שיחה ה
208שיחה ה
כ"ף מנחם-אב
ב"ה, יום שלישי שהוכפל בו כי טוב, פרשת כי תעשה הטוב והישר, מחרת כ"ף מנחם אב, ה'תשל"ה. ברוקלין, נ.י.
שלום וברכה ! ...תיכף -- למחרת - יום השנה (יאַרצייט) של אאמו"ר,
שמסר נפשו על התורה (נגלה וחסידות) ומצותי' ותומ"צ דרבים, ובאופן דיסורים וגלות ומסירת נפשו בפועל ועלייתה השמימה בהיותו בגולה,
וע"פ מש"נ והחי יתן אל לבו, הרי הזמ"ג לעורר עוה"פ וביתר שאת וביתר עז
-- ובמיוחד שבא בסמיכות לט"ו באב, בו מתחיל ציווי רז"ל: מכאן ואילך דמוסיף (לילות על הימים לעסוק בתורה) יוסיף (חיים על חייו) - והרי עסק בתורה מביא לידי מעשה, קיום המצות, והוספה בזה מביאה הוספה בקיום המצות -
להוסיף וללכת מחיל אל חיל בכל עניני התורה ומצותיי, הן בנוגע 209לעצמו והן בנוגע לרבים, לכל אחד ואחת שיכול להשפיע עליהם בזה,
כולל הוספה במבצע תורה (לימוד) ובמבצעי המצות (מעשה): מבצע תפלין, מבצע מזוזה, מבצע צדקה, מבצע בית מלא ספרים,
ובמבצעי מצות של נשי ובנות ישראל חלק בראש בהם: מבצע נרות שבת קודש, מבצע כשרות, מבצע טהרת המשפחה.
ויה"ר אשר תהיינה כל פעולות האמורות בהצלחה רבה -- הצלחה בכמות (ריבוי במעשה) והצלחה באיכות (בחיות ובשמחה של מצוה),
ותבוטל הסיבה היחידה לגלותנו -- (מפני) חטאינו -- ותיכף יבוטל המסובב -- גלינו מארצנו -- ומיד נגאלין
-- ותקויים ההבטחה והפכתי אבלם לששון, ויפעול אלקים ישועות בקרב הארץ, גאולה האמתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.
בברכה 210ב"ה, ב' מנחם אב, ה'תשליה ברוקלין, נ.י.
לכל המשתתפים בחגיגת חנוכת בית הכנסת לעולי גרוזי', בשכון חב"ד בלוד
באה"ק תובב"א
ה' עליהם יחיו שלום וברכה:
בנועם ובשמחה גדולה קבלתי הידיעה ע"ד החגיגה, שנוסף על עצם הענין שנתוסף עוד בית כנסת -- ובודאי יהיו בו שעורי תורה ויהי' גם בית מדרש, הרי נקודה מיוחדת בזה שהוא בארצנו הקדושה, ארץ אשר תמיד עיני היא בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. ועוד זאת שהוא קשור ביהודים שעמדו בנסיונות גדולים וקשים משך זמן רב, יובל שנים ויותר, עד שכמופת היו לרבים.
ויהי רצון שיקובלו התפלות שיתפללו בבית הכנסת למילוי משאלות לבבם לטובה של כאו"א מהמתפללים, וגם התורה שילמדו שם בקביעות ובאופן המתאים לדרישת התורה, על פי מאמר חכמינו ז"ל גדול לימוד שמביא לידי מעשה, חיי יום-יום על פי התורה והמצוה, ובבית כל אחד מהמתפללים והלומדים בבית כנסת זה.
ומגלגלין זכות ליום זכאי, כ' מנ"א, יום הסתלקות אאמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, אשר מסר נפשו על הפצת התורה והחסידות במדינתו, מדינתנו מלפנים, ואשר עבודתו ומסירת נפשו עשו פירות ופירי פירות באופן חייהם של כמה וכמה שהשפיע עליהם והשפעתו ניכרת עד היום הזה.
ויהי נועם ה' עליהם ומעשה ידיהם לראות ברכה והצלחה בכל עניני בית הכנסת ובית המדרש האמור ובו ועל ידו להפיץ היהדות האמתית, תורה ומצותי' בכל הסביבה, וגם זה יקרב קיום היעוד דבנין בית המקדש על ידי משיח צדקנו ובקרוב ממש.
בכבוד ובברכה להצלחה ולבשורות טובות
הערות
עמוד 208
- 1. יום .. טוב: בראשית א, יוד: א, יב. ובפרש"י שם ובב"ר פ"ד, ו
- 2. שהוכפל .. טוב: לשמים ולבריות -- ראה קדושין מ, א. אור התורָה בראשית (לג, א), משפטים (א'קנז ואילך).
- 3. כי תעשה הטוב והישר: ראה (יב, כח) הטוב בעיני השמים והישר בעיני אדם. (ברוב הדפוסים: בספרי שם ,שמים" בפרש'י -- ,השמים".
- 4. ואולי ייל דרש"י מפרש יותר -- שמים בה"א הידיעה, למעוטי שמים דמעשה בראשית. ו,בטוב לשמים" -- הלמד פתוחה. ולהעיר מהשמים ביני ובינך (נדה צ, ב. וי"ג: שמים). וראה שבועות (לה, ב) וברמב"ם ובראב"ד הל' שבועות (פי"ב, ה"ג)).
- 5. כ"ף מנחם אב: להעיר מתענית כו, א. כח, א.
- 6. שמסר .. בגולה: ראשי פרקים -- ראה הרשימות -- בתחלתו ובסופו של ,לקוטי לוי יצחק -- הערות לס' התניא".
- 7. והחי יתן אל לבו: קהלת ז, ב. ובתרגום שם: ואין אית בידי' מדעם ביש ישבקיני' ויתב בתיובתא - מקור להרמב"ם הל' אבל ספי"ב. וראה ג"כ אוה"ת לקהלת שם.
- 8. לט"ו באב: בתענית (כו, ב): לא היו יו"ט לישראל כט"ו באב וכיוהכ"פ כו'. וראה ג"כ זח"ב (קלה, א). וראה לקוטי לוי"צ אגרות ע' תיג.
- 9. ציווי .. חייו): מס' תענית בסיומה ובפרש"י שם. ובפרש"י בע"י: שנים על שנותיו.
- 10. ציווי רז"ל: ולא רק הידור או לכתחילה, כ"א אזהרה חמורה וכההמשך שם: ודלא מוסיף כו'. וראה מג"א לאו"ח רסרל"ח (הובא בבאה"ט או"ח ס"א סקיו).
- 11. מביא לידי מעשה: קדושין מ, ב. וראה הל' ת"ת לאדה"ז רפ"ד.
- 12. וללכת .. חיל: ראה אוה"ת שם דיוק ,ללכת". ובסיום מס' ברכות ומו"ק (הובא בשו"ע אדה"ז חאו*ח ר"ס קנה) דחיל קאי גם על ביהכנ"ס -- תפלה (וצע"ק בלקוטי הש"ס להאריז"ל ברכות שם). ובירושלמי ספ'ד דשביעית: עתידים להתייגע מבכ"נ לבמד"ר מה טעם ילכו מחיל כו'.
עמוד 209
- 1. ₪ -
- 2. בנוגע לרבים: להעיר שכ"ף באב (הפעם היחידית שמצוין בש"ס -- ש)אז התנדבו עצים למזבח לתועלת הרבים (תענית כו, א).
- 3. במבצע תורה .. טהרת המשפחה: בפרטיות יותר אודותם -- ראה לקו"ש חי"ג ע' 212 ואילך. 256 ואילך.
- 4. מבצע נרות שבת קודש: מעלה מיוחדת בזה -- עריבות דדברי סופרים (ע"ז, לה, א), מצוה דרבנן. וראה בארוכה המשך מצה זו, תר"ם (פל"ז ואילך). וראה ג"כ דרך חיים ע' קכו ואילך.
- 5. טהרת המשפחה: ראה ס' השיחות ה'ש"ת ע' 19 ואילך. לקו"ד ח"ב שס, ב. לקו"ד ח"ג תקלז.
- 6. ובשמחה של מצוה: ראה רמב"ם סוף הל' לולב. כתהאריז"ל -- הובא בתניא פכ"ו. ובתו"א (תולדות כ, ב): האריז"ל שמח מאד בעשיית המצות ולכך זכה לרוה"ק כו'. וראה צוואת הריב"ש סי" מד ואילך.
- 7. והפכתי אבלם לששון: ירמי' לא, יב. וראה לקו"א וא"ת להה"מ עה"פ ויבואו מרתה וביאורו באוה"ת להצ"צ מסעי (א'שפד ואילך): להבין שת"ב יהי' יו"ט ושמחה כו'. וראה ד*ה נחמו עת"ר.
- 8. אלקים .. הארץ: תהלים עד, ב.
בראשית רבה ד׳:ו׳ - הטקסט מספריא
וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ, זֶה אֶחָד מִן הַמִּקְרָאוֹת שֶׁהִרְעִישׁ בֶּן זוֹמָא אֶת הָעוֹלָם, וַיַּעַשׂ, אֶתְמְהָא, וַהֲלוֹא בְּמַאֲמָר הֵן, הֱוֵי (תהלים לג, ו): בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, רַבִּי יוֹחָנָן תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי חֲלַפְתָּא, שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת גֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ל, לג): כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה, יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶתְמוֹל וְאֵין בּוֹ שִׁלְשׁוֹם. רַבִּי חֲנִינָא אוֹמֵר שֶׁבּוֹ נִבְרֵאת מַחְלֹקֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. אָמַר רַבִּי טַבְיוֹמֵי אִם מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְתִקּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם וּלְיִשּׁוּבוֹ, אֵין בָּהּ כִּי טוֹב. מַחְלֹקֶת שֶׁהִיא לְעִרְבּוּבוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כָּתוּב בַּשְּׁלִישִׁי כִּי טוֹב שְׁנֵי פְּעָמִים, אֶחָד לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם, וְאֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ שֶׁל יוֹם. שָׁאֲלָה מַטְרוֹנָה אַחַת אֶת רַבִּי יוֹסֵי, אָמְרָה לוֹ לָמָּה אֵין כְּתִיב בַּשֵּׁנִי כִּי טוֹב, אָמַר לָהּ אַף עַל פִּי כֵן חָזַר וּכְלָלוֹ כֻּלּוֹ בַּסּוֹף, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית א, לא): וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, אָמְרָה לֵיהּ מָשָׁל שִׁשָּׁה בְּנֵי אָדָם בָּאִין אֶצְלְךָ וְאַתְּ נוֹתֵן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מָנֶה, וּלְאֶחָד אֵין אַתְּ נוֹתֵן מָנֶה, וְאַתְּ חוֹזֵר וְנוֹתֵן לְכֻלָּם מָנֶה אֶחָד, לֹא נִמְצָא בְּיַד כָּל אֶחָד מָנֶה וּשְׁתוּת וּבְיַד אֶחָד שְׁתּוּת, אֶתְמָהָא. חָזַר וְאָמַר לָהּ כְּהַהוּא דְאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, לְפִי שֶׁלֹא נִגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמַּיִם, לְפִיכָךְ כְּתִיב בַּשְּׁלִישִׁי שְׁתֵּי פְּעָמִים כִּי טוֹב, אַחַת לִמְלֶאכֶת הַמַּיִם וְאַחַת לִמְלֶאכֶת הַיּוֹם. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי תַּנְחוּם בַּר חֲנִילָאִי אָמַר, כְּתִיב (ישעיה מו, י): מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם צָפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה קָרוּי טוֹב (שמות ב, ב), וְעָתִיד לִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹ מִתַּחַת יְדֵיהֶם, לְפִיכָךְ לֹא כָּתוּב בָּהֶם כִּי טוֹב. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ לִגְיוֹן קָשֶׁה, אָמַר הַמֶּלֶךְ הוֹאִיל וְלִגְיוֹן זֶה קָשֶׁה אַל יִכָּתֵב שְׁמִי עָלָיו. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הוֹאִיל וְהַמַּיִם הַלָּלוּ לָקוּ בָּהֶם דּוֹר הַמַּבּוּל, וְדוֹר אֱנוֹשׁ, וְדוֹר הַפְלָגָה, לְפִיכָךְ אַל יִכָּתֵב בָּהֶן כִּי טוֹב.
משנה תורה, הלכות אבל י״ב - הטקסט מספריא
ההספד כבוד המת הוא לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר מקוננים והמקוננות וסופדין אותו ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו.
כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וכל המתעצל בהספד אדם כשר ראוי ליקבר בחייו וכל המוריד דמעות על אדם כשר הרי שכרו שמור על כך אצל הקדוש ברוך הוא.
אין מניחין ספר תורה על מטתו של חכם ואין משנין אותו ממטה למטה ואין מוציאין מטתו אלא דרך פתחים לא שישלשלוה דרך גגות ובשאר העם מותר לעשות.
אין פוחתין משבעה מעמדות למת ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה ואין עושין אלא בקרובים ואין עושין אלא ביום ראשון ובבית הקברות ובמקום שנהגו כיצד עושין במקום שנהגו מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל ואומרין לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן ואח"כ אומר שבו יקרים שבו ואומר לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין ואחר כך עמדו יקרים עמודו ואומר כשהן עומדין וחוזר ואומר כך שבע פעמים.
כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו כך עושין לנשים ומספידין הנשים כאנשים בכל מקום אבל אין מניחין מטת האשה ברחוב לעולם שזה גנאי לאשה אלא סמוך למיתתה קבורתה.
המלקט עצמות אין אומרים עליהם קינים ונהי ולא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים אבל אומרים עליהן דברי שבח להקב"ה ודברי כבושים.
המפנה ארונו של מת ממקום למקום אם שדרו קיימת עומדין עליו בשורה ואומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים ומספידין אותו אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חדש ואם אין שדרו קיימת אין מספידין אותו ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים ואלו הן ברכת אבלים דברים שאומרים בבית האבל תנחומי אבלים שאומרים בשורה.
המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו ולערב אין מתאבל אפילו צרורין לו בסדינו ואין אומרין עליהן קינות.
אין מספידין את הקטנים ובן כמה שנים יהיה ראוי להספד בני עניים או בני זקנים בני חמש ובני עשירים בני שש אחד זכרים ואחד נקבות.
תינוק שמת כל שלשים יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים אבל לא באיש אחד ובשתי נשים מפני הייחוד ואין עומדין עליו בשורה ואין אומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים בן שלשים יום גמורים יוצא בגלוסקמא קטנה הניטלת באגפיים ועומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים בן שנים עשר חדש יוצא במטה.
כל היוצא במטה רבים מצהיבין עליו וכל שאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבין עליו וכל הניכר לרבים רבים מתעסקין בו וכל שאינו ניכר לרבים אין רבים חייבין להתעסק בו ומקום שנהגו נשים לצאת לפני המטה יוצאות לפני המטה לאחר המטה יוצאות לאחר המטה.
העבדים והשפחות אין מספידין אותן ואין עומדין עליהן בשורה ואין אומרים עליהן ברכת אבלים ותנחומי אבלים אלא אומרין לו כשם שאומרין לו על שורו ועל חמורו המקום ימלא חסרונך.
תניא, ליקוטי אמרים כ״ו - הטקסט מספריא
בְּרַם, כְּגוֹן דָּא צָרִיךְ לְאוֹדוֹעֵי כְּלָל גָּדוֹל: כִּי כְּמוֹ שֶׁנִּצָּחוֹן לְנַצֵּחַ דָּבָר גַּשְׁמִי, כְּגוֹן: שְׁנֵי אֲנָשִׁים הַמִּתְאַבְּקִים זֶה עִם זֶה לְהַפִּיל זֶה אֶת זֶה, הִנֵּה, אִם הָאֶחָד הוּא בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – יְנוּצַּח בְּקַל וְיִפּוֹל גַּם אִם הוּא גִּבּוֹר יוֹתֵר מֵחֲבֵירוֹ, כָּכָה מַמָּשׁ בְּנִצְחוֹן הַיֵּצֶר, אִי אֶפְשָׁר לְנַצְּחוֹ בְּעַצְלוּת וּכְבֵדוּת – הַנִּמְשָׁכוֹת מֵעַצְבוּת וְטִמְטוּם הַלֵּב כָּאֶבֶן, כִּי אִם, בִּזְרִיזוּת – הַנִּמְשֶׁכֶת מִשִּׂמְחָה וּפְתִיחַת הַלֵּב, וְטָהֳרָתוֹ מִכָּל נִדְנוּד דְּאָגָה וָעֶצֶב בָּעוֹלָם.
וּמַה שֶּׁכָּתוּב: ״בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר״, פֵּירוּשׁ, שֶׁיִּהְיֶה אֵיזֶה יִתְרוֹן וּמַעֲלָה מִזֶּה, הִנֵּה אַדְּרַבָּה, מִלָּשׁוֹן זֶה מַשְׁמַע, שֶׁהָעֶצֶב מִצַּד עַצְמוֹ אֵין בּוֹ מַעֲלָה, רַק, שֶׁיַּגִּיעַ וְיָבֹא מִמֶּנּוּ אֵיזֶה יִתְרוֹן, וְהַיְינוּ – הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ אֱלֹהָיו, הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב הָאֲמִיתִּי לְעִתִּים מְזוּמָּנִים עַל עֲוֹנוֹתָיו בְּמַר נַפְשׁוֹ וְלֵב נִשְׁבָּר, שֶׁעַל יְדֵי זֶה, נִשְׁבְּרָה רוּחַ הַטּוּמְאָה וְסִטְרָא אָחֳרָא וּמְחִיצָה שֶׁל בַּרְזֶל הַמַּפְסֶקֶת בֵּינוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה, לֵב נִשְׁבָּר וְגוֹ׳״, וַאֲזַי יְקוּיַּם בּוֹ רֵישֵׁיהּ דִּקְרָא: ״תַּשְׁמִיעֵנִי שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה וְגוֹ׳, הָשִׁיבָה לִי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ, וְרוּחַ נְדִיבָה וְגוֹ׳״.
וְזֶהוּ טַעַם הַפָּשׁוּט לְתִיקּוּן הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, לוֹמַר מִזְמוֹר זֶה אַחַר תִּיקּוּן חֲצוֹת קוֹדֶם הַלִּימּוּד – כְּדֵי לִלְמוֹד בְּשִׂמְחָה אֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב; שֶׁיֵּשׁ לְשִׂמְחָה זוֹ יִתְרוֹן, כְּיִתְרוֹן הָאוֹר הַבָּא מִן הַחֹשֶׁךְ דַּוְקָא, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר עַל פָּסוּק: ״וְרָאִיתִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר כוּ׳״, עַיֵּין שָׁם, וְדַי לַמֵּבִין.
וּמִקְרָא מָלֵא דִּבֶּר הַכָּתוּב: ״תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וְגוֹ׳״, וְנוֹדָע לַכֹּל פֵּירוּשׁ הָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה עַל פָּסוּק זֶה:
וְהִנֵּה, עֵצָה הַיְּעוּצָה לְטַהֵר לִבּוֹ מִכָּל עֶצֶב וְנִדְנוּד דְּאָגָה מִמִּילֵּי דְעָלְמָא, וַאֲפִילוּ בָּנֵי חַיֵּי וּמְזוֹנֵי, מוּדַעַת זֹאת לַכֹּל מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כְּשֵׁם שֶׁמְּבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה כוּ׳״, וּפֵירְשׁוּ בַּגְּמָרָא: ״לְקַבּוּלֵי בְּשִׂמְחָה״, כְּמוֹ שִׂמְחַת הַטּוֹבָה הַנִּגְלֵית וְנִרְאֵית, כִּי ״גַּם זוֹ – לְטוֹבָה״, רַק שֶׁאֵינָהּ נִגְלֵית וְנִרְאֵית לְעֵינֵי בָשָׂר, כִּי, הִיא מֵ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ שֶׁלְּמַעְלָה מֵ״עָלְמָא דְאִתְגַּלְיָיא״, שֶׁהוּא – ו״ה מִשֵּׁם הֲוָיָ״ה בָּרוּךְ־הוּא, וְ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״ – הוּא י״ה, וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּ״הּ וְגוֹ׳״.
וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, כִּי ״הַשְּׂמֵחִים בְּיִסּוּרִים – עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב אוֹמֵר: וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״, כִּי, הַשִּׂמְחָה הִיא מֵאַהֲבָתוֹ קִרְבַת ה׳ יוֹתֵר מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה, כְּדִכְתִיב: ״כִּי טוֹב חַסְדְּךָ מֵחַיִּים וְגוֹ׳״, וְקִרְבַת ה׳ – הִיא בְּיֶתֶר שְׂאֵת וּמַעֲלָה לְאֵין קֵץ בְּ״עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא״, כִּי ״שָׁם חֶבְיוֹן עוּזּוֹ״ וְ״יוֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן״, וְעַל כֵּן זוֹכֶה לְ״צֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ״ לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁהִיא יְצִיאַת חַמָּה מִנַרְתֵּקָה, שֶׁהִיא מְכוּסָּה בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְלֶעָתִיד – תִּתְגַּלֶּה מִכִּסּוּיָהּ, דְּהַיְינוּ, שֶׁאָז יִתְגַּלֶּה עָלְמָא דְאִתְכַּסְיָא, וְיִזְרַח וְיָאִיר בְּגִילּוּי רַב וְעָצוּם לְכָל הַחוֹסִים בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּמִסְתּוֹפְפִים בְּצִלּוֹ, צֵל הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת צֵל וְלֹא אוֹרָה וְטוֹבָה נִרְאֵית, וְדַי לַמֵּבִין:
אַךְ הָעַצְבוּת מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹ לִיפָּטֵר מִמֶּנָּה, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, שֶׁצָּרִיךְ לַעֲבוֹד ה׳ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, אֶלָּא אֲפִילוּ מִי שֶׁהוּא בַּעַל עֲסָקִים וְדֶרֶךְ אֶרֶץ, אִם נוֹפֵל לוֹ עֶצֶב וּדְאָגָה מִמִּילֵּי דִשְׁמַיָּא בִּשְׁעַת עֲסָקָיו, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא תַּחְבּוּלַת הַיֵּצֶר – כְּדֵי לְהַפִּילוֹ אַחַר כָּךְ בְּתַאֲווֹת חַס וְשָׁלוֹם, כַּנּוֹדָע, שֶׁאִם לֹא כֵן, מֵאַיִן בָּאָה לוֹ עַצְבוּת אֲמִיתִּית מֵחֲמַת אַהֲבַת ה׳ אוֹ יִרְאָתוֹ, בְּאֶמְצַע עֲסָקָיו.
וְהִנֵּה, בֵּין שֶׁנָּפְלָה לוֹ הָעַצְבוּת בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה בְּתַלְמוּד תּוֹרָה אוֹ בִּתְפִלָּה, וּבֵין שֶׁנָּפְלָה לוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה, זֹאת יָשִׂים אֶל לִבּוֹ: כִּי אֵין הַזְּמַן גְּרָמָא כָּעֵת לְעַצְבוּת אֲמִיתִּית, אֲפִילוּ לְדַאֲגַת עֲוֹנוֹת חֲמוּרִים חַס וְשָׁלוֹם, רַק לָזֹאת צָרִיךְ קְבִיעוּת עִתִּים וּשְׁעַת הַכּוֹשֶׁר בְּיִשּׁוּב הַדַּעַת, לְהִתְבּוֹנֵן בִּגְדוּלַּת ה׳ אֲשֶׁר חָטָא לוֹ, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִהְיֶה לִבּוֹ נִשְׁבָּר בֶּאֱמֶת בִּמְרִירוּת אֲמִיתִּית.
וְכִמְבוֹאָר עֵת זוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר. וְשָׁם נִתְבָּאֵר גַּם כֵּן, כִּי מִיָּד אַחַר שֶׁנִּשְׁבַּר לִבּוֹ בְּעִתִּים קְבוּעִים הָהֵם, אֲזַי יָסִיר הָעֶצֶב מִלִּבּוֹ לְגַמְרֵי, וְיַאֲמִין אֱמוּנָה שְׁלֵימָה כִּי ה׳ הֶעֱבִיר חַטָּאתוֹ ״וְרַב לִסְלוֹחַ״. וְזוֹ הִיא הַשִּׂמְחָה הָאֲמִיתִּית בַּה׳ הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: