שיחה א

108שיחה א

108 לקוטי

נצבים

א עה"פ: ,והבדילו ה' לרעה גוי ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" מעתיק רש"י התיבות +,הכתובה בספר התורה הזה" ומפרש :: ,ולמעלה 3 הוא אומר בספר התורה הזאת, גם כל חלי וכל מכה וגו'. הזאת ל' נקיבה מוסב על התורה, הזה לי זכר מוסב על הטפר. וע"י פיסוק הטעמים הן גחלקים לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר והתורה הזאת דבוקים זל"ז לכך אמר הזאת. וכאן הטפחא נתונה תחת התורה נמצא ספר התורה דבוקים זל"ז, לפיכך ל' זכר נופל אחריו שהלשון נופל על הספר".

וצלה'ב :

א) למה מעתיק מן הכתוב דהכא גם תיבת ,הכתובה", והלא קושייתו (וכן פירושו י) הם רק בהתיבות .בספר התורה הזה" ?

ב) וכמו"כ בהכתוב השני: כיון שרש"י מציינו ,ולמעלה הוא אומר? ומעתיק התיבות ,בספר התורה חזאת", הרי כבר ידוע לאיזה כתוב הוא מתכווין -- ול"ל להעתיק גם התחלת הכתוב ,גם כל חלי גו'". ואפילו את"ל שיש טעם שצ"ל גם ההתחלה -- מאי טעמא ולא די בתיבות אלו [ולסיים ,וגו'"], כ'"א מעתיק גם ,וכל מכה וגו" ?

ג) בהעתקת כתוב זה כותב תחילה סיפא דקרא ,בספר התורה הזאת* ואח"כ (מסמנו ברישא דקרא) ,גם כל חלי וכל מכה וגו'"'1

ד) מהי כוונת רש"י (כשהוא חוזר לציין את הפסוק ש,למעלה") שכותב .בפרשת הקללות הטפחא" וכו" - וממ"נ : אם משום איזה טעם יש צורך לסמן את הכתוב בתוכן הפרשה, הול"ל זה בתחילת פירושו במקום התיבה ,ולמעלה (הוא אומר)"; ואם בפעם הראשונה מספיק לציינו ,למעלה" סתם -- כש"כ שאין צורך בסימן נוסף כשמזכירו בפעם השני'? -- והול"ל : למעלה, או שם הטפחא וכו' (ע"ד שאמר להלן) , וכאן וכו" ?

גם עצם התירוץ דורש ביאור: ה) אף לאחר שרש"י מסביר שאין 109סתירה בלשונות הכתובים, מפני שלי ,הזה" דהכא מוסב על הספר, ול' ,הזאת" דהתם מוסב על התורח -- הרי האי שינוי גופא טעמא בעי: למה שינה הכתוב -- דכאן מדגיש ,הספר" ושם -- על ,התורה", והרי בשניהם נאמר אותו הלשון: ,בספר התורה" '?

ב. ויובן כ"ז בהקדים עוד דיוק בפירש"י:

לבאורה אין צורך להקשות בכתוב דידן מפני הסתירה מכתוב אחר. כי בפסוק זה עצמו קשה כתבו ,הזה" (ל' זכר), כיון שתיבת ,התורה" הסמוכה לה היא ל' נקיבה ? (והכתוב למעלה בפ' תבוא .התורה הזאת" הוא מדויק -- ואי"ז בגדר לשון שקולה שאין לה הכרע) -- והו"ל לתרץ שאין כוונת הכתוב כאן כפי הנראה לפום ריהטא, אלא ש,הזה" מוסב על ה,ספר", שהוא לי זכר (כי הל' דבפ' תבוא אי"צ לד ישוב כי מדויק הוא, כנ"ל).

נצבים א

אולם מהמשך הכתוב גופא מובן שאין מקום לקושיא זו: מדאמר הכתוב (וזוהי גם כוונת רש"י בהוסיפו להעתיק גם) ,הכתובה בספר התורה הזה", היינו שהמדובר הוא בהכתיבה, הרי מובן שזה קאי ושייך לה,ספר" שבו כתובה ה,ברית" (,ספר" הוא הדבר שבו כותבים) ; משא"כ ,תורה" שתיא שם לתוכן הדברים הכתובים בספר, ולכן אתי שפיר בפשטות מה שאמר הכתוב בלי זכר, הזה", מכיון שהוא מוסב על הד ,ספר", אלא שהפסיק הכתוב בתיבת ,התורה" לבאר תוכנו של הספר.

אבל קשה מזה ש,למעלה" (שגם שם נאמר ל' ,כתוב" ובכ"ז) הוא אומר בספר התורה הזאת*1%+

ג ע"ז מתרץ רש"י: (דכיון שנאמר שם) ,גם כל חלי וכל מכה וגו" (לכן צ'"ל) הזאת ל' נקיבה מוסב על התורהי (משא"כ כאן) הזה ל' זכר מוסב על הספר" י, היינו כי למעלה העיקר בה" פסוק היא ,התורה", וההכרח לזה הוא

₪ עפ"י הנ"ל יומתק למה התחיל רש"י בתירוצו בהפסוק דפ' תבוא ואח"כ בהפסוק דילן אף שע"פ פשטות* צריכים 110110 לקוטי

מצד רישא דקרא ,גם כל חלי וכל מכה וגו" * +

ענין הקללות והתוכחה בפשטות הוא להתרות את בנ"י למען ישמעו ויראו לסור מדרך התומ"צ; ומובן שכל מה שמרבים ומחמירים בההתראה, בה במדה תגדל היראה לעבור על התומ"צ.

ולכן כשאומר ,גם כל חלי ובל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת יעלם וגו' *, שהכוונה להפחידם ביותר : נוסף על כל הכתוב באריכות גדולה לפני זה הנה יתוסף ;גם" ;אשר לא כתוב" -- אבל יעלם הוי' גו'; ולא רק חלק ממנו, כ"א ,כל חלי וכל מחלה", הכל -- הינו שיש לכלול בזה כל שאפשרי ליכלל :י.

והנה ב,ספר", שענינו שהוא כתוב,

להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון (ראה לדוגמא : רשיי רייפ נח. וישב לה, יגי ויקרא ד, יז, קדושים כ, כז. בהעלותך ח, כד. ועוד, אבל ראה פירש"י גח יא, ט. ירא יט, לג ולהעיר מפרש"י ח"ש כ כד) -- כי טעם לשון הפסוק שלנו מובן מעצמו, ועיקר כוונת רש"י היא רק לתרץ הפסוק דפ' תבוא (ורק דא"ג ובקיצור מפרש גם פסוק שלנו), לכן מתחיל בזה.

0) וכ"ה גם להגי' בדפוס שני ורש"י כת"י, אלא שלגי' זו מעתיק רש"י תיבות אלו בהקושיא אבל גם זה לפי שנוגע להתירוץ, וכדרכו של רש"י לפעמים שמעתיק תיבות מסוימות של איזה כתוב וכיו*ב ב" פירושו בהקושיא, אף אם מצד הקושיא עצמה הי" אפשר להסתפק בלא תיבות אלו, כי נוגעים הם לתירוצו.

היא בעיקר בפ' תבוא -- יותר מבפ' בחוד קותי, ולכן בפ' תבוא ישנם ,מאה קללות חסר שתים" ובפ' בחוקותי רק מיט (פרש"י ריש פרשתנו).

נצבים א

יש דברים הנכתבים בפירוש ויש דב" רים שנלמדים מהנכתב בפירוש כי בכללו הם -- וגם אותם מתכוון ה" כותב שיורו (מל' תורה) אותם ג"י ספר זה, הנקרא ,ספר התורה*, וכמובן ב"ז מפרש"י יי במש"נ ,אשר כתבתי להורותם, כל תרי"ג מצות בכלל עשרת הדברות" -- אף שרק עליהם נאמר ,כתבתי". וכן גם בפרשת תבוא כשאומר שיתוסף על ה,כתוב בספר התורה" -- כוונתו שיתוסף גם ע"ז שהוא בכלל הכתוב והכתוב מכוון שיורוהו מתיך הכתוב. וכאן, אדרבא, ההוראה הנכללת בה,כתוב" עיקר -- שהרי תוכן פסוק זה הוא להגדיל ההפחדה ככל האפשרי, כנ"ל, ולכן תיבת ,התורה" עיקר, ומובן שפיר מה שמסיים בל' ;זאת".

וזהו החילוק בין ב' הפסוקים: בפסוק שלפנינו, מכיון שאין תוכן הענין מכריח שתיבת .התורה" היא העיקרית -- יל"פ כפשוטו ,הכתובה בספר -- (שתוכנו) תורה -- הזה": משא"כ בהכתוב ש,למעלה" שתוכנו מכריח ש,התורה" עיקר.

ד אבל עדיין אי"ז מספיק: עם היות שמתוכן הכתובים בפ' תבוא מוכח ש,התורה" הוא העיקר ולכן כתוב ,הזאת", ובפרשתנו העיקר הוא +בספר* ולכן כתוב ,הזה" -- מ"מ כדי שלא לתת מקום לטעות וקושיא הי' מתאים יותר לכתוב בפרשתנו ;בספר הזה" ולהשמיט תיבת ,התורה?, ומובן מאליו לאיזה ספר מתכוין ; וכמו"כ בפ' תבוא -- +התורה הזאת" (בהשמטת .בספר"). [ואף שאין זו קושיא מצ"ע (למה ני" 111תוספו תיבות אלו) כי כן דרך המק" ראות, אולם בנדו"ד יש מקום לקושיא זו מצד השינוי בין ב' הכתובים].

לזה מוסיף רש"י ,וע"י פיסוק הטעמים הן נחלקים לשתי לשונות" -- היינו שאין מקום לטעות וקושיא כלל, כי הטעמים מפסיקים ומחלקים ברור לשתי לשונות.

ובזה תובן הדגשת רש"י ,בפרשת הקללות" (שאין זה לשם ציון, כנ"ל) כי זה שהפרשה תוכנה (להפחיד בריבוי) קללות -- מכריח ש,התורה" עיקר ולכן מוכרח שיהי' פיסוק הטעמים באופן הנ"ל.

ה מ,יינה של תורה" שבפרש"י דילן:

כל התורה כולה ,תורה אחת* היא, אף שבפרטיות גאמר בה *תורותי -- להביא תושבע"פ הלכה למשה בסיני* -- ובכל אחת מהן קלות וחמורות וכו'. ואמרז"ל *י ,לא תהא יושב ושוקל מצותי' של תורה", ,יהוי זהיר במצוה קלה כבחמורה" *י, ועוד.

ואף שזוהי מצוה קלה וזו -- חמורה, הרי כולם רצונו של הקב"ה. ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני, ובקיומו ממלא רצון השם - ואך זה צ"ל טעמו האמתי לקיום הד תומ"צ, ולא מפני השכר או הפכו וכו', ופשיטא דלא מפני שזוהי מצוה שכלית

נטצבים א

וכו' -- כי כולם הם חוק 35 ורצון השם, שהוא ורצונו אחד -- ומקיימם מפני ,רצון הפשוט" שבו (באדם) -- וכמובן גם מדברי הרמב"ם הידועים *' -- בקב"ע ומסג"פ.

ומכיון שהובטחנו ,אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם גו'". מובן שההנהגה הנ"ל, שהיא ציוויי התורה, בה תלוי' השפעת כל טוב גשמי ורוחני.

אבל אם בא לחלק ולהפריד ולומר שמועה יי זו נאה ושמועה זו כו', ועבירה גוררת עבירה -- להפריד בין תושב"כ ותושבע"פ, מקבל התושב"כ כעיקר, והתושבע"פ כטפל ח"ו וכו', ה"ז היפך התורה וגורם למניעת הברכות וכו'.

וזהו שכתב רש"י ש,בפרשת הקללות הטפחא (המורה על הפסק ופירוד) נתונה תחת ,בספר", והתורה הזאת דבוקים זל"ז" -- היפך הברכה בא עי"ז שמפסיקין בין ,בספר" -- תושב"כ. ו,התורה" -- תושבע"פ, כנ"ל. והסיבה לפירוד הנ"ל הוא שאין נרגש אצלו הבחי' ד,אשר לא כתוב בספר התורה הזאת" -- בחי' המס"נ וקב"ע, שהן למעלה (לא כתוב *') מהעבודה המפורשת ומוסברת בטעמיי בתושב"כ (בספר) ותושבע"פ (התורח).

6 שלכן בכללות -- כל המצות נקראות ,חוקים", אף שבפרטיות נחלקות ל" עדות חוקים ומשפטים, וכמשי (ומתחיל) ,העדות והחוקים והמשפטים" (ומסיים) ,כל החוקים האלה" (ואתחנן ו כ. ו, כד4

*16) הל' גירושין ספ"ב.

זו עירובין סד, א.

112112 לקוטי משא"כ מי שמרגיש גם את <אשר לא כתוב בספר התורה הזאת", הרי זה פועל אצלו שלא יחלק ו;יפסיק* בין פרטי התורה. ואדרבה: יקיים כולם בקב"ע ומס"נ: וע"ד שהוא בפשטות הענין, שע'יי שמרגיש חומר האזהרה, כולל ,גם כל חלי וכל מכה וגו" אשר לא כתוב בספר התורה הזאת", ה"ז פועל חיזוק יתר בשמירת התומ"צ.

ו ע"פ הנ"ל מובנת גם השייכות של פ' נצבים להזמן שקוראין אותה יי -- ,לעולם קודם ר"ה"": ההרגש דקב"ע ומס"נ הנ"ל בכללותו הו"ע עבודת התשובה שהיא עבודה שלמעלה ממדידה והגבלה יי. ועל כן התשובה בכוחה למלאות הפגמים :י שע"י העדר קיום התומ"צ, כי היא למעלה מתומ"צ.

ומכיון שחודש אלול (ובפרט בהשבת שלפני ר"ה דמיני' מתברך ר"ה יי) הוא זמן עבודת התשובה ובקשת רחמים וכו', לכן קורין אז פ' נצבים, שבה כו"כ פסוקים בענין התשובה י: ופרטי',

נצבים א

ובה באה האזהרה (בפירש"י) שלא להפסיק בין פרטי התורה כ"א לקיים כולם לפני ה"א -- בקב"ע ומס"נ שלמעלה מן השכל וכו' -- עבודת הז תשובה.

ואעפ"כ ה"ז מפורש רק בפירש"י (תושבע"פ) ובפרשתנו, אבל בתושב"כ הוא בפ' תבוא ורק ברמז -- כי הד הפרש (בנוגע לרע וכו') בבללות בין ב' פרשיות אלו הוא שפ' תבוא היא פ' התוכחה, נאמר ענין הרע (ועונשו -- שלכן צ"ל מלכתחילה סור מרע) -- אבל לא נתפרש ענין התשובה וה" עבודה דאהפכא חשוכא לנהורא. והנה כל עניז הרע הוא כמש"נ*י כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה -- שיהפך הרעה ליום -- אלא שתכלית זו בהרע היא בהעלם עד שיגלה אותה האדם ע"י עבודתו. ולכן בתושב"כ (לשון תורה -- מפי הגבורה, ברוה"ק : -- קודם עבודת האדם) בא זה ברמז;

פ' נצבים מדבר בארוכה ע"ד עבודת התשובה (לאחרי סיפור הרע והתוכתה) ותשו"ע (ומל ה"א את לבבך וגו6. -- לכן נתפרש הרמז ב(תושבע"פ -- לשון חכמים 'י) פרש"י שבנצבים, בה נקרא בתושב"כ מפורש ובאריכות ע"ד עבודת התשובה,

וקורין אותה בשבת שלפני ר"ה -- ומחשבה טובה ועאכו"כ דבור הקב"ה מצרפם למעשה -- יתרה מזה בתשובה

נוסף ע"ז בר"ח שמביאו בשער התשובה -- הלכות ופס"ד התשובה. 5 משלי טז, ד. וראה תניא פכ"ז. 6) מגלה בסופה תוד"ה משה מעצמוי ד) עפ"ז יומתק הא דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (ע"ז נח, ב. חולין קלו, ב) -- דלכאורה הו"ל לחכמים לומר דוקא בלי 113דאפילו רק הרהר תשובה תומ"י נעשה בפועל ע"פ דין תורה צדיק גמור::

ותומ"י זוכים בדין ונצבים היום כולכם לפני ה"א -- מאירים וקיימים

תורה, ובמכש"כ הא דחייב אדם לומר בלשון רבו (ברכות מז, א. ושינ). 8) קדושין מט, ב.

ועומדים ** ונעשית הכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה בגשמיות וברוחניות:

) ראה תנחומא ריש פרשתנו. וראה תורת הבעש"ט -- ,היום יום" כה אלול.