שיחה ב

24שיחה ב

ואראג

א בקשר למכת ערוב שהביא הקב"ה על מצרים, מסופר בפרשתנו: שהקב"ה צוה למשה לומר לפרעה: ,כי אם אינך משלח את עמי הנני משליח בך וגו' את הערוב ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עלי *.

רש"י בפירושו מעתיק מן הכתוב את התיבות <משליח בך" ומפרש : ,מגרה בך, וכן ושן בהמות אשלח בם:, לשון שסוי, אינציט"ר בלע"ז". ובפשטות כוונתו* לבאר שתיבת ,מש" ליח" אינה מלשון שילוח, כמו;.אם אינך משלח* בהתחלת כתוב זה עצמו, אלא שהיא מלשון גירוי [ע"ד .אל תתגרו בם"* וכיו"ב]. וכמה דיוקים מכריחים פירוש זה:

א) אם ,משליח" הוא במובן של שילוח, הי' צ"ל כתוב ,משלח" כמו בתחלת הפסוק:

ב) בלשון שליחות מתאים יותר לו" מר ,משליח את הערוב בך" - זא. הנשלח, ולאח"ז למי הוא נשלח. וכמו לקמן ** ,שולח את כל מגפותי אל לבך"; משא"כ אם הוא מלשון גירויי הרי תיבת ,בך* מחוברת ל;משליח", כי ,בךָ" הוא חלק מהפעולה עצמה (ולא רק שב,בך" נפעלת הפעולה): ש,מגרה בו" חי' רעה וכדומה.

ג) אם המובן הוא שליחות, מתאים לומר ,משליה לך"*" או .משליח אליך*, ולא ,משליח בך", אבל אם

מובנו גירוי, מתאים הביטוי ,משליח בך" *.

ומפני ב' טעמים האחרונים מעתיק רש"י מן הכתוב גם תיבת ,בך", אף שהוא מפרש רק תיבת ,משליח" שפירושו ,מגרה" -- וגם אח"כ בפיד רושו הוא כותב עוה"פ ,(מגרה) בך* -- כי זהו חלק מן ההכרח שהכוונה ב,משליח" היא -- ,מגרה".

א) למה מביא ראי' לפירושו מה" כתוב שבפ' האזינו, ולא ממ"ש קודם לזה (בפ' בחוקותי ') <והשלחתי בכם את חית השדה"1 וביותר יוקשה -- כי קדימה להביא כתוב זה גם מצד פרט נוסף: במכת ערוב הרי מדובר בגירוי חיות, וכן בפ' בחוקותי מדובר בגירוי חיות, אבל בפ' האזינו הלא מפורש ,ושן בהמות אשלח בם".

ב) לאחר שפירש שהיא מלשון ,מגרה", ל"ל לרש"י להוסיף עוד: <לשון שיסוי" + שאין לומר שב,לשון שיסוי" כוונתו לבאר ולפרש ,מגרה* 25- כי (א) תיבת ,שיסוי" אינה ידועה ומובנת לתלמיד יותר מתיבת ,מגרה"? ואדרבא: ,מגרה" הוא ביטוי הנמצא כמה פעמים בחומשי התורה*, בעוד שלשון ,שסוי" אינה נמצאת אף פעם בחומש. (ב) לפי"ז הו"ל להסמיך ,לשון שיסוי* ל,מגרה בך" ורק אח"ז לכתוב .וכן ושן כו'". (ג) לא הי' לו לומר (תיבת ,מגרה" ולהסבירה) אלא ;מ" שסה בך" ותו לא.

ואין לתרץ שבהוספה זו בא לד" ייק: עם היות שפירושה של <משליח" (כשלעצמה) הוא ,מגרה", מ"מ בנדו"ד אי"ז גירוי לחוד אלא (גם) ,לשון שסוי" -- דלפי"ז עדיין קשה (ב) הנ"ל, ועוד: הא גופא מנ"ל -- שהמשמעות כאן הוא גם ,שיסוי", נוסף על ,מגרה* 1

ג. להלן ממשיך רש"י בפירושו ומעתיק את התיבות ,את הערוב"* ומפרש : ,כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם. ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו. בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם כסדר מלכות, כשצרה על עיר בתחלה מקלקל מעינותי' ואח"כ תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם, וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו' כדאיתא במדרש רבי תנחומא":.

וצריך להבין בזה:

א) דברי רש"י אלו מקורם הוא במדרש יי, אלא שבפירש"י הוא בשינוי לשון: במדרש ישנן בנוגע להמינים שבמכת ,ערוב" ב' דעות: (א) שהיו ,דובים אריות ונמרים": (ב)

\אראג

שהיו ,צרעין ויתושין". והנה זה שרש"י אינו מפרט את החיות רעות למיניהן (כדעה הא') הטעם פשוט, כי מסתפק בזה שמזכירן בתוארן הכללי -- ,חיות רעות":י. [ובפרט, שלפי פשוטו של מקרא אין הכרח שהיו חיות אלו דוקא]. ובודאי שא"א לו לרש"י לפרש ולפרט (את המינים) כדעה השניי, כפי שמוכיח במדרש הנ"ל עצמו: ,בצפרדעים כתיב:י וימותו הצפרדעים לפי שלא החי' בהם הנאה בעורותיהם אבל ערוב שהי' הנאה בעורותיהן לפיכך לא נשאר בהם עד אחד, שאלו היו צרעין ויתושין הי להן שיסריחו", -- ומכיון שגם רש"י*יי נקט טעם זה בפירושו (,ולא מתו (הערוב) כמו שמתו הצפרד דעים" וכו'), הרי מובן שזהו שולל את הדעה שהיו שם ,צרעין ויתושין".

אבל זה שהוסיף רש"י לאחרי ,חיות רעות" .ונחשים ועקרבים" אינו מובן : ממנ"פ, אם בפשטות ,ערוב" שהוא מ,כל מיני חיות רעות" כולל גם ,נח" שים ועקרבים", א''כ למה לו לפרטם, הרי אינו מפרט מי הם ה,חיות רעות": ואם בפשטות אין הכרח ש,נחשים ועקרבים" נכללים ב,חיות רעות" -- ולכן מזכירם במיוחד -- הא גופאי שהיו גם ,נחשים ועקרבים", מנא ליי1

ב) מדוע. מפרש רש"י דוקא בפסוק זה שיש טעם בדבר ,בכל מכה ומכה, למה זו ולמה זו"'י? דאם לפי פשוטו

1 וכן פי' במשכיל לדוד כאך

*<12) שם, כךה 266 לקוטי

של מקרא דרוש טעם בכל מכה ומכה, למה הביאה הקב"ה, -- הרי מן הצורך הי' לפרש טעם זה במכות הראשונות (או מיד במכה הראשתה) -- למה הובאו ולמה בסדר זה -- ומדוע חיכה רש"י עד למכת ,ערוב", המכה הרביעית 1

יש מפרשיםיי, שבשלוש מכות הראשונות לא הוצרך רש"י לבאר את טעמן, כי מובן הוא ממ"ש בהן לפנ"ז : המכות של ,דם" ועצפרדע" הן בכדי להלקות ע"י את יראתם -- וכמפורש ברש'י**י גבי מכת דם: +ומצרים עובדים לנילוס לפיכך הלקה את יראתם ואח"כ הלקה אותם" (ולכן היא מכה הראשונה, שבה הוכתה ,ירד אתן" ממש); וגם במכת +צפרדע" הרי כתיב ** ,ושרץ היאור צפרדעים", וגם ברש"י יי מפורש ,לפי שהגין היאור על משה כו' לא לקה על ידו לא בדם ולא בצפרדעים" -- הרי שגם ,צפר" דע" מכת היאור היא (אלא שלא ,יראתן" ממש הולקתה על ידה,

\ארא ב

ולכן באה לאחרי מכת דם):; ובנוגע למכת כינים, גם בה טעם הבאתה מוכח מענינה, כי בה' וע"י הודו החרטומים ואמרו ,אצבע אלקים היא" *י, אבל בשהגיע רש"י בפירושו למכת ,ערוב", אז הוקשה לו: למה מכה זו דוקא. וע"ז פי' שהטעם הוא ,בטכסיסי מלחמות וכו' *.

אולם פי' זה אינו מובן כלל *':

(א) אם כוונתו של רש"י, בהבאת המדרש, לבאר בעיקר את טעמה של מכת ערוב %* -- א"כ איך יתכן שאת הטעם למכת ערוב אינו מביא (אלא

שמציין שנמצא בתנחומא) ומעתיק בפירוש את הטעמים שאינם נוגעים לעניננו 1

(ב) ולאידך גיסא: לסברת המפרשים הנ"ל בפירש"י שטעמיהן של ג' מכות הראשונות ידועים ופשוטים (ולכן לא הסבירם רש"י בדרך שאלה למה ,מכה זו") -- א"כ מדוע חוזר רש'י מאותם הטעמים ומעתיק מהמדרש טעמים אחרים ?

(ג) לפי פירוש הנ"ל המשך הדיבור הזה בפירש"י הוא אך ורק ביאור טעמה של מכת ערוב לבד, והיינו שהוא ענין בפ"ע ואין לו שייכות והמשך למ"ש לפנ"ז באותו הדיבור (שכל מיני חיות רעות") ; והרי ידוע הכלל, דב-

8 ) וארא ח, טו.

27מקום שרש"י מסביר ב' ענינים נפרדים בפירושה של תיבה א' (או תיבות אחדות) מהכתוב, אז הוא מעתיק תיבה זו פעמיים, לפני בל ענין בפ"ע, וכדלעיל יי במכת צפרדע שמעתיק תיבת ,אעתיר" עוה"פ. ועפ"ז, גם בנדו"ד הי' לו לרש'י להעתיק ,את הערוב" עוה"פ בכדי לחלק בין ענין לענין:

ג) בהטעם למכת ,דם" מביא רש"י רק את המשל מבלי להסביר מובנו בנמשל; משא'כ במכת צפרדע הוא מוסיף ומפרש ענינו גם בנמשל: ,וכן הצפרדעים מקרקרים והומים" -- מאי בינייהו * ?

ד) מזה שרש"י מקדים ,ויש טעם בדבר באגדה" מובן,, שאין הפי' לפי פשוטו של מקרא 5 -- ולכאורה, הרי טעם זה, שהקב"ה .בטכסיסי מלחמות כו' בא עליהם", הוא ענין המתיישב גם בפשטות מובנו של המקרא*.

ה) למה מסיים רש"י ,כדאיתא במדרש רבי תנחומא?, הרי אין דרכו

\א\וא גנ

ה2

של רש"י לציין המקור לדבריו, אם לא במקום שזה נוגע לפי' הכתוב, ומאי נפ"מ כאן! וגם למה חלקו לד

שנים וכתב בתחלת פירושו ש,יש טעם בדבר באגדה" ובסופו שכדאי' במדרש ר' תנחומא", הו"ל לכוללם

יחד ולומר ,ויש טעם בדבר במדרש רבי תנחומא".

ו) למה מעתיק רש"י מן הכתוב גם תיבת .את (הערוב)", הלא כל פירושו אינו אלא בתיבת ,הערוב" ?

ד. הביאור בכל זה הוא:

בכל מכה ומכה, בין אותן שלפני מכת ערוב ובין אותן שלאחרי', הרי פורענותה ותוכן עונשה מובן וניכר -- אם מתוך דברי ההתראה שניתנה לפרעה לפני הבאת המכה, או [באותן המכות שלא קדמה להן התראה מתוך דברי הקב"ה למשה בעת שציווהו לעשות הפעולה להביא את המכה (והיינו שיודעים מהי ההכאה קודם שלומדים אח"כ מהבאתה בפועל).

משא'כ במכת ערוב שבהתראתה

לא נאמר אלא ,הנני משליח בך גו" את הערוב ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הם עלי"/, -- מבלי להודיענו מהו עניגה של מכת ערוב (ערבוביא של מה? ומהי פורענותה 5.

זה מכריח לומר שבתיבת ,משליח בך" מודגשת מהותה של מכה זו ופורענותה -- ומכיון שמכל ההמשך דלהלן מובן רק שזהו ענין של ערבוביא (;את הערוב") ובאופן שתגיע בכל מקום (.בך וגו' ומלאו בתי מצרים וגו' וגם האדמה וגו' 6 -- לכן פי' רש"י ,משליח בך -- מגרה בך", 288 לקוטי

שמצד ההכרח (המובא לעיל סעי? א') לפרש ,משליח" ,מגרה" יובן גם מי ומה הוא ה,ערוב" -- מי ששייך בו ענין הגירוי, והיינו הבע"ח ; ובשמגרים את הבע"ח הרי מובן בפשטות שנושכים ומשחיתים וכו'. ובכן הרי ברור מהו ,הערוב" ומהו העונש: הקב"ה יגרה בע'ח הרבה בערבוביא, וינשכו וישחיתו המצריים.

והנה זה שהתורה מפרטת רק זה שבאו ב;ערוב" (בערבוביא) מכל ה" פרטים שבמכה ועד שלא פרשה את העיקר (לכאורה) שבאו חיות וכו" [וזאת יודעים רק מ,משליח בך" כנ"לן מכריח לומר שעי"ז יתברר דבר שלא היינו יודעים אותו בלאה'"כ, והוא:

עיקר החידוש והנס (בנס זה שבאו חיות וכו') הי' שבאו הרבה מיני חיות בערבוביא, אבל שאר הפרטים שהיו במכה זו לא הי' בהם משום חידוש ונס מיוחד.

וא"כ מוכרח לומר שרק חיות היו בה,ערוב", ולא בהמות. דאם גם בהד מות באו והשחיתו וכו" צמו החיות, הרי דבר זה הוא חידוש גדול ונס במכה זו -- ובכתוב (בתיבת ,ערוב") מוכח שכל עיקר הנס הי' רק ,הערוב" -- ערבוב החיות.

אמנם לפי"ז יקשה: אם היו במכה זו רק חיות המשחיתות, מה צורך בגירוי מיוחד יי ! באם באו גם בהמות, מובן שיש צורך לגרותן בכדי שישחיתו היפך טבען, אבל חיות רעות - ה"ז טבען!

6) והרי כבר נאמר שאמר יעקב בנוגע ליוסף ,חי' רעה אכלתהו* (וישב לז, לג ובודאי לא חשב יעקב שגירה הקב"ה ה ועה ביוסף (ובפרט שידע המעלות שלו שהי' ,בן זקונים" שלו (וישב שם ג ובפרש"י). אלא וראי שזהו בטבע ח" רעה.

\אראג

ולתרץ קושיא זו מוסיף רש"י ,לשון שסוי". -- וכוונתו בזה, כי אף שנקודת הפי' בתיבת ,משליח" היא <מגרה", מ"מ ישנן דרגות בגירוי: יש גירוי סתם -- שאינו חסר בחיות : ויש גירוי חזק הנקרא ,שסוי", שמגרין את החיות שיזיקו בתוקף גדול יותר מדרך הרגיל. וכאן שהמדובר הוא בחיות מוכרח לומר שהגירוי הי' בחוזק באופן של שסוי [ומ"מ לא הי' בזה נס וחידוש עיקרי היפך טבעם, מאחר שהחיות משחיתות בלאה'כ].

ולכן מביא רשיי ראי' מפסוק ,ושן בהמות אשלח בם" ולא מהפסוק שבפ' בחוקותי. -- כי מתחלה מפרש רש"י נקודת הפירוש בתיבת ,משליח" שהיא ,מגרה", וע'ז מביא ראי' מפסוק המדבר בבהמות, שבם שייך עיקר ענין הגירוי (מאחר שמצ"ע אינן שייכות להשחית ולהזיק), ולאחרי שפירש הענין בכללות, מוסיף רשי לפרש שבנדו"ד הגירוי הי' באופן של ,שסוי", כי גירוי באופן רגיל אין צורך בד חיות **.

29ה עפ"י הנ"ל יובן, שמה שרש"י ממשיך בפי' התיבות ;את הערוב": ;כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים בערבוביא והיו משחיתים בהם" - אין עיקרו לפרט מי הי' בערוב, כי זה מבואר דוקא מתיבות ,משליח בך". אלא שעיקרו בא לומר, שכוונת הכתוב בתיבת .הערוב" היא שבאו בערבוביא וכי זהו הנס והחידוש היחידי שהיי במכה זו, נוסף על עצם המכה. ומכיון שצריך לכתוב שבאו בערבוביא, מו" סיף גם ,כל מיני חיות רעות ונחשים ועקרבים", כי בזה מפרש את הער-ד בוביא שהיתה במכה זו

ולכן מעתיק גם תיבת ,את (הערוב)", אשר בזה מוסיף הכרח לומר שעיקר החידוש הי' שבאו בערבוביא : כי באם אין זה עיקר החידוש והוא רק פרט א' מכל המכה, איך יתכן לומר ;הנני משליח בך וגו" את הערוב" שמובנו שזהו כל מה שמגרה בו1! ומזה שכתוב ,(הנני משליח בך וגו') את הערוב" מוכרח שזהו החידוש ונס המיוחד שבמכה -- וזהו הוכחתו של רש"י [נוסף על הנ"ל] שהכתוב

\אראב

בא להדגיש שעיקר הנס הוא מה שבאו בערבוביא יי.

ו ע"פ הנ"ל יומתק למה אין רשיי מפרט ,דובים אריות ונמרים":

אין כלל הוכחה בפשוטו של מקרא איזו חיות רעות נמצאו בזמן ההיא בגבולי מצרים וסביבותי'. ובמילא אין הכרח שהיו שם ,דובים אריות ונמרים". ואם הי' רש"י מפרט ,דובים אריות ונמרים" הי' משמע שאם לא נמצאו אז בסביבות מצרים הביאן הקב"ה ממקום רחוק ממצרים -- והרי זה יהי' נס נוסף. ולכן כותב רש"י ,חיות רעות" סתם. היינו החיות' רעות שהיו מצויות אז בסביבות גבול מצריםי מבלי לפרט איזו חיות היו.

זז מטעם הנ"ל יובן ג"כ ההכרח דרש"י לפרש שהיו שם גם ,נחשים ועקרבים": בפסוק זה מסיים ;וגם האדמה אשר הם עלי' *. אם הי' כתוב ,ומלא הערוב את בתי מצרים וגם האדמה אשר הם עלי'" (,הערוב" -- הוא העיקר בכתוב), הי' מקום לומר כי ,הם" מוסב על העיקר - ה" ערוב **י; אבל מכיון שכתוב ,ומלאו בתי מצרים את הערוב גו'" (,בתי מצרים" -- העיקר) הרי זה כאלו כתוב ,ומלאו בתי מצרים את הערוב וגם האדמה אשר הבתים (או המצריים) עלי' מלאה את הערוב". ועוד ועיקר: בכל פ' זו הערוב הוא לי יחיד: ויבוא, וסר, ויסר -- וא"כ הול"ל ,אשר הוא עלי'".

*2) ואף ש,ערוב" הוא ל' יתיל -- הז ע'יד פרשייי לעיל (ח, ב) בתיבת ,הצפרד דע", הכינם".

3020 לקוטי

ועכצ"ל בפשוטו של מקרא שהכוונה ב,אשר הם עלי'" היא לבתים, או למצריים, שלא רק ימלא הערוב את הבתים. אלא ימלא גם את האדמה אשר הבתים (המצרים) עומדים עלי'יי, והיינו שהערוב יהיי גם בתוך האדמה. ולכאורה הרי זה נס מיוחד ונפלא, שחיות רעות יהיו גם בתוך האדמה, היפך טבעם, והרי זה סותר את המודגש בכתוב לפני זה שלא הי' כאן חידוש ונס נוסף ל,הערוב".

לכן מוכרח רש"י לפרש שהיו שם גם ,נחשים ועקרבים".*, שבטבעם נמצאים הם בבורות שבתוך האדמה, וכבר ידוע זה ממ"ש:י לפני זה ,והבור ריק אין בו מים", ופירש"י .מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו", הרי שנחשים ועקרבים נמצאים בטבעם בבורות שבתוך הארץ. ואין בזה ענין היפך טבעם.

ואעפ"כ אין רש"י מעתיק התיבות ,וגם האדמה אשר הם עלי'" וגם אינו מרמזם ב;וגו' *, כי כאמור, כאן אין עיקר ענינו של רש"י לפרט מיני החיות שהביא הקב"ה במכת ערוב, כ"א להדגיש שבאו בערבוביא, ורק דרך אגב מפרט שהיו שם גם נחשים ועקרבים.

ח. אמנם הענין דורש ביאור: מהי חשיבות הדבר שבאו בערבוביא, עד שזהו כל החידוש במכה זו?

ע"יז ממשיך רש"י .ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זו" שעי"ז יובן גודל החידוש שב-

9) בראב"ע : ,וטעם גם האדמה - מקום שאין בתים שם" (וכ"ה בטור הארוך; ועפיז ,הם" קאי על ,מצרים* שבפסוק.

0) ראה ספורנו כאן.

1) וישב לז, כד.

\אראנ

,ערוב" : ,בטכסיסי מלחמות מלכים בא עליהם כו' ואח"כ תוקעין עליהם ומריעין בשופרות ליראם ולבהלם וכן הצפרדעים מקרקרים והומים וכו'". נמצא, איפוא, שא' מעיקר טכסיסי מלחמה -- הוא לעשות פעולות ליראם ולבהלם. ועד"ז הוא במכת ערוב : טעם שהביא את החיות בערבוביא הוא כדי ,ליראם ולבהלם", כי כאשר

'החיות כל מין לעצמו אין הבהלה

גדולה :כ"כ, אבל כשבאים הרבה חיות מהרבה מינים ובערבוביא אז הבהלה ויראה גדולות ביותר.

ומכיון שכוונתו לבאר גודל החשיבות של ערבוביא:י לכן מביא רש"י טעם זה של המכות כאן, ובהמשך למ"ש לפנ"ז באותו הדיבור, ומביא רק טעם של ב' מכות הראשונות -- היינו רק עד לטעם מכת צפרדע, ולא יותר, כי בעיקר -- למכה זו מתכוון רש"י בהביאו מדרש זה.

ובמילא מובן ג"כ למה מפרש רש"י הנמשל רק במכת צפרדע, כי רק ע'י הנמשל דמכה זו יודעים שבהמכות הי' הענין של ,ליראם ולבהלם".

ואעפ'כ מוכרח רש"י להקדים שטעם זה נאמר ,באגדה" -- אף שגם בפשש"מ יש מקום לסברא זו (כנ"ל סעיף ג') -- כי בפשש"מ כבר ידוד עים טעמים אחרים במכות אלו: במכות דם וצפרדע -- להלקות יראתם, ובמכת כנים -- להראות להחרטומים

2) ועפ"ז מובן ל' רש"י ,ויש טעם בדבר באגדה בכל מכה ומכה למה זו ולמה זול דלכאורה הול"ל ,ויש טעם באגדה בכל כו"", כי ,בדבר* הכווגה למ"ש לפגייז =בערבוביא", וע"ז מוסיף ,ויש טעם בד" בר (זה) באגדה (עפמ"ש שם) בכל מכה כו"י. ודוחק קצת.

31ש,אצבע אלקים היא", כנ"ל. ולכן מקדים רש"י שטעם זה הוא ,באגד דה", אבל באגדה זו יובן הטעם למה הביאן .בערבוביא" [כי הרי אין טעם זה סותר לפשש"מ -- אלא שאינו מוכרח; משא"כ הטעמים הנ"ל מוכרחים הם כ"א במקומו].

ט. אמנם עדיין אין הענין חד וחלק לגמרי (אף שאין זה קושיא ממש - ולכן גם הביאור ע"ז רק נרמז מקומו -- כדלקמן) והוא: הן אמת כי מה שבאו בערבוביא ענין גדול הוא המבלבלם וכו', אבל מ"מ למה רק זה נזכר בכתוב וכאלו שעצם הדבר שבאו חיות רעות והשחיתו במה נחשב הוא בערכו?

לזה מסיים רש"י ומרמז ;כדאיתא במדרש רבי תנחומא": שם יי בהמשך לענין הנ"ל מסופר אשר ,קרקורן הי קשה להם מהשחתתם", ומזה מובן גם בנוגע לערוב, שזהו עיקר גדול בהמכה עד מאוד.

ומטעם זה גם מוסיף רש"י ,וכו'", אף שלפי הנ"ל אין זה נוגע כאן מ"ש שם אח"כ בקשר לשאר המכות - כי אין כוונתו ב;וכו'" לטעם שאר המכות שם במדרש, אלא למ"ש ,קרד קורן הי' קשה להם מהשחתתם".

יו"ד. עפ"י האמור לעיל שעיקר הטעם לג' מכות הראשונות בפשוטו של מקרא אינו טעם המדרש, כ"א -- להלקות יראתם ולהראות לחרטומים ש,אצבע אלקים היא", יובן עוד ענין :

במכת ערוב כתוב אח"כ .והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי

3) משא"כ במד"ר (שמויר פ"י, ו) הוא ענין בפ"(.

\א\רא ב

עומד עלי' לבלי היות שם ערוב וגו'", שאצל בנ"י לא היתה מכת ערוב.

וקשה: למה לא כתוב בג' מכות הראשונות שלא היו אצל בנ"י: ואם הוא דבר הפשוט ומובן, מדוע מפרשו הכתוב במכת ערוב 1

והנה בענין זה ישנן כמה דעות:

האבן עזרא*י כותב: ;ולפי דעתי כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה כוללת המצריים והעבריים כו' ואלה השלש מעט הזיקו, רק מכת הערוב שהיתה קשה, ה' הפריש בין המצריים ובין ישראל".

אמנם הרדב"זיי בתשובתו כותב: ,ומה שכתב הראב"ע כי מכת הדם והצפרדעים והכנים היתה למצרים ולישראל אסור להאמין דבר זה כ"ש שהכתובים מורים להיפך ולא יכלו מצרים לשתות מן היאור ויחפרו מצ" רים סביבות היאור, משמע אבל ישראל לא היו צריכים לזה כי היו שותים ממימי היאור, ובצפרדעים כתיב ובכה ובעמך וגו' וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך וגו' משמע שלא היו בישראל יי, וכן הכנים, וילמוד סתום מן המפורש., ולא ידעתי אם המכה היתה גם לישראל מה ראי' יש בה לפרעה שישלח את ישראל*.

והרמב"ם

בפיה"מ יי כותב שמכת

%4) וארא, ז, כ וראה שם, כט.

5 חי"א סי" תתיג. וכי"ה דעת הרבה מפרשים (הובאו בתו"ש וארא ז, יז. ח, יג4

6) ולפלא שאינו מזכיר תירוצו של הראב"עץ (ז, כט) על קושיא זו (דאם כוונתו שתירוץ הראב"ע אינו מתקבל -- העיקר חסר מן הספר)

3) על המשנה (אבות פ"ה מ"ד) עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ,שכן ביאוו התכמים* (ועיין ר' יונה שם) ובמאירי ששאמרו בתלמוד".

322 לקוטי

דם וצפרדע לא היו בישראל כלל. משא"כ מכת כנים היתה גם בהם אבל ,לא היו מצערים אותם". ומכיון שאין רש"י מתרץ [אפילו ברמז] הקושיא למה לא נכתב ,והפ" ליתי וגו'* בג' מכות הראשונות, מוכח אשר בפשוטו של מקרא היו המכות הראשונות גם בישראל, וכן נראה גם ממ"ש ** ,ותהי הכינם באדםס ובבהמה" -- אדם סתם; וגם אין לומר שמכת כנים ,לא היו מצערים אותם", כי מנלן כן*י בפשוטו של מקרא *'.

ובנוגע לקושית הרדב"ז למה מדד גיש הכתוב +.מצרים" במכת דם וצפרדע -- מובן בפשטות, שהרי זהו העיקר בהבאת המכות.

אבל קושייתו האחרונה קשה באמת לכאורה :

.אם המכה היתה גם לישראל מה ראי' יש בה לפרעה שישלח את ישראל?" וגם: למה באמת היו המכות גם בישראל 1

אולם עפ"י הנ"ל מובן: מכיון שאת שתי המכות הראשונות פרש"י שהביא הקב"ה בשביל להלקות יראתם, הרי מובן שכאשר יראה פרעה שהע"ז שלו לוקה, יקויים בו <בזאת תדע כי אני ה'" *י+ [ואם גם בנ"יי יסבלו מזה לא תוקטן עי*ז ההלקאה בהע"ז שלו]. ואדרבא מטעם זה עצמו הי' מוכרת שתהיינה ב' מכות אלו גם במים כו'

\ארא ג

של בנ"י, כי מכיון שעי"ז הלקה יר" אתם, הנה בכל מקום שנמצאת יראתם היתה צריכה להיות המכה שם, דאל"כ יחשוב פרעה שחלק זה מהע"ז שלו (הנמצא בגושן וכיו"ב) גדול יותר ח"ו מהקב"ה 'י.

ועד"ז במכת כנים: מכיון שהכוונה הייתה שעל ידה יראו החרטומים ש,אצבע אלקים היא" הי' הכרח ש" תהי' בלתי מוגבלת -- בכל ארץ מצרים. כי בלא"ה הי' מקום לומר שנעשית ע"י מוגבלים, ע"י בנ"א,. משת ואהרן שחרטומים הם (כמו שאמרו בב' מכות הראשונות:י), ואף שחרטומי מצ" רים לא יכלו להעלות הכנים, הנה גם משה ואהרן לא יכלו להעלותן אלא על שטח ואנשים מסויימים -- אלא שבזה גדולים יותר מחרטומי מצרים " - לכן היתה מוכרחת להיות בכל מקוםי גם בבנ"י.

משא"כ במכת ערוב שלא הי' הכרח לזה -- נאמר ,והפליתי וגו"".

יא בפנימיות הענינים י"ל הטעם מה שהי' ,והפליתי וגו'" דוקא במכת ערוב : בג' מכות הראשונות לא ה" מן הצורך להפריש בין בנ"י והמצ" ריים, כי אף אם גם היו המכות בישראל, לא הי' עולה על הדעת ח"ו עי"ז שאפשר לבנ"י להתערב עם הד מצריים ; משא"כ במכת ערוב, שעירב הקב"ה את הבע"ח, הי' אז מקום למחשבת חוץ שכאילו הסיר הקב"ה את כל המחיצות, כמו שהסיר את 33המחיצה בין חי' לחי' ולנחש ועקרב, ובמילא נפרץ גם הגדר בין ישראל לעמים להבדיל -- אז חפץ הקב"ה להראות שהמחיצה קיימת גם בשעה זו, ולכן ,והפליתי ביום ההוא ג" אשר עמי עומד עלי' גו' ושמתי פדות בין עמי ובין עמך".

וההוראה מזה מובנת בפשטות:

דוקא בשעה אשר ערבוביא בעולם ובזמן אשר פרצו גדרו של עולם באו" פן שלא הי' לעולמים -- יש צורך מיוחד לחזק את המחיצה שבין יש* ראל לעמים, שהרי גם אז, בהיותם במצרים, קודם מ"ת, הינו לפני ש" ,בנו בחרת מכל עם ולשון"5. בזמן שהי' ,ערוב" והי' מקום לחשש, עשה הקב"ה נס מיוחד י+ לשום ,פדות בין

4) נוסח ברכות ק"ש. ראה שו"ע אד ה"ז ס" ס ס"ב

5) וכמבואר בכמה ממפרשי החומש (רבינו בחיי, פי' ריב"א, טור הארוך ועוד) עַה"פ ,והפליתי גו'", שע"פ טבע כשחיות רעות הולכות חפשי אין מעצור לרוחן, וממילא צ"ל נס מיוחד להגבילם מללכת לארץ גושן:

\וארא ב

עמי ובין עמך", ועל אחת כו"כ בזמ" ננו זה.

וענין דהבדלה ופדות זו הי' בנוגע לכאו"א מבנ"י, אפילו בנוגע לאלו שלא רצו לצאת ממצרים", שמזה הוראה נוספת שמחיצה והבדלה זו היא בנוגע לכל איש ואשה אשר בשם ישראל יכונה **.

וכאשר בני ישראל יחזקו מחיצה זו, לא תהי' שום מחיצה ודבר הד מבדיל + ח"ו בין הקב"ה ובנ"י, וכל אחד ואחת מישואל ישוב בתשובה שלימה ו;מיד הן נגאלין" בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

(מד, א): אע"ם