שיחה א

34שיחה א

34 לקוטי

ב א

א. כתוב בפרשתנוי -- בקשר לחגה"פ -- ,וביום הראשון מקרא קודש גו' כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" -- היינו שיו"ט אסור בעשיית מלאכה (כשבת), פרט למלאכות שהן לצורך אוכל נפש שהן מותרות

ביום טוב. ונשנה האיסור דעשיית מלאכה כ5"פ : בתורה בכל חג בפ"ע -- ובכולם

נאמר : ,בל מלאכת עבודה לא תעשו", ולא פירש בהם הכתוב היתר עשיית מלאכת אוכל נפש.

וצלה"ב טעם שינויים אלו.

והנה הרמב"ןי כתב ע'"ז: פ' ,מלאכת עבודה" כל מלאכה שאינה לצורך או"נ, כענין שנאמר* ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ובכל *

עבודה בשדה ונעבדתם ונזרעתם '.. ומלאכה שהיא באו"נ היא מלאכת הנאה לא ,מלאכת עבודה", וזה מת"

באר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחלה ,כל מלאכה לא יעשה בהם" הוצרך לפרש ,אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", ובשאר ימים טובים יקצר ויאמר ,כל מלאכת

עבודה לא תעשו" לאסור כל מלאכה שאיננה או"נ ולהודיע שאו"נ מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים כל מלאכה, ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש כי , מלאכת עבודה* ילמד ע"ז כו', ומפני שמזכיר שם (בחג המצות) כל מלאכה הוצרך לפרש ' ,אשר יאכל לכל גפש הוא לבדו יעשה לכם".

ומבואר מדברי הרמב"ן שלא אסרה התורה ביו"ט אלא ,מלאכת עבודה" חה גופא מלמדנו שמלאכת או"נ לא נאסרהח מלכתחילה היות ומלאכת או"נ אינה בכלל ,מלאכת עבודה".

ב. והנה ההיתר דעשיית מלאכת או"נ ביו"ט אפשר לבאר בב' אופניםי:

א) גם מלאכות או"נ אסורות מצ"ע שהרי הן בכלל ,כל מלאכה לא יעשת בהם", אך כשנעשות לצורך או" - הוציאה אותן התורה מכלל ,כל מלאכה" -- היינו, שצורך האוכל הוא טעם וסיבה להתיר איסור מלאכות אלו.

ב) וכן נראה מדברי הרמב"ן* הנ"ל - מלכתחילה אין מלאכות או"נ בכלל איסור מלאכה; והכתוב ,אך אשר

1 להעיר ג*כ משטמ"ק כתובות (ז, א דיה וזה שכתב) : כל שם שחיטה חדא היא וכיון שהותרה שתיטה לצורך אוש הרי לא היתה שחיטה בכלל לא תעשה כל מלאכה ומעתה כל שחיטה מותרת.

35יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם" בא ללמד פי' הכלל ד,כל מלאכה לא יעשה בהם" שאין המדובר אלא במלאכות שאינן לצורך או"נ. היינו, ש,אשר יאכל לכל נפש" הוא סימן צי וקביעות ההגדרה של אלו מלאכות שלא חל בהן האיסור.

ונפק"מ להלכה: המתענה יי ביו"ט אי מותר מדאורייתא במלאכת או"נ. להסברא (דמלאכות אלו אסורות מצ"ע, אלא) שהותרו מטעם שהן צורך או"נ הרי מובן שהיתר זה אינו אלא במי שאוכל ביו"ט; אבל המתענה ביו"ט, מכיון שאין לו צורך אכילה במלאכות אלו נשאר לגבי' האיסור שבהן. משא"כ להסברא שמעולם לא נאסרו מלאכות או"נ ביו"ט -- גם המתענה מותר לעשות מלאכות אלו.

עפייז בדעת הרמב"ן דגם מלאכת או"נ באם עושה אותה כעבד העובד את רבו, חל עלי' התואר מלאכת עבודה (-- במובן זה) ואסורה.

אמנם אי"ז סתירה למ"ש בפניםי כי מ"מ ייל דס"ל שמלאכות או"ג מצ"ע אינן מלאכות האסורות ביו"ט אלא דכשנעשות באופן דעבודת עבד אז מקבלים התואר מלאכה ובמילא נאסרות.

0) בשטמ"ק כתובות (ז, א) בשם שיטה ישיה : כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה כל מלאכה והאי וכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתבי'. וברא"ש יומא (פ"יח סייד) בשם הר"מ מרוטונבורג: כיון דהתורה התירה לנו או"נ ביו"ט הוה לדידן כל או"נ ביו"ט כמו חול.

1) ברמ"א (או"ח סתקכיז סיכ) ושו"ע אדה"ז (שם ס"ל. סתקצ"ז ס"ד -- וראה אלי' רבה (סתקצ"ז סק"ד) החילוקי דיעות בזה) שהמתענה אסור לעשות מלאכת או"ג ביו"ט -- אבל לא כתבו אם זה מה"ת או מדרבנן. וראה מחצה"ש (ס" תקכ"ו שם). וראה צל"ח ביצה (יב, א על תוד"ה ה*ג רש"י כו') שכתב דאסור במלאכת או"נ מדאורייתא.

בא א

ולכאורה י"ל דפליגי בזה ב"ש וב"ה במס' ביצה:י: ב"ש אומרים אין מוציאין לא את הקטן כו' לרהיר וב"ה מתירין. ומפרש בגמרא דפליגי אי אמרינן ,מתוך שהותרה לצורך (או"נ) הותרה (נמי) שלא לצורך".

בפשטות יש לפרש, דב"ה סברי דב,אך אשר יאכל לכל נפש" הופקעו מלאכות או"נ מגדר איסור מעיקרא, ולכן מותרות הן גם כשאינן לצורך או"ניי; וב"ש סברי, ד,אשר יאכל לכל נפש" הוא טעם להתיר מלאכות אלו, ובמילא לא התירתן תורה אלא כשעשייתן היא לצורך או"נ -- וכשאינן לצורך או"נ הרי הן באיסורן *'.

ג. אדמוה'ז בשלחנו:י כותב: רא" שון ושביעי של פסח וחג השבועות כו' הן הנקראים ימים טובים וכל העושה מלאכת עבודה בא' מהן הרי זה לוקה מה"ת שנא' ,כל מלאכת עבודה לא תעשו גו'" ומהו מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה כו' אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה כו' נקראין כל מלאכות אלו כו' מלאכת אוכל נפש

4 ועפי"ז יש לבאר דיוק לשון המשנה (ביצה לו, ב. מגילה ז, ב) ,אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד" -- ך,בלבדי בא למעט בהחילוק וההיתר דמלאכת או"ב -- דאינו אלא כשיש בפועל ,אוכל נפש", אבל המלאכות כשלעצמן הן בגדר מלאכות (אסורות), ובזה דומין שבת ויו"ט גם בד מלאכות אלו -- ראה בגמרא (ביצה לו, א ועוד) ראוקמא למתני' אליבא דב"ש.

3656 לקוטי

שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יו"ט שנאמר ,אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם".

והנה מדברי אדמוה"ז בתחלתם ,ומהו מלאכת עבודה, כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה" משמע (כסברת הרמב"ן), ד,מלאכת עבודה" פי' מלאכה שאינה לצורך או"נ, ולכן מלאכת או"נ מותרת מעיקרא. אמנם ממ"ש בהמשך דבריו ,שהתורה התירה לעשותה לצורך אכילת יו"ט" משמע שגם מלאכות אלו הן בכלל מלאכות האסורות ביו"ט אלא שהתורה התירתן (בפסוק דידן) לצורך אכילת ין"ט -- והיינו שצורך או"נ הוא הטעם להתיר מלאכות אלו, האסורות מצ"ע -- ועפ"ז לכאורה סתרי דבריו אהדדי?

ד והנה בפירוש דעת ב"ה ,מתוך שהותרה לצורך הותרח נמי שלא לצורך", פליגי רש"י יי ותוס' *י: רש"י מפרש שהותרה המלאכה גם אם אינה לצורך כלל -- היינו שמדאורייתא מותרת המלאכה לגמרי, ורק מדרבגן צ'"ל צורך קצת. והתוס' סברי דההיתר ,שלא לצורך* היינו שאין בה צורך או"נ אבל צ"ל צורך היום קצת - והיינו שגם מדאורייתא לא הותרה המלאכה לגמרי, ואינה מותרת אא"כ יש בה צורך היום קצת *'.

והנה עפ"י המבואר לעיל (ס"ב) -- דב"ה סברי דמלאכות או"נ לא נכללו מלכתחילה בכלל האיסור - מובנת היטב סברת רש"י ** דמותרות מדאורייתא גם אם אינן לצורך כלל. אמנם לדעת התוס' צלה'ב :

[דהרי לכאורה אאפ"ל דהתוס' פליגי על רש"י וסברי בדעת ב"ה שצורך או"נ הוא טעם להתיר מלאכות אלו -- דא"כ לא מהני מה שיש צורך היום קצת", אם לא לצורך אוינ ממש, שזהו טעם ההיתר כנ"ל ; ועכצ"ל כי גם לדעת התוס' סברי

ולכן, אף את"ל בדעת התוס' שסיל או"ג הוי טעם, דמ"מ מותר גם כשיש צורך היום קצת כי ה,טעם" הוא משום שמחת ין"ט (ראה שאג"א סק"ב), ולכן הותרה (לא רק הנאה של או"נ ממש, אלא) גם שאר כל צרכי היום (וראה המועדים בהלכה ע' ו) - אינו מספיק לבאר הר"ח והרמב"ן, כנ"ל.

37לקומי

ב"ה שמלאכות או"ג הן מלאכות מוד תרות יי -- ולפי"ז אי"מ]

מכיון שמלכתחילה לא נכללו מלאכות אלו בכלל האיסור, צ"ל מותרות גם כשאינן לצורך היום כלל ?

בהסבר מחלוקת זו דרש"י ותוס' ייל: נתבאר לעיל בשם הרמב"ן שמלאכות או"נ אינן ,מלאכות עבודה" אלא ,מלאכות הנאה" ואינן נכללות בהאיסור ד,כל מלאכת עבודה לא תעשו" - ולרש"'י הפי' דסברא זו דמלאכות דלצורך או"נ הן בעצם סוג מיוחד

1 ראה פרמ"ג פתיחה להל' יו"ט (פי"יא סוף אות ו) שהביא ,כדמות ראי' (מתוסי ביצה יב, א ד"ה השוחט) שסוברים כהר"מ זיל ד,מלאכת עבודה" אין בכלל (זה מלאכת) או"נ לצורך היום".

וראה גם בשמחת יו"ט (להרא"ל צונץ על התוס' שם) שכתב לתרץ קושיית התוס' [אהא דמוקי בגמרא דין דהשוחט עולת נדבה ביויט לוקה אליבא דב"ש דלית להו מתוך -- דלכאורה גם לב"ה לוקה דהרי ס"ל דנדרים ונדבות אינן קריבין ביו"ט] וזל :

ייל בפשטות דודאי אי אמרינן מתוך דליכא איסורא כלל וק מכח גזירת הכתוב לכם ולא לגבוה ליכא רק לאו הבא מכלל עשה וליכא מלקות, אבל לב"ש דלית להו מתוך כו', ממילא הלאו הוא כמו בכל מלאכה שאינה לצורך או"נ. ומסיים ,ואפשר להעמיד זה בכונת התוס' בתירוצם".

בצפע"נ ציין לתוס' סנהדרין (סג, א דיה על) שכתבו שם: והא דאמרען כו" דמבשל גיד הנשה ביו"ס לוקה כו' לא חשבינן להו לאו שבכללות דכתיב כל מלאכת עבודה לא תעשו כו, דהתם מפרש טפי דכתיב עבודה דמשתמע כל מלאכה שהיא עבודה

-- אבל אין משם ראי' דפליגי על הרמב"ן, כי הזין +ד,מבשל גיה"נ לוקה" מוקי לה בביצה (יב, ב) כב"ש דס"ל דלא אמרינן מתוך, ואו"נ הוי טעם ולא נמעט מ,מלאכת. עבודה*, וככפנים:

ד3

שמהותן <מלאכת הנאה", היינו שאינן זקוקות לכוונת האדם בעשיית המלאכות בכדי להפכן ל,מלאכת הנאה". ולכן אין הפרש בין עשיית מלאכות אלו לתכלית וצורך של הנאה ותענוג לעשייתן שלא לשם תכלית וצורך זה או אחר, דמכיון שהמלאכה מהותה ,מלאכת הנאה" הרי לא נכנסה מ" לכתחילה בכלל ,מלאכת עבודה לא תעשו" -- ולכן מותר לעשותן בכל אופן, גם אם אינן לצורך היום כלל.

ודעת התוס': גם מלאכות או"נ אי" נן שונות במהותן משאר המלאכות, אלא -- באם נעשות לצורך הנאת האדם ביו"ט (צורך או"נ, או צורך אחר שהוא להנאת היום) אז אינן 'י בכלל האיסור ד,מלאכת עבודה". אבל כשאינן לצורך היום,. הרי הן בגדר ,מלאכות עבודה" *: האסורות ביו"ט --

2) אבל העושה מלאכה לצורך מחר ייל שאי"ז ,מלאכת הנאה* שהרי נעשית לשם עבודה שלא לשם הנאה (ראה שטמיק כתובות שם ד"ה וזה שכתב. וראה ג"כ לעיל הערה 9).

3) ועפי"ז יומתק מיש התוס' (ביצה יב, ב ד"ה הכא נמי -- בדעת ר"י דמבשל גיד אינו לוקה .משום הבערה מטעם מתוך)/ דאף שאסור לו לאכלו, אבל ,כיון שהי" בדעתו של זה לאכלו, היינו צורך יו"ט* [וראה במפרשים (מג"ש שם ועוד) שכתבו שזהו שדחקו לרש"י לומר דכשלא לצורך כלל מותר משום מתוך], ולפי המבואר בפנים מובן, דמכיון שעושה לצורך אכילה ה"ז מלאכת הנאה שמלכתחילה לא נאסרה.

4 ראה אמרי בינה שם ד"ה ונראה, ובדייה וראיתי. וראה ג"כ פרמ"יג (שם אות ד) : ,וכן מיו"ט לחול אפשר כה"ג לוקה כו' ייל דאוכל נפש לצורך היום אין בכלל הלאו דעבודה, משא'יכ לצורך כלבים וכדומה אלו אין ראוי לאדם, הוה בכלל מלאכת עבודה".

3858 לקוטי

ולכן יי סברי תוס' שצריך להיות צורך היום קצת.

בסגנון אחר קצת:

רש"י סובר'י דב,אך אשר יאכל לכל נפש . . יעשה לכם" הגדירה

התורה מלאכות אלו כסוג בפ"ע (,מלאכת הנאה") מצד עצמם וגוף פעולתן.

ותוס' סברי דב,אך אשר יאכל.. יעשה לכם" הגדירה התורה מלאכות אלו לפי מטרתם וכוונת עשייתן -- שכשנעשות לצורך הנאת האדם הרי הן ,מלאכות הנאה" ומלכתחילה לא נכללו בכלל ,מלאכת עבודה".

ועפ"ז י"ל דגם התוס' ס"ל בדעת

5 וכן מוכרח לומר בדעת הרמב"ן (ראה לעיל הערה 20), ואולי י"ל שכ"ה גם דעת החינוך (שם) שכתב : שאמרו ז"ל כו' כל דבר הצריך לאדם לבו ביום בין שהוא זבר מצוה כו' ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום כו' כל דברים אלו מותרין ובכלל היתר דאוכל נפש נינהו;

ובמנ"ח (ס"ק ה) הקשה : דברי הרהמ"ח צע"ג דנראה מדבריו דהא דמותר להוציא סית וכדומה הוא מטעם כיון דצריך לו הוי כאו"יג כו' ובש"ס מבואר דהוצאה לכו"ע מתוך שהותרה לצורך כו' (וראה חמדת ישראל (פלאצקי) קונטרס נר מצוה אות פה שכתב שדעת החינוך הוא כדעת היראים עמוד זמנים מצוה קיג שכ' דפליגי ב"ש וב"ה אם יאכל לכל נפש הוא רק אכילה או כולל הנאת הגוף כולם עיי"ש. וכ"כ בס' תועפות ראם על היראים (השלם, נדפס מכת"י סי' דש אות ח).

אבל ייל דס"ל (וראה לעיל הערה 3)

כמבואר בפנים בדעת התוס'. ומיש , ובכלל היתר דאו"ג נינהו* י"ל דכוונתו כמבואר בפנים, שמכיון שההיתר דאו"נ נלמד ממלאכת עבודה, לכן המלאכות שיש בהן צורך (ואינן ,,מלאכת עבודה") נכללות ג'יכ בהיתר זה,

6 ראה מג"ש הובא לקמן הערה 28.

ב"ה דאו"נ הוא סימן וגדר של סוג המלאכות שאינן נכללות באיסור ,מלאכת עבודה" [ועפי"ז יוקשה עוד יותר בדברי אדה"ז כנ"ל ס"ג].

ה. אולם אפשר לבאר בסברת התוס' דגם ב"ה סברי דאו"ג הוי טעם להתיר מלאכות אלו האסורות מצ"עי:, -- אלא שבאופן ההיתר ס"ל לביה י: שאין הכוונה שלצורך או"נ נדחה :9 האיסור במלאכות אלו (-- היינו שחשיבותו של צורך זה דוחה איסור 39עשיית מלאכה ביו"ט. ולכן אינן מותרות אא"כ צרכן הוא רק לאוכל נפש), אלא שמצד הצורך הותרו המלאכות לגמרי; ולכן גם אינו צריך לצמצם במלאכת או"ג שתהא כולה כדי צורך* אכילת היום, וכמו"כ מותריי לשחוט בהמה גם אם אינו צריך אלא לכזית מבשרה. דמכיון שיש במלאכה זו איזה צורך של או"נ ה"ה מותרת לגמרי:י גם אם חלקה ואפילו רובה אינם לצורך זה.

ובזה יש להסביר גם שיטת ב"ה שהתירה התורה מלאכות אלו" גם לשאר צרכי הנאה.

והביאור : מלאכות אלו (שהותרו) אף אם עושין אותן לשאר צרכי הנאת האדם ולא לצורך או"נ יש בהן צד השווה למלאכות דצורך או"נ - שכולן צורך האדם -- ולכן נחשב צורך זה דשאר הנאות האדם עכ"פ כ-ד ,מקצת? לגבי הצורך דאו"נ, ומכיון דחזינן שהמלאכות לצורך או"נ הותרו גם אם רק קצת הוא לצורך או"נ -- כמו"כ די לן בהצורך דשאר ה-

0) ביצה יז, א. רמב"ם הל' יו"ט פ"א ה"י. שו"ע או"ח שם וסי' תקי"ב ס"א וס"יג,

1 ביצה כה, א, רמב"ם הל' ין"ט פ"א הי"ב, שו"ע או"ח סתק"ג ס"א.

2) ראה לעיל הערה 23. ועפייי המבוּאר כאן בפנים י"ל ג"כ דמכיון שעושה זה לצורך אכילה ה"ז מה שהותר ואינה נחשבת מלאכה בעת עשייתו. וראה אֶפַע"נ הלי שבת שם.

3 ולהעיר ג"כ ממ"ש בשו"ת או"ז סתשנ"ד (הובא בתו"ש בא מילואים סל"ח) : מה סברא לומר מתוך כו" מאין יסוד ומאין רגלים לדבר מילתא בלא טעמא, ונ"ל ליתן טעם לדבר מתוך שהותרה לצורך והוקלש האיסור הוקלש נמי דאפיי שלא לצורך אין לוקה עליו כו

בא א

- נאות שהוא ,מקצת" (באיכות) דצורך או"נ.

וזהו פי' דברי ב"ה: ,מתוך ש-

הותרה לצורך כו" -- מכיון שלצורך או"נ הותרה המלאכה. היתר בעצם המלאכה -- הותרה שלא לצוד רך, לכל שאר ה,לא צורך" שמחוץ לה,צורך קצת"; בין שהוא מקצת מהצורך דאו"נג ממש, בין שהוא צורך אשר יש בו צד השווה, ,מקצת" (בתוכן, איכות) מהצורך דאו"נ.

ולכן סברי התוס' בדעת ב"ה ד" הותרו רק באופן שיש צורך קצת של היום *3.

ו והנה עפ"י הנ"ל -- די"ל דגם ב"ה סברי ד,אך אשר יאכל . . יעשה לכם" הוא טעם להתיר מלאכות אלו -- י"ל דאדמוה"ז ס"ל כן 5 ויתבארו היטב דבריו בשלחנו -- ובהקדים:

לכאורה אי"מי מדוע שינה הכ-

4) ועפי"ז (דגם לב"ה הוי ,טעם") יומתק מ"ש סתמא דגמרא שבת ס, ב: יו"ט ושבת כי הדדי נינגהו דתנן כו" (וראה תוס' שם דיה אין בין) -- וראה לעיל הערה 414

5) ועפ"י המבואר בפנים יומתק לשון אדה"ז בשולחנו (סתצ"ה ס"ג) : ,שכל מלא" כות או"נ מתוך שהתירה התורה לעשותן (כשזה) לצורך אכילת יו"ט (לכן) הותרו לגמרי אפי' שלא לצורך אכילת יו"ט".

ועפ"י הנ"ל י"ל דמה שמסיים ,ובלבר שיהא בהן קצת צורך יו"ט", זהו מדאו" רייתא, כבפנים בדעת התוס'. ועפ"ז מדוייק ג"כ לשון אדה"ז בסיי תקיא ס"ו: ואעפ"י שהבערה הותרה אפילו שלא לצורך אכילת מ"מ לא הותרה אא"כ יש בה צורך יו"ט. דמלשון ,לא הותוה" משמע שזה מדאו" רייתא, וראה פר"ח סתצ"ה אות א ד"ה ולכן 1"ל.

6 ראה ג"כ לקו"ת צו ימים (הב' טו, ב).

ד"ה ששת 4020 לקוטי

תוב בפרעשתנו לכתוב ,כל מלאכה לא יעשה בהם" ובמילא צריך לפרש היתר עשיית מלאכת או"נ -- הרי הו"ל לכתוב (כבשאר החגים) ;כל מלאכת עבודה וגו'" ובמילא מובן שמלאכות או"ג שהן ,מלאכת הנאה" מ?כתחילה לא נכללו בהאיסור זי?

והביאור: איסור עשיית מלאכה ביו"ט נזכר לראשונה בפרשתנו, ולכן דייק הכתוב (ולא כתב ,כל מלאכת עבודה לא יעשה בהם" שמשמעותו שמלאכת או"נ -- ,מלאכת הנאה" מד לכתחילה לא נאסרו -- אלא) ;כל מלאכה (סתם) לא יעשה בהם" ומלמדנו שכל המלאכות אסורות הן ביו"ט, ומוסיף* ,אך אשר יאכל . . יעשה לכם" שעי"ז מובן שהמלאכות אלו התירתן התורה -- מטעם שהן לצורך

בא א

אכילת האדם -- ובפ' אמור (וכו') מקצר ונאמר ,כל מלאכת עבודה לא יעשה בהם"., מכיון שאין מקום לט" עות עי"ז ש,מלאכות או"נ" לא נאסרו מעיקרא (וכפי' הרמב"ן). שהרי כבר נתבאר בפעם הראשונה שהוזהרנו על איסור עשיית מלאכה ביו"ט שגם מלאכות אלו אסורות מצ"ע 5 (והות* רו מטעם שהן לצורך או"נ).

והנה בשו"ע מביא איסור עשיית מלאכה בכל החגים, ולכן מביא הכתוב שבכל החגים ,וכל העושה מלאכת עבודה . . הרי"ז לוקה . . שנאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו" ומוסיף לבאר ומהו מלאכת עבודה כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה וכו' -- היינו בפסוק זה אין המדובר אלא בנוגע למלאכת עבודה, ולא נתפרשש דין מלאכת או"נ, ואח"כ ממשיך לבאר דין מלאכת או"נ ומקורו ,אבל כל מלאכה הנעשית באוכל . . נקראין . . מלאכות או"נ שהתורה התירה לעשותה . . שנאמר ,אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם"? (דאמרו ;אך* -- משמע דממעטה ומוציאה (מכלל איסור) -- ,התירה").

זי וההוראה בעבודת ה':

מזה שהתורה התירה מלאכות הד אסורות ביו"ט לצורך אכילת יןו"ט נראה עד כמה שמחת יו"ט הו"ע 41עיקרי בהמועדים וכמו שנאמר 5 <מועדים לשמחה".

והנה ידוע דהארת המועדים מאירה בכ"י יי. ועפ"י הנ"ל דהשמחה הו"ע עיקרי ביו"ט, מובן שגם שמחת יו"טס צריך האדם להרגישה בכל השנה.

0) נוסת התפלה דשלש רגלים. וראה לקו"ת צו (שם) דרושים לשמע"צ פח, ד ועוד.

1 לקו"ת ברכה צח, ב. ספה"ש תש"ג ע' 75 ואילך.

ז. א. דנוסף על שמחת האדם בעת קיום המצוה :+ -- ,שמחה של מצוה", פועלת הארת המועדים שירגיש שמחה זו במשך כל היום.