שיחה א

108שיחה א

108 לקוטי

ב הר

א. עה"פי ,שבת שבתון יהי' לארץ שבת לה'" דרשו בתו"כ: .שבת לה' -- כשם שנאמר: בשבת בראשית שבת לה' כך נאמר בשביעית שבת לה'": ובפירש"י הובאה ג"כ דרשה זו, אבל בשינוי לשון: ,שבת לה' -- לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית'".

והנה בהשקפה ראשונה נראה שבי הדרשות תוכנם חד הוא 3 אבל לפ"ז צלה"ב טעם השינויים שביניהם:

א) רש"י בפירושו מפרש תוכן הדרשה .שבת לה'" -- .,לשם ה'" ואח"כ מביא ראי' +כשם שנאמר בשבת בראשית", ואילו בתו"כ ציין הגז"ש, שבשניהם נאמר שבת לה', אבל סתם ולא פירש תוכן הענין הנלמד מזה -- ,לשם ה'".

ב) לאידך -- קיצר רש"י וכתב סתם ,כשם שנאמר בשבת בראשית", ובד תו"כ מאריך: (כשם שנאמר בשבת בראשית) שבת לה' כך נאמר בשביעית שבת לה'.

ג) בתו"כ הדרש הוא על פעם הב' שנאמר בהפרשה ,שבת לה'", ורש"י מפרש כן על פעם הראשונה + שנאמר ,שבת לה'*.

ב. והביאור: דובר כמ"פ, דענינו של רש"י בפירושו עה"ת אינו לדרוש 1) פרשתנו כה, ה 2) יתרו 2, <

ראה רמב"ן כאן, מלבייים, ועוד. ) פסוק ב.

הלכות אלא לפרש פשטות הכתובים, ובלשונו בפירושו בפ' בראשית *: אני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא. לאידך, התו"כ, חלק ההלכה והדרש שבתורה, ענינו דרשת הכתיבים ולימוד ההלכות אשר בהם --

חילוק יסודי זה מסביר השיניים שבין התו"כ לפירש"י בנדו"ד : נקודת התילוק בין התו"כ לפירש"י הוא: בתו"כ דורש זה לענין של הלכה, משא'כ כוונתו של רש"י היא לפרש פשט הכתוב ,שבת לה'" -- ומזה פרטי השינויים שבין התו"כ לפירש"י, בדלקמן.

ג. יש מפרשים* כוונת רש"י בד ,לשם ה'*: הכתוב מלמדנו שהשביתה ממלאכות השדה בשנת השמיטה אינה בשביל מנוחת האדם, או בשביל התועלת להשדה מזה, כדרך עובדי אדמה שמשביתים השדה שנה אחת כצי שיהי? לה כח בשנים הבאות ', אלא ,לשם ה' * -- לשם קיום מצות הקב'ה. ועיז מביא ראי משבת בראשית, שגם שם צ"ל השביתה ,לשם ה'*.

אבל קשה לפרש כן ברש'י:

א) אם הפירוש ,לשם ה'* אינו

משמעות הפשוטה של התיבות ,שבת --=-=/=/=[/=/-/- ו

6 ג ח. ועוד.

66 חזקוני, באר מים חיים (על פרש"יי), ועוד.

7) ואה ב"ב כט, א

) להעיר מפרש"י תשא לא, טו, 109לה'" (ולכן צריך ראי' ע"ז), הו"ל לרש"י לפרשו (קודם לזה) עה"פ ,שבת לה' * הנאמר בשבת בראשית? ובפרט שרש"י עצמו כותב כאן ,כשם שנאמר בשבת בראשית" -- ושם לא פירש מידי ?

ב) את"ל שפירוש זה הוא משמעותו הפשוטה של ,שבת לה'" (שלכן לא פרש"י מידי בשבת בראשית)., אלא שבנדו"ד מוכרח לפרשו כי כאן יש מקום לטעות שפירושו באופן אחר -- אינו מובן; למה צריך ראי' ע'ז (,כשם שנאמר בשבת בראשית')' -- והרי מצינו כעין זה בפי' רש"'י עה"פ:' ויקחו לי תרומה -- ,לי לשמי", ולא הביא ראי' לפירושו! ועד"ז עה"פ יג קדש לה' -- ,שמירת קדושתה (דשבת) לשמי ובמצותי".

ג) למה מעתיק רש"י מן הכתוב תיבת ,שבת" -- הרי ע"פ הנ"ל אינו מפרש רק תיבת ,לה' -- לשם ה'*?

הביאור בזה:

רשיי מעתיק מן הכתוב גם תיבת .שבת" כי בה הקושי שבהכתוב : תיבת ,שבת" לכאו' מיותרת היא, שהרי

1 תשא לא, טו.

מתחיל ,ושבתה הארץ", והול"ל שושבתה הארץ לה'"1

ולכן מפרש רש"י ,לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית", וכוונתו (לא לפרש דתיבת ,לה'" פירושה ,לשם ה'? -- כי זה מובן בפשטות ואינו צריך לפירוש, אלא) דמיתור תיבת ,שבת" למדים דהשביתה ,לשם ף'* דשמיטה צ"ל באופן מסוים: ,כשם שנאמר בשבת בראשית" -- באותו האופן דשביתת ,שבת בראשית" (כדלקמן ס"ו).

ד ובא פרש"י זה בפעם הראשונה שנאמרו תיבות אלו בפרשה -- דהרי קושיא זו מתעוררת תיכף כשנאמר ,ושבתה הארץ שבת לה'"; ובפעם הב' לא פרש"י כלום כי סומך על מה שפירש לפנ"ז; ובפשש"מ -- דרך הכתובים בהרבה מקומות לחזור על ענין א' במה פעמים באם נתחדש בו איזה דבר (את ספיח גו') יי

אולם בתו"כ דלא נחית לפרש פשט הכתובים, כנ"ל, אלא לדרוש מהכתוב ענין בהלכה, לכן דורש דוקא פעם הב' שנאמר <שבת לה'", כי פעם הראשונה שנאמר ,שבת לה'" לא לדרשה אתי אלא ללמד על השביתה שתהא ,לשם ה'* (וכפירש"י) ; אבל יתור התיבות ,שבת לה'" כשנאמרו בפעם הב'*י --- לדרשה קאתו ,כשם שנאמר וכו'".

1101210 לקוטי

ה. והנה מכיון שבתו"כ לא פירש איזה ענין והלכה נלמד מההיקש משבת אלא דורש באופן סתמי +כשם שנאמר בשבת כו' כך נאמר כו'*, יל"פ שחידושו של התו"כ הוא (לא (רק) הלכה מסויימת שנלמדת משבת. כ"א) דכללות הענין של שבת מלמד על שביעית, ולא להיפך.

והיינו: בשניהם -- שבת בראשית ושביעית -- נאמו אותו הלשון ,שבת לה'*, שזה מורה על צד ודין השוה בשניהם, אבל לא נתפרש מי נלמד ממי! ומבאר התו"כ: +כשם שנאמר בשבת כו" כך נאמר בשביעית כו"". היינו, ששבת מלמד על שביעית ולא להיפך.

ויובן זה ע"פ מה שפירש הראב"ד *'י דדרשת התו"כ היא בענין תוספת שביעית, ח*ל: וי"מ להקל כדאמרינן במועד קטן*: מה שבת בראשית אסורה, לפני' ולאחרי' מותרין, אף שביעית, היא אסורה לפני' ולאחרי' מותרין. והיינו דכשם שאין (מה"ת) דין תוספת

4 בפירושו הב'.

בפירושו הא' כ': .יש מפרשים להחמיר על איסור שביעית שהרי הוקשה לשבת בראשית". (וראה מדרש הגדול כאן: כשם שנאמר כו' כך גאמר כו' כשם שהשבת צריך להוסיף מחול על הקדש כך השביעית) -- אבל סתמא דגמרא * מו"ק (ד, א) והירושלמי שביעית (פ"א ה"א) הוא כפי" הב' דהלימוד משבת אשביעית הוא שאין חיוב תוספת.

5) שם.

בהר א

בשבת בראשית *י, כמו"כ אין דין תוס" פת בשביעית (ומותר לזרוע וכו' בסוף ששית זי 4

עפ"ז יש לבאר הדרשה בתו"כ -- בי פעוטות הסברא (בלי הלימוד משבת בראשית) מחייבת ששביעית מחוייבת בתוספת :

בכתוב נאמר ,ושבתה הארץ שבת לה' *, ,שבת שבתון יהי' לארץ". היינו דענינה של שמיטה הוא לא רק שביתת האדם ממלאכות השדה, אלא גם שביתת הארץ*י; היינו, שה,ארץ" מצ"ע צריכה להיות במצב של שביתה. ולא רק שהאדם ישבות ממלאכתה.

ולפ'"ז מסתבר שאסור לזרוע בסוף ששית. דאז (,מוכרח" ש)השדה מגדלת הזרע ומצמיחה אותו ועד שעומדת 111בקמי' בשביעית, ואף אם לא יקצור האדם מה שגדל בזריעתו -- חרי ע"י עשייתו לא הייתה הארץ כלל במצב של שביתה*י.

וע"פ הלימוד כשם כו' -- אפשר לטעות ד,שבת לה' " הנאמר בשביעית מלמדנו יי אשבת בראשית -- שגם בה מחוייבים בתוספת. ולזה מדייק התו"כ ודורש: כשם שנאמר בשבת כ" כך נאמר כו'. היינו, הלשון ,שבת לה'*

9) ראה עד"ז בביאור פערלא שם דאם נקלט הזריעה בשביעית (אף שזרע מקמי שביעית) עבר על עשה דשביתת הארץ, ומה"ט אין נוטעין כו' ערב שביעית כו עיייש. (אבל ראה מני"ח (מצוה שכו בסופה) שקויט בכעין זה).

-- אבל י"ל דמצד הסברא אין מקום לתוספת שבת כי קדושתה ,מיקדשא וקיימאיי (ביצה יז, א) ע"י ששבת הקב"ה -- ושביתת הקב"ה הי" רק המעל"ע דשבת, וכמרז'יל (ב"ר פיי ט -- הובא בפרש"י בראשית ב, ב) בו"ד שאינו יודע לא עתיו כו" מוסיף מחול על הקדש אבל הקב"ה שהוא יודע כו נכנס בו כחוט השערה*.

בהר א

שוחות 11 (הנכפל פה) מדגיש ומלמדנו שהשביתה של שנה השביעית היא בדוגמת הד ,שבת לה'* -- ,שבת בראשית". ויש ללמוד אופני ודיני השביתה שלה משבת בראשית, ולא להיפך.

ו אמנם כ"ז הוא דרשת הפסוק ע'ד ההלכה, אבל ע'ד הפשט -- דרכו של רש"י בפירושו עה"ת -- כוונת הכתוב ,שבת לה'" הוא ללמד שהשביתה צ"ל ,לשם ה'* בדוגמת ,שבת בראשית*" (כנ"ל ס'ג).

ויובן זה בהקדים ביאור דיוק הלשון ,שבת בראשית", ולא ,שבת ימים* (ע'ד הלשון:י בנוגע לשמיטה - ,שבת שנים")?

והנה עה"פ :* ,ממחרת השבת יניפנו הכהן" פירש"י : +ממחרת יו"ט הראשון של פסח שאם אתה אומר שבת בראשית אי אתה יודע איזהו". והיינו דהלשון ,שבת" שייך גם איו"ט, ושבת בראשית" שולל יו"ט.

והביאור : בהציווי על שביתת האדם בשבת (שע"ש זה נק' ,שבת") נאמרו ב' טעמים י:: א) זכר למעשה בראשית -- דמכיון ד,ששת ימים עשה ה' את השמים גו' וינח ביום השביעי" לכן נצטווה האדם ,ששת ימים תעבוד גו

1 ירושלמי שביעית שם. 2) אמור כג, יא, 11212 לקוטי ויום השביעי שבת גו" (כמבואר ב" עשה"ד שבפ' יתרו*). ב) זכר ליציאת מצרים, וכמש"נ (בעשה"ד דפ' ואת" חנן *י) ,וזכרת כי עבד היית בארמ"צ גו' על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת".

וזהו דיוק הלשון ,שבת בראשית" : שביתה לזכר מעשה ,בראשית" -- בריאת העולם. ושונה בזה* השביתה דיו"ט, דיש בה זכר ליצי"מ *: (ושווה בוה להשביתה דשבת), אבל אין בה זכר למעשה בראשית *.

וזוהי כוונתו של רש"י בפירושו ,לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית": הכוונה ,לשם ה'" בהשביתה דשנת השבע היא אותה הכוונה שבשבת בראשית -- זכר למעשה בראשית, בריאת העולם בששת ימים וביום השביעי שבת כ"*

זו ע"פ הנ"ל (בביאור הלשון ,שבת בראשית") יש לבאר רש"י תמוה' בפי

2% ט-א.

5 ה, טו.

66 משא"כ ,שבת ימים" כולל גם יו"ט, שהרי גם יו"ט קשור ב,ימים"* וכמ"ש (אמור כג--/ כד, לט): ביום הראשון גו" כל מלאכת עבודה לא תעשו; באחד לחדש יהי לכם שבתון גו' ביום הראשון שבתון גו'. ועור.

זג) שהרי כל המועדים קשורים ביצי"מ (ראה שמות ג, יב. פרש"י יתרו כ, ב. ועוד. אמור כג, מג).

68 בלשון הגמרא: שבת .מיקדשא וקיימא" -- מצד הבריאה (ביצה שם), ויו"ט ,ישראל דקדשינהו לזמנים* (ברכות מט, א).

9) הראה עד"ז בראים כאן. רע"ב כאן. ועוד.

בהר א

משפטים 'י: עה"פ ,וביום השביעי תשבת" פרש"י (ממכילתא) : ;אף בשנה השביעית לא תעקר שבת בראשית ממקומה שלא תאמר הואיל וכל השנה קרוי' שבת לא תנהוג בה שבת בראשית". ולכאו' תמוה: מהו הקס"ד ש,תעקר שבת בראשית" מפני ש,כל השנה קרוי' שבת*1

והביאור בזה: נת"ל דבטעם השביתה בשבת יש ב' ענינים: א) זכר למעשה בראשית (שע"ש זה נק' ,שבת בראשית'), ב) זכר ליציאת מצרים ופרש"י יי השייכות דיצי"מ לשבת : ע"מ כן פדאך שתהי' לו עבד ותשמור מצותיו -- היינו שהטעם לציווי שמירת שבת הוא -- כנאמר בעשה"ד הרא" שונות ** ,זכר למע"ב" ו;זבר ליצי"מיי -- הוא טעם לקיום המצוה שנצטווה משום זכר למע"ב. ולכן קסיד שבשגה השביעית תעקר שבת בראשית -- דכיון ש,כל השנה קרוי' שבת", הרי כל השנה גם ימות החול הם זכר למע"ב יי. ומה צורך ומה מוסיף הזכר דיוה"ש 1

ומלמד הכתוב דגם בשביעית נוהג ,שבת בראשית". והטעם: עם היות ד,כל השנה קרוי' שבת"., אבל בפועל אין השביתה אלא ממלאכות השדה (ובמילא -- הזכר בפועל ע'י השביתה הוא רק בזמן דמלאכות אלו ורק באדם עובד אדמתו), משא"כ השביתה (ובמילא

0) כג, יב.

1 ואתחנן ה, טף

2 יש לישב פ" וה בהערה 23.

3 ראה עד"ו תו"ת שםי

גם בהנסמן 113- ,זכר למעשה בראשית") דיום השבת היה בכל משך כ"ד שעות המעתלעת, שהרי כאו"א אסור בכל מלאכה. ועוד שיש בשבת גם מצות חיוביות.

ח. מ;יינה של תורה" שבפרש"י:

שביתת וקדושת השבת מקפת ומח" דירה כל מציאות האדם, כל פרטיו ועניניו, גם עניניו וצרכיו הגשמיים, וכהציווי והמצוה ד,קראת לשבת עוד נג" *י, כולל תענוג -- דאכילה ושתיי בו',

-- עם היות שבימות החול עניני העולם ודברי רשות צ"ל רק כפי ההכרח, ואם מתעסק בהם לשם עונג הו"ע של מותרות ואסור הוא כו '* --

כי קדושת השבת נמשכת גם בעניניו הגשמיים של האדם, וצריך להתענג בהם, וזה גופא הו"ע של מצוה וקדושה.

ומרמז בפרש"י ,שבת לה' -- לשם ה' כשם שנאמר בשבת בראשית כו" כך נאמר בשביעית"** -- השביתה דשביעית היא לא רק שלילה -- שביתה ממלאכה -- להפריש א"ע מעניני (עבודת ה)ארץ, אלא לשבות .כשם שנאמר בשבת בראשית? -- להמשיך קדושת שביעית בפירות *י (בעניני)

5 תניא פ"ז. ובכ'מ: 66 ראה גם לקו"ש ח"ז ע' 356 ואילך.

ז3) ברמב"ם פ"ד מהל' שמיטה ויובל ה"י ; אוכלין אותן בקדושת שביעית. שם פ"ו ה"ו: הפירות עצמן לא נתחללו כן' לפי שנקראת קודש. ובפרש"י לקמן (כה, יב

בהר א

הארץ, ע"ד העבודה ד,בכל דרכיך דעהו" *3.

ט. עפ"ז מובן שכשם שיש מעלה בשבת לגבי שביעית כך יש מעלה בשביעית לגבי שבת **:

ביום השבת מתעלה האדם וכל העולם -- וסמבטיון יוכיח"* -- וכל העולמות יי, בשבת נאסרו כל המלאכות, גם כל צרכיו הגשמיים הם ענין של עונג, עונג שהוא מצוה, כנ"ל.

יתירה מזה בשביעית, דענינה ,ושב" תה הארץ שבת לה'", להמשיך ה,שבת לה'" בענינים ארציים שלו :י, כפי שהם בדרגא ד,ארץ" י+ (ארציות) -- שהרי רק להפסד ולסחורה וכו' נאסרו.

לחולין.

8 משלי ג, ו. רמביים הל' דעות ספ"ג. טושויע או*ח סרל"א. שו"ע אדה"ז סקנ"ו סייב

9 ראה עד"ז לקו"ש ח"א ע' 275.

1 ראה סהמ"צ להצ"צ מצות קדושת שנת הז'.

3( ולכן נוהגת רק בא"י -- שיש בה קדושה גם מצ"ע. וי"יל שזהו הטעם (בפנקמיות הענינים) להדעות (נסמנו בסי לאור ההלכה -- להגרש"י [ז"ל] זוין -- ע' קה ואילך) דס"ל ששמיטה בזמן הזה היא רק דרבנן -- כי בכדי להמשיך (גילוי ה)קדושה גם בארץ, צ"ל סיוע מהגילוי אלקות שה" מאיר בביהמ"ק שבארץ.

11414 לקוטי

עוד זאת: לא רק במאכל (עניני) אדם כן הוא, אלא גם במאכל בהמה.*. ועד שנעשה ,לכם לאכלה גו ולבהמתך ולחי' גו'" כשכלה לחי' -- כלה לאדם כו' *י, אדם ובהמה שווין מפני גודל גילוי אלקות גם למטה*י.

וזוהי מההוראות דמצות שביעית בעבודתו הרוחנית של כאו"א מבנ"י (גם בחו"ל ובזמן הגלות): קדושת ההאדם ודביקותו להקב"ה צ"ל לא רק בהזמנים דתורה ותפלה, כשהוא קדוש

ומובדל מעניני העולם, אלא גם בעת התעסקותו בעובדין דחול בענינים ארציים שלו --

כמו שששת השנים מקבלים משנה השביעית, כמו ששופכים תחלה לכלי גדול וממנו לכלים קטנים " -- צריך להמשיך השבת לה' (קדושה אלקית) בכל -- ,בכל דרכיך דעהן".

.הייחד ==