שיחה ד

365שיחה ד

א. שלילת "איש את רעהו חיים בלעו" – מידת חסידות?

"רבי¹ חנינא² סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה³ איש את רעהו חיים בלעו".

וצריך להבין:

א) חז"ל אומרים⁴ "מאן דבעי למהוי חסידא לקיים כו' מילי דאבות" [=הרוצה להיות חסיד יקיים את הנאמר בפרקי אבות], כלומר: מסכת אבות מורכבת מ"מילי דחסידותא" [=דברי חסידות], הנהגות שאינן מחוייבות מצד הדין, ויש לעשותן מצד "חסידות" – לפנים משורת הדין.

[ועל דרך ההוראה במשנה הראשונה בפרק זה: "הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה" – שורת הדין מחייבת רק שיהודי לא יעשה עבירה בפועל, ועל כך מוסיפה המשנה הנהגה חסידותית: שהאדם יעמוד במצב של יראת החטא, (וזו גם עצה והוראה) שלא יבוא (ואף לא יתקרב) לחטא – באמצעות התבוננות בשלושה דברים, ועל־ידי כך "ואין אתה בא לידי עבירה"],

אך ההוראה "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" לכאורה אין לה שום קשר להנהגה של מידת חסידות, או לזהירות לפנים משורת הדין

אדרבה, שלילת מצב של "חיים בלעו" – מוכרחת על פי ציווים הכי חמורים בתורה.

ב) מהו דיוק הלשון "איש את רעהו חיים בלעו"? הלשון הרגילה והפשוטה במקרה זה היא "הריגה", כלשון הכתוב⁵ "אין יראת אלקים גו' והרגוני", או "גזילה" (אם הכוונה כאן (גם) לגזלנות ונזקי־ממון), וכיוצא בהן – ומדוע משתמשים כאן בלשון וענין מחודשים "חיים בלעו"⁶?

ג) כל הענינים בעולם תלויים בעם 365ישראל⁷, ככתוב^* "את העולם נתן בלבם". מזה מובן, שהאפשרות ש"אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" קיימת גם חס ושלום אצל יהודים⁸, ואדרבה – כתוצאה מיישום הוראה זו על־ידי יהודים, נפעל גם בעולם שלא יהיה "איש את רעהו חיים בלעו".

ולכאורה תמוה: כיצד שייך לומר אודות יהודים, שלמרות כמה וכמה ציוויי ה' הברורים בזה, הרי בלא מוראה של מלכות יוכל יהודי "לבלוע" (ולא סתם אדם נוסף, אלא אפילו) את "רעהו"⁹?! ובפרט, כאמור, שהמדובר כאן אודות יהודי (הלומד מסכת אבות, משום) שרצונו "למהוי חסידא" [=להיות חסיד] – האם זקוק הוא לאזהרה "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" כדי להבטיח שלא יהיה "בולע" את "רעהו"?

ב. קשר המאמר "שנים שיושבין וכו'" למשנתנו

לאחר המאמר המובא לעיל, נאמר במשנה זו¹⁰: "רבי חנינא¹¹ בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים כו' אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה וכו'".

כבר דובר פעמים רבות¹², כי חלוקת המשניות הינה מדוייקת [דבר הנוגע להלכה למעשה^*: במקרה שאחד מקדש אשה "על מנת שאני יודע לשנות" (שהקידושין הם בתנאי שהוא יודע משניות) – יש לומר שמספיק (ונחוץ) לדעת שלוש משניות¹³], ויש אומרים כי (גם) משום כך כלל אדמו"ר הזקן את מסכת אבות בסידורו¹⁴ – כדי לדעת את אופן חלוקת המשניות.

ואין מובן: מהו ההמשך והשייכות של המאמר "שנים שיושבין וכו'" למאמר "הוי מתפלל בשלומה כו'", שלכן נכתבו שניהם באותה 366משנה? – לכאורה אין נראה כל קשר ביניהם¹⁵.

[ואדרבה, הסברא מחייבת, שהמאמר שייך ואמור להכלל במשנה הבאה "ר' שמעון אומר שלושה שאכלו .. ולא אמרו עליו דברי תורה", שגם שם מדובר אודות העילוי של דברי תורה בחבורה (והחסרון של חבורה ללא דברי תורה)].

ג. "חיים בלעו" – רצון שהזולת יתבטל כלפיו

והביאור בזה:

מכיוון שמסכת אבות כוללת "מילי דחסידותא", כמוזכר לעיל, זאת אומרת: הוראות עבור יהודים השלמים וזהירים בלימוד התורה וקיום המצוות וחסרה להם רק הנהגה במידת חסידות –

הרי ממילא פשוט, שאין כל מקום להורות להם לא לגזול יהודי שני, ובוודאי לא לצוותם שלא יפגעו בחייו של יהודי שני (ואם כן פשוט מדוע לא נאמרה כאן אזהרה ממצב של "איש את רעהו הרגו", או "גזלו");

הדיוק כאן הוא דווקא "(.. איש את רעהו) חיים בלעו": אין רצונו חס וחלילה לפגוע בחייו (או ברכושו) של יהודי שני, רצונו הוא "רק" – "חיים בלעו", שהחיים – המציאות והמעשים – של השני "יבלעו" במציאות שלו^*.

ואדרבה: לפעמים דוקא המעלות שיש לו – שלמותו בלימוד התורה ושמירת המצוות מחד, ומאידך החסרונות הרבים שהוא רואה אצל השני, בפרט אם הלה איש פשוט בידיעת התורה או אף לוקה בהעדר זהירות בקיום המצוות – הן אלה שמביאות ומכריחות¹⁶ אותו להסיק, שעל השני להתבטל אליו. ויתירה מזו – זוהי זכות ועילוי לאותו אחד באם "יבלע" במציאותו שלו.

ד. התעוררות היראה כתוצאה מ"שלומה של מלכות"

כדי לשלול הרגשה והנהגה שכאלו, אין מספיקה הסברה שכלית, מאחר כי, אדרבה, מצד שכל אמתי – מאחר ואין המדובר כאן על שוטה רשע וגס הרוח, חס ושלום – יש מקום לכזו טענה: סוף כל סוף הריהו גדול בתורה ובקיום המצוות וכו', ובו בזמן "רעהו" רחוק מאוד ממדריגה זו – הרי שהחשבון אמתי ומבוסס על פי תורה¹⁷, ובפרט אם השני זקוק לו בלימוד התורה ובהוראות בקיום המצוות.

367ולכן, גם אם יסבירו ויבארו לו שעליו להתנהג אחרת (כל עוד יהא זה הסבר שכלי בלבד), עדיין לא יוכל להשתחרר מההנחה, כי רעהו צריך להיות בטל "ובלוע" במציאות שלו.

והעצה לפעול אצל עצמו שלילת הנ"ל כדבעי, הוא לקיים את הוראת המשנה "הוי מתפלל בשלומה של מלכות", שעל־ידי זה¹⁸ יתעורר אצלו המורא של מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא¹⁹ – והרגש היראה הזה בכחו לפעול אצלו, שלא יחוש את עצמו גדול לעומת יהודי שני^*.

וההסברה בזה: אמרו רז"ל²⁰ "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" [=המלכות בארץ (בעולם הזה), דומה למלכות שמים (של הקדוש־ברוך־הוא)], וההסבר בזה, כידוע²¹: "מלכותא דארעא" נמשכת ומשתלשלת מ"מלכותא דרקיע" – למלך כאן למטה יש שורש ב"שר" שלו למעלה, ושורש ה"שר" עצמו הוא בדרגא גבוהה יותר, וכך למעלה ולמעלה יותר – "גבוה מעל גבוה שומר"²² – עד למלכות של "מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא".

ומזה מובן, כי כאשר קיים "שלומה של מלכות" בפשטות, שהשלטון של "מלכותא דארעא" הוא בשלימות כו', הרי הטעם והסיבה האמיתיים לכך הם, שב"מלכותא דארעא" מתגלה שורשה, "מלכותא דרקיע" – מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא – ובתוקף גדול²³.

ולכן, כאשר יהודי נמצא במדריגת "מילי דחסידותא" (וממילא רואה הוא כל ענין כפי שהוא לאמיתתו) הרי בתפלתו בענין "שלומה של מלכות", הוא מרגיש (עד – בראי' מוחשית²⁴) את מלכותו²⁵ של הקדוש־ברוך־הוא²⁶; וממילא מתעורר אצלו על־ידי 368"מלכותא דארעא" הרגש ה"מורא" לפני מלך מלכי המלכים הקדוש־ברוך־הוא²⁷

– ועצם היראה מהקדוש־ברוך־הוא מכניעה אצלו את רגש ההתנשאות ותחושת הגדלות כלפי יהודי שני – לפי שמלכותו יתברך הינה באופן של "השוה^* ומשוה קטן וגדול", הגדול שבגדולים לגמרי אינו תופס מקום בדיוק כמו הקטן שבקטנים.

ה. אין די בהתבוננות – דרושה תפילה

אך היצר הרע הנו "אומן"²⁸ במלאכתו להוריד את האדם מדרך הישר – ולכן, לא מספיק שהוא עצמו, בכוחותיו שלו, יתבונן בענין "שלומה של מלכות" (ש"מלכותא דארעא" היא "כעין מלכותא דרקיע כו'", כנ"ל); כי יתכן ולאחר זמן תחדל ההתבוננות להשפיע עליו כדבעי, מחמת תחבולות היצר, עד שה"מורא" יחלש ואפילו – יתבטל לגמרי.

לכן באה ההדגשה בהוראה זו "הוי מתפלל בשלומה של מלכות": לא לסמוך רק על ההתבוננות בכוחותיו שלו, אלא מחובתו להתפלל על כך – לשאת תפילה ולבקש שהקדוש־ברוך־הוא יעזור לו בטובו ובחסדו חסד חינם (כמאמר רז"ל²⁹: "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו") בכל הנ"ל – עד שעל־ידי ה"מלכותא דארעא" יכיר וירגיש את מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא³⁰.

ו. הביטול מתבטא באופן הלימוד

ובזה יובן גם המשך המשנה "שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה כו'":

ההוכחה האמתית כי האדם (הנמצא במדריגת "מילי דחסידותא", לאחר שלמד תורה כדבעי והנו זהיר במצוות) אכן ביטל את רגש ההתנשאות והגאוה כלפי הזולת – היא בכך שגם לימוד התורה שלו הוא באופן³¹ של "שנים 369שיושבין כו'"³².

והביאור: עיקר המציאות של לומד תורה (אודותיו מדובר בפרקי אבות, כנ"ל) היא העסק שלו בתורה, וכל שאר ענייניו אינם אלא טפלים. כדברי הפסוק³³: "אל יתהלל חכם בחכמתו גו' הגבור בגבורתו גו' עשיר בעשרו (שחכמה גבורה ועשירות הנם ענינים המשתנים במהלך הזמן) כי אם בזאת יתהלל גו' השכל וידוע אותי", תורה היא דבר נצחי – "כי הם חיינו ואורך ימינו", ועל דרך מאמר רז"ל³⁴ "מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה כו' בנערותו כו' בזקנותו כו'".

ומכיוון שהתורה היא המהות האמיתית של העוסק בתורה, מובן שביטול מהותו ומציאותו נמדד לפי רגש הביטול הקיים אצלו בלימוד התורה.

וזהו הדיוק "שנים שיושבין כו'": כל זמן שהלומד (מרגיש שהוא הנו) אחד היושב ועוסק בתורה, הוא החכם והעוסק והמחדש חידושים בתורה, הרי לימודו אינו באופן של "שנים שיושבין" – שלימודם הוא כיושבים בשוה, באותה "ישיבה"; כי אם הוא מחשיב את עצמו כ"ראש ישיבה" ואת השני – כאחד היושב כתלמיד (ומי יודע באיזו שורה³⁵).

דווקא כאשר הוא בטל באמת, אזי לימודו עם רעהו כו' הוא באופן של "שנים שיושבין" – כאחד, בלי תחושת מעלה של לומד אחד לגבי השני³⁶;

ואז נעשה "שכינה שרויה", ששכינה הוא גילוי מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא³⁷,

וכידוע³⁸: בשעה שיהודי פועל בעצמו את הביטול (על־ידי "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" כנ"ל) והוא בבחינת "שנים שיושבין", אזי "שכינה שרויה" – מתגלה בחינת מלכותו של הקדוש־ברוך־הוא (מלכותא דרקיע) כמו שהיא מצד עצמה, לא רק על־ידי התלבשות במלכותא דארעא, שעל־ידי זה נעשית שלימות היראה והביטול לאלקות כמו שהוא מצד הקדוש־ברוך־הוא³⁹.

ז. "שנים שיושבין" היפוכו של "רעהו חיים בלעו"

על פי כל הנ"ל יובן גם הלשון והסדר בפסוק⁴⁰ המובא במשנתנו "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו" – 370שלכאורה: מכיוון והמדובר כאן אודות "שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה" מדוע נקראים הם "יראי ה'" (ומה נוגע כאן לכנותם בתואר זה)? –

אלא שבכך בא הפסוק לבאר: מדוע העובדה ש"יש ביניהם דברי תורה" פועלת ש"שכינה שרויה ביניהם" – משום שה"נדברו" הוא באופן של "יראי ה'":

היראה של מלך מלכי המלכים הקב"ה קיימת אצלם (על־ידי ה"מתפלל בשלומה של מלכות" וכיוצא בזה) באופן גלוי ניכר ונרגש, כך שה"נדברו" שלהם בתורה⁴¹ הוא תוצאה מהיותם בדרגת "יראי ה' איש אל רעהו" (ההיפך של "איש את רעהו חיים בלעו"), ולכן על־ידי לימודם הנם מגיעים למדריגה של "חושבי שמו", כולל גם – שנרגש בהם אשר "כל התורה" היא – "שמותיו של הקדוש־ברוך־הוא"⁴².

(משיחת ש"פ שלח תשל"ה)