שיחה יד

347שיחה יד

גם עתה הנה בכל מדינה ומדינה נמצאים כאלו, אם אויבים הנלחמים בגלוי אם מתנקמים הנלחמים בתחבולות, אבל כוונתם אחת היא השליטה בתינוקות, והמטרה כמטרת אחז ,אם אין קטנים אין גדולים . . אין תלמידים . . אין חכמים . . אין תורה . . אין הקב"ה משרה שכינתו בעולם".

וכאז כן הובטח גם עתה, אשר ע"י המסירת נפש והעמדה בלי חת בקיום התורה ומצות ובענין החינוך בפרט, הנה כל התחבולות והגזירות ,שתשכח ח"ו תורה מישראל ולהדיחם ח"ו מאלקות* לא יועילו. והילדים יהיו ,לאותות ולמופתים בישראל*" ו/היסוד להיות ועמך כולם צדיקים".

וגדְול כח המסירת נפש זו לזכות על ידה לגאולה השלימה והאמיתית, שתבוא במהרה בימינו על ידי משיח צדקנו. (ממכתב ז' אד*ש ה'תיש"א)

ת ש א

במשכן של משה לא הי' האש של מעלה בדמות של ארי* וכן הוא בסי' שער חה"ש. דרמ"צ מצות ספה"ע. -- צ"ע מזח"ג לב, ב. ועייג"כ שם ריא, ב. רש"י לבמדבר (ד, יג).

ויל דתליא בפלוגתא בפי' הכתוב אם אין פניך הולכים גו' (שמות לג, טו. ראה שם ת"י. ברכות ז, א. ועוד). ולהעיר ג'כ מהפלוגתא זבחים (סא, ב). ואולי י"ל ע"פ הידוע דאוריאל הוא בקו האמצעי ולא פני ארי' שמימין

(ראה אוה*ח לזח"ג ריא, א). ואכ"מי (מרשימת קיץ ה'תשי"ט)

. . . במענה על המכתב דנר שלישי, כפי בקשתו הועתק מכתבו בזה, ומצורף לזה באו הערותי. וזל :

7 (א) הא דדעת הרמב'ם הוא, דשבת דחוי' אצל פקו"נ -- וכפשטות

לשונו ברפ"ב דהל' שבת -- כן כתבו בפירוש: הב"י (בב"י סי' שכח ובכס"מ), הב"ח, הרמ"א (בד"מ ס' של), קרבן נתנאל (סוף יומא), רבינו הזקן (שו"ע 348נלע"ד רמדכתב הרמב"ם בפיהמ"ש למס' שבת פי"ח שזה החילול לא התירו לעשותו אלא מפני הצורך הגדול ע"ש, ולא אשתמיט רבנו להביא דין זה דמפני הצורך הגדול בהלכותיו שימ דחזר בזקנותו ממה שסבר בילדותו וכונת רבנו כאן עמוקה וברורה, והוא ע"פ מה שכלל לן בהלכות שבועות פיה ה"ל כ' בנשבע שלא ישן ג"י או שלא יאכל כלום. ז"י דמלקין אותו וישן ויאכל בכל עת שירצה, וע"ש בכסף משנה דעת הר"ן בוה -- והיינו דס"ל דמאי דמותר מטעם סכנה פועל ביטול בעצם הדבר (והר"ן יסבור שהדבר נשאר באסורו רק דהסכנה דוחה את האיסור) -- דו"ק והבין (ב) -- והכא גמי כונת ובנו היא דלא נימא דבאמת יש כאן דין שבת רק דהסכנה דוחה את האיסור לבד -- לא כן הוא, רק דגוף השבת נדחה מפני הסכנה וזה שמדייק רבנו באומרו דחוי' היא שבת אצל סכ"נב ולא נגע כאן בלשון דחוי" או הותרה שבש"ס, כי אם להדגיש את הדץ ששבת גופה הלכה לה בחולה שיב'"יס וכאילו לא הי' לגבי' עיקר דין שמירת שבתי כהך דשבועות הג"ל, ועפי"ז יתברר טעמו של המכילתא פרשת כי תשא מסכתא רשבתא, עה"פ מחללי', ריבייב אומר הרי וכו' הואיל וחללנו מקצתה נחלל את כולה ת"ל מחללי' מות יומת אפילו כהרף עין (ג), דהצריך קרא לחייב על שכת לאחר שעברה הסכנה משום

או"ח ס' שכח סי"ג), מחצית השקל, מנחת חינוך (סוף מצוה לב) ועוד. (ויעוג'כ ביאורי הגר"א שויע יו"ד ס"ס רסו). בעל ערוך השולחן (יו"ד ס"ס רס" ר"ל דלא דק הרמב"ם בלשונו וס"ל דשבת הותרה. אבל גם הוא חזר בו (באו"ח ס' שכח ס"ג) וכתב ש,אין הכרח להוציא דברי הרמב"ם מפשוטן'".

(ב) צ'ע אם דינא דנשבע שלא יאכל ז"י שייך לנדו"ד כלל. כִי שם - טעמי' דמ"ד דאוכל לאלתר, הוא (כמ"ש בכס'מ) מפני דהוי שבועת שוא משום דנשבע על המצוה או על דבר שא'א לו לקיימו, ומאי נפ"מ אם א'א לו לקיימה מפני שהותרה או מפני שדחוי' או מפני הטבע (כמו בשלא אישן ג"י). וטעם הירושלמי דחלה השבועה, י'ל מפני דאין שבועתו היפך הטבע וגם לא הוי היפך המצוה כיון דאין המצוה חלה עד שיסתכן, ועוד י"ל בזה וכמ"ש בתשובות ובאורים ס"ד (קובץ ליובאוויטש חוברת ד).

(ג) לכאורה כונת המכילתא ברורה *, דנצרך רבוי הכתוב, דלא נאמר דכיון דשבת זו כבר מחוללת ועומדת ע"י בנ"א אלו, יש לדרוש מחללי' מי שאינה מחוללת יצאה שבת זו שכבר נתחללה ועומדת -- וע"ד דרז'ל בנזיר (מב, ב). -- ובאמת בנזיר דליכא קרא יתרה הדין כן הוא -- ובזה יש לדחות הראי' משבת לנזיר כקושית המנ"ח (מצוה רס"ד) על הרמב"ם הל' אבל ספ"ב. עוד י"ל: (את"ל -- עיין בזה צפנת פענח, להגאון הרגצובי, מהד"ת ח'א דף כו א -- ד) הזמן הוא המשך אחד, במילא בשבת צריך רבוי דחייב אף שכבר חיללה, משא'כ בנזיר דכל מעשה ומעשה שלו הוא ענין נפרד בפ"ע, אדרבה צריך למוד דפטור אם כבר מחולל ועומד. דוגמא להג"ל (אף שאינו דומה ממש): במי שאכל ביוהכ"פ אם מחוייב להתענות שאר היום. ובסי המועדים בהלכה ראיתי מציין שמדובר עד"ז בשו"ת בני ציון ח"א שו"ת שו"מ מהיד ח"א, שו"ת שערי דעה ח"ב. שו"ת מהרש"ם ח"א ואין ספרים אלו אצלי. איברא דלפי פי' זה במכילתא עדיין צ"ע אריכות הל': והרי כוי דלמאי נפ"מ באיזה אופן נתחללה (משא"כ לפי הפירוש במכתבו) וי"ל.

*) ראה בארוכה בפי' המכילתא לקו"ש כרך ח' ע' 50 ואילך. המו*ל.

349דכיון דגוף השבת נדחה כלומר כאילו לא הי' לכן שפיר צריך קרא למקצת שבת אפילו כהרף עין, ע"ש והבין כי הוא ראי' נכונה, ובאמת הספק הנ"ל אם הוא דחוי' או הותרה מקורו בירושלמי מס' עירובין פרק י' היב דחד מוקי לה בתינוק של סכנה וחברי' (בפנים הגי' חברייא) מותיב לי' אם בתעוק של סכנה יביאו ביד ואמר לי' ביכול להביאו דרך היתר ע"ש במפרשי הירוש' הרי דסברת חברייא היא דהותרה, וכנראה כאן הוא יסוד הפלוגתא (ד). אבל רובי הראשונים מסכימים עִם המהר"מ מרוטינבורג רבו של הרא"ש רשבת לגבי חולה שיב"ס הוי כיו"טס דשרי אוכל נפש, וע' תשו' תשב"ץ הגדול ת"ג סי ל"ז בדייה הרמב"ן "יל, וכן סתם (ה) הבית יוסף בשלחן הערוך שם סעיף י"ד וי"ב כאשר כן מפרש דעתו מרן המג"א סק"ט ומפיו אנו חיין. ומדברי התוס' שבת קל"ג ר"ה לועס בשניו אין ראי' להיש אומרים שברמיא שם סעיף י*ב דיש לחלק בין מילה לשאר חולה שיב''ס כמו שמחלק המג"א בשם המ"מ בסי' של סק"ב פ"ש.

וראה זה מצאתי בישועות יעקב או"ח סי' שכ"ח סק"ב שמביא ראי' ברורה ומוכחת (ו) לשי' הפוסקים דשבת הותרה לגבי חולה שיביס -- מהא דשבת דף ל' ע"א, רישא במאי עסיקנא אי בחולה שיב"ס מותר מיבעי לי' -- ואי גימא דלא הוי רק החוי" הא אמרינן בביצה דף כב ע"א מהו לכבות הנר וכו" הא אפשר בבית אחר, אין לו בית אחר אפשר לעשות מחיצה וכו' וא"כ כשמכבה לצורך חולה אף שיש כו סכנה שפיר שייך לשון פטור אבל לא לשון מותר, כיון דאפשר במחיצה או להכניסו הנר לבית אחר, דסתמא דמלתא בן הוא, ולפיכך לכתחילה מחויב לעשות ע"י מחיצה או בכפיות כלי ואמנם פטור כשעשה תיכף ע"י כיבוי כיון שמ"מ געשה לצורך חולה שיב"ם, אלא

(ד) לכאורה אין כאן פלוגתא כי אם קושיא ותירוץ.

ובכל אופן : עיין יומא ( ב) דגם למ"ד הותרה, אם איכא טהורים -- טמאים לא עבדי וכן צ"ל הדין כאן. (גם לאיכא דאמרי שם דשרי בטמאים, ייל דשאני עבודה דיש בזה ב' ענינים של מצוה: א) שתיעשה העבודה ב הכהן העובד מצוה הוא עושה אלא שאין זה דוחה טומאה. ולמי"ד הותרה, הרי אין כאן איסור, ולמה יותר הכהן הטמא על מצותו. משא"כ בירו' שאין מצוה בהבאה דרך רה"ר דוקא) ועייג*כ תוד'"ה שלא (שבת קל, רעיב).

(ה) מלשון הב"י (עַל הטור) משמע להדיא דס*ל דחוי, ואין כל יסוד לומר שחזר בו בשו"ע. במג"א סק"ט, מביא הטעמים דשוחטין לחולה כו' הן למ"ד הותרה הן למ"ד דחוי', אבל אינו מפרש הכרעת השו"ע. ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ דהשו"ע משמע דס"ל דדחוי'. ולכאורה ראי' מוכחת דדחויי -- הוא מדינא דסעיף טז' אמדוהו לשתי כו' (וכמ"ש בבי' הגר"א הנ"ל). כן יש להביא ראי' מס' תריח סז דמאכילין את החולה מעט מעט כו'. ומלבד כל הלין, כיון שהרמב"ם (עכ"פ לדעת הב"י) הרשב"א והר"ן ס"ל דחוי" -- הרא"ש יחידאה הוא נגדם -- ורק אלו הדעות הובאו ביתה יוסף -- וע"פ שיטתו צ"ל פוסק בשו"ע כדעת רבים.

(ו) הס' ישועות יעקב אין תח"י, אבל: יעויין בפיה"מ שם שכ' ,וזה החולה הוא חולה שיב"ס ובתנאי שא"א להוציאו למק"א או להסתיר האור ממנו". וכלשון המשנה מפני החולה היינו שאין שם טעם אחר: שאינו רוצה לטרוח וכו', ואזלא לה ראית הישו"י.

350ודאי סתמא דש"ס (0 כדעת הרא"ש והטור והב"י בשו"ע דשבת הותרה לגמרי לגבי", וע"יי בשו"ת חתיס או"ח סי' פיה שמדחה הדמיון משבת לטומאה מש"ס ערוך סוף פרק טרף בקלפי לחלק לענין עבודה בין שבת דהותרה ובין טומאה דדחוי', ע"שי

(ז) ממנחות (סד, א) חולה שאמדוהו כו', ממשנה (שבת קלג. א) דלועס בשיניו (אף דהוי חולה שיב"ס כמש"ש בתוס'. וחילוק המג"א ס' של סק'ג מסתבר לומר למ"ד שיש כאן איסור אלא שנדחה, משא"כ למ"ד הותרה, ועיין בשו"ע רבינו שם), מל' הרגיל: פקו"נ דוחה כו" -- ולא מתיר -- משמע להדיא דדחוי' (ואיידי דקאמר בפקו"נ דוחה, קאמר גם בעבודה הל' דוחה, אף שעבודה הותרה. משא"כ א"ת דבכולם הותרה הול"ל בכ"מ מתיר).

. . . בהמשך למכתבי מיום ח' טבת אשר בטח הגיעו במועדו

בפי' המכילתא פ' כי תשא עה"פ מחללי' -- הנה כל זמן זה ה" מוקשה בעיני אריכות הל' שהקיפו עכו"ם את א"י כו" -- דלמאי נפ"מ אופן החילול, ואף את"ל שר"ל שחיללו את השבת דוקא בהיתר (וכמ"ש במכ' הקודם) הרי דוגמא הרגילה בזה בדרז"ל הוא פקו"נ וחולה.

עד שימים אלו ראיתי בשו"ת תורת חסד (להרש"ז מלובלין) חאה"ע סיו סיב שכ' בפי' מכילתא זו -- ביחס לענין אחר -- ,מדנקט במכילתא בכה"ג שהקיפו עכו"ם את א"י כו' מבואר מזה דלההוא נמי היינו רק בכה"ג, שאז הותר לכל ישראל לחלל שבת בכל המלאכות שיצטרפו כו' ונתחללה השבת לגמרי לכל ישראל אבל ביחיד שהתירו לו לחלל שבת בשביל פ"נ בדבר פרטי כו" עכ"ל. - ומבואר כהנ"ל בפשיטות*, וכן מתורץ? - מה שיש לחלק בין גזיר ועינוי דיוהכ"פ לשבת (מ"ש במכ' הקודם), דשם הוא ענין שבגופו משא"כ שבת, ועפהנ"ל מובן.

(ממכתב יום א' ז' שבט, תש"ה)