובמק"מ פי' ז"א נתלבש במל' כו' והכל א' דעכ"פ הוא הארת פנים דא"א שנמשך למטה ע"י סחזו"נ כו' וזהו יאר ה' פניו אליך כו'), ושם במל' הוא עיקר החותם וזהו שבנעילה דיוהכ"פ אומרים וחתמנו בספר החיים כו' כי מלכות דאצי' היא מקור הנבראים ועלייתה בנעילה הוא למעלה עד דיקנא דא"א ומבחי' תיקון ואמת מקבלת הארת פנים ונק' חותם כנ"ל שזהו ענין חותמו של הקב"ה אמת, שהוא קיום כל דבר הגם שהחותם נחשב בחי' עשייה אצל עצמותו מ"מ לא ישונה כשחותם נאום אברהם עד"מ, וכך הוא הנמשל למעלה וכנ"ל (ועיין בפע"ח שער תפלת ר"ה פרק ד' בברכת אבות וז"ל כי יש לה עתה אור כל הש"ע רבוי נהורין שבפנים דא"א כנודע ועתה הז"א אין לו רק ק"נ רבוא באנפוי נמצא כי עתה גדול אור המלכות מן הז"א כו' והובא ג"כ בקצרה בע"ח שער א"א ספט"ו וע' בסידור האריז"ל גבי יוהכ"פ שכ' צ"ע אם הכוונות דיוהכ"פ שוין לר"ה וע' בפע"ח שער יוהכ"פ פ"ה ולכן היא כו' ע"ש).

ומעתה יובן ענין ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם כי משה הוא שושבינא דמלכא שמנהיג המשכת אור א"ס, והמשיך הארה מבחי' מוצאיהם שהוא מקור נשמות ישראל מלשון מוצא מים, כי הנה הנשמות עצמן עלו במחשבה, אבל מקורן הוא בעצמות א"ס בעל המחשבה בעל הרצון, ומשם המשיך הארה והמשכה מלמעלה למטה כדי להיות למסעיהם שיהי' עי"ז בחי' עלייתם מלמטה למעלה בבחי' אתכפיא ואתהפכא כו' בכל מאדך שגם היצה"ר ישוב לאהבת ה' ואז האהבה בלי גבול כו' והכח לזה ע"י שהמשיך תחלה מבחי' מוצאיהם כו' וכמ"ש אנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי שכשהאב רוצה לעלות בנו הקטן משפיל א"ע תחלה אליו ואז מגביהו על זרועותיו כו' (ועמ"ש ע"פ כי תקנה עבד עברי ג"כ מענין זה איך שמרבע"ה משפיע הדעת בנש"י ע"י שממשיך להן ממקורן ושרשן מבחי' בעבר הנהר כו' וזהו ענין מוצאיהם היינו בחי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם כו' ע"ש והדעת שרשו מתיקון ואמת. והנה לעיל נתבאר דענין ויכתוב משה, היינו המשכת חותמו של הקב"ה אמת, והכל א' כי שרש ומקור נש"י שהוא בחי' מוצאיהם היינו בחינת אמת וכמ"ש תתן אמת ליעקב כי כח היחוד דזו"נ שמשם המשכת והולדת נש"י נמשך ע"י הסתכלות דא"א כו' ומשם שרש המשכת זרע אמת וזהו ואנכי איש חלק וע' במב"ש שבע"י אין שערות כו' כי השערות רק מבירורי זמ"ל כו' וע' בזהר שלח קס"ג ב' פי' תתן אמת ליעקב כלל דכר ונוק' כחדא כו' ומשם יובן ג"כ מ"ש בזהר ח"ב נ"ז ב' פ"ט א' צ' סע"א בענין תתן אמת ליעקב, וע' עוד בזהר ח"א צ"ו א' ח"ג י"ב ב' ע"ג ב' קל"א ב' קל"ד א' רצ"ז א' רס"ז א'. וכמ"ש ג"כ עוד בזהר ע"פ ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת בחלק א' צ"ו ב' ק"י א' רל"ט ב', ח"ב פ"ט ב', ח"ג י"ד ב' ע"ג ב' ר"ז א' רצ"ח ב' ובזהר ר"פ ויקרא ע"פ ונתתם לי אות אמת (אמת ניתן לכתוב^* סטשהמראה מקומות בזהר על כמה פסוקים שנזכרו בחיבור זה נלקח מספר בית אהרן שמראה על כל פסוק מקום שנזכר בזהר בדף פלוני עמוד פלוני כו' עיין עליו). והנה עפ"ז יובן דענין המשכת מוצאיהם זהו ממש ענין חותמו של הקב"ה אמת וזהו ענין מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, ועמ"ש בפ' בראשית ד"ה להבין ענין הברכות בענין ברכה דאשר יצר את האדם בצלמו פותח בברוך וחותם בברוך כו', ועמ"ש בפ' ויחי ע"פ ולשורקה כו', ועמ"ש בפ' מקץ בד"ה רני ושמחי בת מענין תתן אמת ליעקב כו' שה' יתן אמת ע"י סיוע^* עמלמעלה כו' מימי קדם כו' והיינו כנ"ל ב' הפע"ח שלפעמי' מאיר במל' ש"ע נהורין וגדול אורה מז"א הנק' ישראל כו' והנה המשכה ואתעדל"ע זו דבחי' ויכתוב משה הוא נמשך עכשיו ע"י עסק התורה שהיא תורת אמת באור פניך נתת לנו תורת חיים וזהו כתבם על לוח לבך כו' והיינו כמ"ש חתום תורה בלמודי שפי' בלמודי להיות למודי ה' דהיינו שיהא לימוד הלכה זו מפני שהוא דבר ה' ועי"ז ממשיך חתום תורה חותמו של הקב"ה אמת, וזהו כתבם על לוח לבך דהיינו כענין ויכתוב משה דפי' המשכת חותמו של הקב"ה, ועי"ז נמשך הכח שיוכל להתעלות כו') וזהו מ"ש אח"כ ואלה מסעיהם למוצאיהם היינו איך שהוא ההעלאה בפועל והיינו ע"י כח ההמשכה שמקודם כו'.

וביאור הענין יובן בהקדים עוד בענין פי' המדות למעלה, כי הנה הרמב"ם כ' בענין י"ג מדות הרחמים לא שהוא יתעלה יתפעל ויהמו רחמיו עאשהרי ההתפעלות הוא שינוי, והרי הוא אומר אני ה' לא שניתי, אלא הענין שיבואו ממנו ית' הטובות והפעולות הבאות ונמשכות מהמיית רחמים וחמלה וחנינה כו' ודברה תורה כלשון בני אדם וכמו שנז' מזה ג"כ בקצרה ספ"א מה' יסודי התורה, אמנם באמת ע"פ הקבלה האמיתית הכתובים הם כפשטן וכמאמר אליהו אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין כו' לאנהגא בהון עלמין כו' וזהו ענין ע"ס דאצילות כי אצילות הוא מלשון ואצלתי מן הרוח דגבי משה ושמתי עליהם שהם במדרגה הפחותה ממנו ויוכלו לישא במשא העם מה שהוא השפלה בערך משה עצמו כמו שאמר מאין לי בשר שאינו לפי מדרגתו כו' וכך עד"מ ע"ס דאצילות הם ממוצעים בין בחי' המאציל א"ס ב"ה לבחי' נבראים בי"ע, היינו שע"י התלבשות במדותיו ית' שבבחי' אצילות יומשך הנהגת וחיות עולמות הנבראים וזהו לאנהגא בהון עלמין כו' (וע' במ"ש בד"ה כי אברהם לא ידענו גבי פורים ובפ' וירא בד"ה פתח אליהו), אך המדות דאצי' הרי איהו וגרמוהי חד בהון וכמ"ש בתניא ח"ב פ"ט שמדותיו של הקב"ה עם מהותו ועצמותו המרומם לבדו הם חד ממש, והן למעלה מעלה אפילו מחכמה דבריאה, וכ"ש מחסד דבריאה וכמשנ"ת באגה"ק ד"ה להבין משל ומליצה בענין מה שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר כו' ע"ש, והענין הוא שהתהוות המדות שבנפש ממדות העליונות היינו מע"ס דזו"נ דעשיי' והם מע"ס דיצי' כו' עד ע"ס דאצילות, הוא עד"מ ממה שארז"ל (ב"ר פ"י) אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל, וא"כ המזל המגדל התפוחים מתוקים מוכרח להיות ששרשו מבחינת המתיקות שלמעלה, והיינו ששרשו מבחי' חסדים, והמזל המגדל חמוצים שרשו מבחי' גבורה, ועתה הנאמר שבהמזל יהי' מתיקות מעין המתיקות שבתפוח הגשמי, הרי אינו מערך זה כלל, אלא שהמתיקות שבהמזל הוא רוחני, וכמו עד"מ המתיקות שנמצא בשכל שכשישכיל האדם איזה השכלה חדשה ימצא בה תענוג ומתיקות ועריבות, וכן יש תענוג מתיקות ועריבות במדות כמו תענוג של ניגון שהוא מן הקול המעורר המדות חדוה או מרירות כו' דהיינו מתיקות ועריבות שבמדות הנפש ואינו מערך המתיקות ועריבות גשמי שבתפוח, ועד"ז הוא ענין המתיקות או החמיצות שבמזלות היינו ענינים רוחניים ושרשם מחו"ג כו' אלא שמ"מ בכמה ירידות והשתלשלות נעשה מתיקות גשמי ממש, וכך עד"מ זה הוא השתלשלות והתהוות הע"ס שבנפש שכל ומדות מע"ס העליונים דהנה בנפש הרחמנות הוא כשרואה את חבירו המדוכא ביסורין יהמו ויכמרו רחמיו דהיינו שתתפעל נפשו ויחם לבבו, ולא יתכן כלל בחי' התפעלות זאת במדת הרחמי' שלמעלה דאיהו וגרמוהי חד, שהרי זה שינוי ח"ו, וענין מהות הרחמי' דאצי' הוא למעלה מהשגתינו, רק לשכך האזן יש לומר כמו שאין מתיקות התפוח ממהות המתיקות שבמזל, כך יותר מזה אין ערוך למהות המדות שבנשמה לגבי ע"ס דעשיי' וע"ס דעשיי' לגבי ע"ס דיצירה כו' עד לגבי ע"ס דאצילות, ותדע עוד שהרי המדות שבנפש מהחסד שבלב לא יומשך שום התהוות שהוא אינו אלא גורם ההשפעה שיתן לעני כו' משא"כ למעלה במדותיו ית' החסד עצמו הוא המהוה כמ"ש עולם חסד יבנה ולכן שפיר שייך המדות ממש למעלה ואעפ"כ אינן התפעלות ושינוי ח"ו. אך עבמ"מ אע"פ שהמדות עליונות דאצי' אינן כלל מערך וסוג המדות דבי"ע מ"מ הן מקור ושרש להיות מהן התהוות מדות דבי"ע ע"י רבוי השתלשלות כו' וכמו עד"מ שהמזל עם היות שאין בו מתיקות הגשמי אעפ"כ הוא מקור לזה כו' ואע"פ שיש השתלשלות מדרגו' אין קץ מהמדות דאצילות עד העשיי' מ"מ הן מקור דמקור כו', ולכן נאמר ע"ז כי מעולם המה שהם בגדר עלמין כו', אבל להיות התהוות מדות דאצילות מא"ס ב"ה הוא ע"י צמצומי' עצומים שלא כסדר ודרך השתלשלות מדות דעשיי' ממדות דאצילות עד שלגבי עצמותו ית' מדות דאצי' ומדות דעשי' שניהן שוין, אף שהמרחק בין עשי' לאצי' עצום ורב מאד מ"מ כיון שיש להן איזה יחס וערך כו' הרי אינן ערוך לגבי א"ס ב"ה וזהו ענין אנת הוא חד ולא בחושבן כו'. ומעתה יובן ענין פי' ואמת, שהוא מה שלמעלה מבחי' מדות וגם למעלה מיג"מ ורב חסד כו' ומ"מ הוא מקור הטוב והשפעת החיים רק שאין ההשפעה ע"ד בחי' המדות כו', היינו שלא אפילו ממהות מדות העליונות, וע"ד שכ' הרמב"ם בפירוש המדות שנזכר בתורה שאין בהם כלל ממהות המדות שבאדם אלא רק שיבואו מהן הפעולות הנמשכי' מהמיית רחמים כו' כך עד"ז הוא בחי' ואמת לגבי המדות העליונות שעם היות שנתבאר שמדות העליונות אינן כלל וכלל מסוג המדות שלמטה וכ"ש יג"מ שהן למעלה מהאצילות, אעפ"כ לגבי אמתת אור א"ס ב"ה בעצמו לא שייך כלל גם מהות מדות היותר עליונו' אלא שיבוא ממנו הטובות והפעולות הנמשכי' ממדות העליונות כו' ביתר שאת ויתר עוז, שלא ע"י בחי' מהות מדות כלל, וזהו בחי' ואמת, אלא שאעפ"כ כדי שיוכלו העולמות לקבל נמשך ומתלבש בהמדות וזהו הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך, דאיפכא הל"ל, אך שהוא ע"ד מ"ש בזהר תרומה דקס"ח ב' גבי ובטובו חיינו טוב איהו כד כליל כולא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא חסד כד נחתא לתתא וע' בפרדס ערך טוב וע' בפע"ח ש"ט פי"ד דטוב הוא אור הגנוז וע' בהרמ"ז ר"פ בהעלותך שאור הגנוז הוא פנימיות יסוד אבא דכתיב ביה ופני לא יראו כו' ועד"ז יובן כאן דהנה פי' כי לא כלו רחמיך הן י"ג מדות הרחמים שלפני האצילות שהן רחמי' שבלי שיעור וגבול, והן בחי' המשכות שזהו ענין י"ג ת"ד, ומקורן ושרשן הוא מבחי' הטוב הוא בחי' ח"ס שהיא בחי' סתימאה ולא אתפשט כו' קדש מלה בגרמיה שמשם נמשך י"ג ת"ד כנ"ל וכמ"ש במ"א שלהיות המשכת הרצון ותענוג בביטול היש הוא ע"י שמטבע הטוב להטיב, וגם י"ל דבחי' אור פני מלך זהו נק' הטוב וכמ"ש בזהר ע"ז דכל טיבו לא פסיק וע' באדרא דקל"ג סע"ב שע"ז נאמר ישוב ירחמנו שממנו מקור המשכת הרחמים למטה גם בז"א וע' מזה בזהר ויקרא די"ו ע"א ובהרמ"ז שם גם לפמ"ש בע"ח שער א"א פי"א בתיקון הז' מאיר יסוד דח"ס בבחי' א"פ והמקיף שלו חסד דח"ס וזהו שנק' הטוב, ועמ"ש ע"פ ואתחנן בפי' ובטובו מחדש כו', והנה מיג"מ הרחמים דא"א נמשך ג"כ במדת הרחמים שבאצילות, וכנ"ל בענין תתן אמת ליעקב ועיין בזהר ס"פ תרומה דקע"ה ב' ובאגה"ק ע"פ וזורע צדקה שכר אמת, וזהו כי לא כלו רחמיך והמרחם ואזי עי"ז כי לא תמו חסדיך דאצילות שעי"ז ג"כ הגבורות שהם כנגד מדת החסד דאצילות מתמתקים בחסדים ע"י קו האמצעי מדת הרחמים עגכו' שהוא קו המכריע ומטה כלפי חסד וכמ"ש באגה"ק ע"פ והי' מעשה הצדקה שלום כו' ועמ"ש במ"א ע"פ הזהר ר"פ ויקרא ע"פ ונתתם לי אות אמת, ואז לא תמו חסדיך כי החסד מצד עצמו הוא בלי גבול דאיהו וגרמוהי חד אלא שהגבלת החסד נמשך ע"י שיש כנגדו מדת הדין המעכב אכן ע"י המתקת הגבורות אז נמשך כי לא תמו חסדיך כו' ועוד שעי"ז מאירי' יג"מ דא"א בז"א ואזי הוא בבחי' כי לא תמו חסדיך כו'. והנה מכ"ז יש להבין מ"ש בזהר (ח"ג קל"ג ב') דחסד דעתיק הוא חסד דקשוט, שהוא כענין חסד של אמת, והיינו כי מלבד שהטעם משום שאין לו הפסק מוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, עוד זאת כי בחי' תיקון ואמת מאיר בכל התיקונים ע"ד חסד ואמת נפגשו שהחסד הוא להיות גלוי אמת ה' לעולם, ומזה יובן ג"כ ענין חדש תשרי, דכתיב קראוהו בהיותו קרוב וארז"ל אלו עשי"ת ופי' תלמיד האריז"ל בזהר הרקיע בפי' הספרא דצניעותא פ"ב שהוא ע"ד מ"ש קרוב ה' לכל קוראיו אשר יקראוהו באמת, כי בחדש תשרי שהוא החדש השביעי מאיר תיקון השביעי מי"ג ת"ד שהוא תיקון ואמת כו' והיינו לפי שהוא בחינה שלמעלה מגדר כל ההשתלשלות א"כ הוא קרוב למטה כמו למעלה וכנודע מענין את השמים ואת הארץ אני מלא וזהו ע"ד בכל קראינו אליו, אליו דייקא ולא למדותיו כו', אך איך יקראוהו באמת היינו ע"י התשובה כמ"ש בזהר ויקרא די"ו ע"א בההוא זמנא דמתכשרן עובדין לתתא כו' מאן ישוב כו', והיינו כי עיקר התשובה היא להיות אליך ה' נפשי אשא ועמך לא חפצתי, וזהו בחי' אמת דכולא קמיה כלא חשיב וע"כ למי יחפוץ זולתו ית' מאחר שאין עוד כו', וגם פי' באמת שיהי' קבוע בעבודה ולא יהיו שינויים בין שעת התפלה לכל היום שזהו כמ"ש שפת אמת תכון לעד כו'. וגם זהו הטעם לענין הוידוים שאומרי' בעשי"ת שמשפילים א"ע עד לעפר אשמנו כו' כזבנו כו' עוינו כו' והיינו לפי שאז מאיר בחי' ואמת אשר בבחי' זו כולא קמיה כלא ממש חשיביה, וגם שמים לא יזכו בעיניו כו' ולכן ע"י שמשפילים א"ע לומר באמת אשמנו כו' כזבנו כו' עי"ז ממשיכים אור פני מלך וזהו אמת מארץ תצמח ארץ הוא בחי' שפלות וביטול ועי"ז נמשך צמיחת האמת בחי' כתפוח בעצי היער כן דודי כו'. וגם הנה אין אמת אלא תורה וזהו אשר יקראוהו באמת ב' אמת היינו מלמטה למעלה ע"י תשובה אליך ה' נפשי אשא ונק' באר מים חיים, שהוא בחי' אמת שלא יכזבו מימיו, ומלמעלה למטה ע"י תורה בחי' מעין גנים ג"ן סדרי' דאורייתא שנמשכי' מבחי' מעין הנובע ממקור מים חיים כו' וכמארז"ל הלואי ואת תורתי שמרו כו' המאור שבה כו' שהוא ממקור מים חיים.