שיחה יד

304שיחה יד

יהי רצון שנזכה בקרוב ממש לשלום אמיתי ולאיחוד הרוחניות והגשמיות, מתחיל מהרוחניות וגשמיות שבעולם קטן, הוא האדם, הגוף והנפש, ועד לרוחניות וגשמיות בעולם כפשוטו,

וכדברי חז"ל: העוסק בתורה לשמה משים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, ומבואר באריכות ע"י רבנו הזקן בעל התניא (פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא) והשלחן ערוך (נגלה דתורה, גופי תורה).

והרי גם מענין פרשתא דאזלינן מינה, וכפירוש רזל בראש הפרשה:

א"ל משה לישראל . . כשם שהוא (המקום) יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו, עייייש.

תהוריע ב"ה, כ"ח ניסן תש"כ

... ויהי רצון שתומשך ההתעוררות על כל השנה כולה ובאופן דאשה כי תזריע וילדה זכר (כשההתעוררות באה באתערותא דלתתא הרי היא בר קיימא. עיין לקו"ת ר"פ ויקרא), ובמילא יקוים מצות משה רבנו לישראל אותו יצה"ר תעבירו מלבכם ותהיו כולכם כו' ועשיתם כן וירא אליכם כבוד ה' (ספרא שמיני ט, ו). ויהי' זה מתוך שמחה וטוב לבב.

בברכה לבשו"ט בכל האמור גב ב.

המתבונן אפילו לשעה קלה בדברי ספרא האמור, שהוא החמור בספרים ספרי הלכה (תוס? ברכות חי, ב), הרי מוכרח להודות שאין לך פנימיות התורה יותר בחלק הלכות שבתורה כהנ"ל.

305- . . מש"כ בענין הנהגת יולדת וכו -- יעוין שו"ע אדה"ז סוספ"ח, דעיקר הקפידא היא בנוגע להשם, גם בזה מקיל. -- ולכן, לפע"ד, אין לה לשנות ממנהגה בקריאת שיחות ולימודן (וגם משום צניעות יש בזה). ותע'ב.

ב"ה, א' תמוז תשייד

. . . למלאות לבנו . . שי' שלש שנים אשלח ברכתי שיגדלוהו עם שאר ילידיהם שיחיו לתורה לחופה ולמעשים טובים מתוך הרחבה ומוסג"פ קטע ממכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר בענין מנהג גזיזת השערות לשלש שנים (דוקא ולא קודם)

ויהי רצון אשר בקרוב ממש יודיע בשורה טובה מבריאותה הטוב של זוגתו תחי' וכן מבריאות בניהם שי' ומהצלחתם, הגדולים שבהם, בלימודיהם. והקטנים -- בגידולם בגוף וגם בנפש דקדושה וכידוע דכמה מדריגות ישנן בכניסת נפש דקדושה התלויות בזמן :

והן קודמות לאלו התלויות בעבודת האדם וכמאמר סבא דמשפטים (זח''ב צד, ב) זכה יתיר יהבין לי' כו' זכה יתיר יהבין לי" כו' --

והן: במצות מילה (ובבת דכמאן דמהילא דמיא -- ע"ז כז. א. י"ל שהוא בקריאת השם, וכמו שגם בבן נותנים השם לא יאוחר מבעת מילתו אף שמצינו גם קודם וכמו רחל לבנימין וכלת עלי הכהן). כשהגיע לחינוך, כשנעשה מחוייב 306במצות (יעויין שו"ע אדה"ז חאו"ח מהד"ב סו"ס ד'), בן עשרים (ראה לקו"ת במדבר ד"ה מבן עשרים) -- היינו ייט שנה ולי יום או כ' שנה פחות ל' יום (ותלוי בשתי הדיעות שהובאו בשו"ע אה"ע ס' קנ"ה סייב, ועייג"כ הלי ת"ת לרבינו הזקן רפ"א בקו"א).

וא"כ כשגדל בשנים מתקרב ג"כ למדרי' כניסת נפש דקדושה יותר מעולה . ..

ב'יה י"ז מנ"א תשכ'א

. . . מוחזר ומצו"ב השו"ת ע"ד שהחיינו בברית מילה. ואין הזמ"ג לעיון כדבעי. בכ"ז מפני החביבות והכבוד אעיר עכ"פ בחפזה:

לענין דברכת שהחיינו רשות כו' -- עיין פסייד להצ"צ בסופו בלקוטים וש"נ.

בנוגע לשהחיינו בפורים ביום -- מצינו ג"כ פלוגתת המחבר והרמ"א. אבל בהיפך מדעתם במילה (שו"ע או"ח ר"ס תרצ'"ב, יו"ד סרס"ה ס") -- שמזה הוכחה דלא מטעם שברכת שהחיינו שונה נגעו בזה.

זה שהספרדים דלונדון ואמסטרדם וכו' מברכין שהחיינו במילה -- מוכח שחלוק הנוהג בפועל הוא -- לא בין א"י וחו"ל, כ"'א בין ספרדים ואשכנזים.

לכאורה. לא זו הדרך להכריע פס"ד למעשה שנחלקו בו ראשונים ואחרונים -- ע"י ראיות מש"ס, ששני המד"א בודאי לא אשתמיט להו.

ואת"ל -- ה"ז שהש"ס לא אשתמיט בשום מקום להזכיר שהחינו במילה -- מוכיח כמנהג האשכנזים שאין לברך.

וראה בזה בס' כתר ש"ט (טעמי מנהגים) להרב גאגין ח"א דף תקס"ג -- נוסף על הטעם שלא לברך מפני צער דינוקא ודשמא נפל הוא (נזכרו בשו"ת המצו"ב) -- הובאו בס' טעמי מנהגים עוד ב' טעמים: משום דרמיא אבי דינא (שבה"ל), טוב יותר שמלכתחילה לא תהי' ערלה (הרה"צ מרוזין). ועָייג'כ מצות מילה בסהמ"צ לאדמו"ר הצ"צ.

₪70

ב'יה, כ"א שבט תשייא

. . . ובמה ששאילנא קדמיכון אם למנוע המנהג שמאחרין המילה עד אחרי המנחה כדי שיהי' ברוב עם.

הנה זריזין מקדימין למצות דוחה לענין דברוב עם הדרת מלך כדמוכח בר"ה (לב, ב) אבל לכאו', מילה שאני דטוב שיהי' בשמחה כמו שקיבלוה 307עליהם (שבת קל, א) ועיג"כ מגילה טז, ב. כתובות ח, א. וביחוד נדה (לא, ב): כולם שמחים כו'. וזה דוחה לזריזין מקדימין למצות, שלכן בת"ב נדחה מאחרין המילה לאחר המנחה (שו"ע או"ח סו"ס תקנ"ט, ומה שאם חל בת'ב עצמו אין הדין כן, הוא משום דאין חילוק בשמחה גדול כ"כ, משא"כ בנדחה שמפסיק תעניתו).

והנה בשד"ח כללים מע' זיין כלל ג' הביא מברכ"י או"ח ס"א חיי אדם כלל ס"ח ראה חיים פ' לך לך ולב חיים ח"ב סקכ"ז שאין לאחר פדה"ב בשביל זה, וכותב בפשטות שגם במילה הדין כן הוא.

ולפענ"ד, חלוקים הם כנ"ל -- (ואין לומר דאדרבה במילת צ"ל הקדימה - ביותר וביחוד, דהא בכל רגע של איחור ה"ה ערל ומאוסה הערלה כו' (ובמילא יקשה ג"כ על האיחור בת"ב הנ"ל) -- דשאני הכא דהתורה אמרה בפירוש וביום השמיני, ולא הציבה גבולים בזה גופא. אלא דלפי"ז במילה שלא בזמנה צ'ל הקדמה נוסף על מה שבשאר מצות זריזין מקדימין (ועיין שד"ח שם), וא"כ דין מילה בת"ב הנ"ל יהי' רק במילה בזמנה, ול"מ כן, וי"ל, ואכמ"ל).

ובמוחש רואים שהשמחה תלוי ברוב המתועדים, ולפעמים יש גם עצב בהמנע אחדים לבוא.

ובנדו"ד הרי עוד ענין אשר תלוי בזה התועדות אנ"ש שבטח מדברים אז בעניני תומ"צ ודא"ח, וסו"ס הרי ציוונו ה"א לעשות את כל החוקים כדי ליראה גו'.

ועכ"פ מספיקים טעמים אלו, לדעתי, שלא למנוע בידי הנוהגים בנ"ל ...+

ב"ה, ג' טבת תשי"ב

. . . במענה על מכתבו מי"ד כסלו, בו שואל ע"ד מקור לענין נתינת שמות לבנים ובנות, אם זה שייך להאב או להאם. ורוצה להסתייע ממ"ש בכתובים לפעמים שקריאת שם הבן הי' ע"י האב, כמו ויקרא אברהם את שם בנו וגו' ולפעמים ע"י האם, וכמו בהשבטים שנאמר בהם ותקרא שמו כו'.

א) לדעתי, אי אפשר ללמוד מהנ"ל, כיון, שלדוגמא, שמות כל השבטים (לבד מבנימין) ניתנו ע"י אמם. ואין סברא כלל לומר שקריאת שם כל הבנים שייך להאם ואין לאב חלק בזה. ובפרט שמצינו בכתוב כמה פעמים קריאת שם להנולד ע"י האב, ואיזה פעמים ע"י שניהם [אם בשם אחד (שת, ישמעאל) או בשמות שונים (בנימין)],. ולפעמים גם ע"י זרים (זרח, פרץ, עובד). ויעוין שמואל ב' י"ב, כ"ד-כ"ה.

308ואולי י"ל הטעם שנקראו שמות השבטים ע'י רחל ולאה ע"פ דרז"ל (ב"ר ספע"ב) אמהות נביאות היו, והאבות טפלים להם בנבואה וכמש"נ כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה (שמ"ר פ"א, ועייג''כ לקוטי תורה לשיר השירים ד"ה קול דודי פ"ד). ושמות יצחק ועשו י"ל שניתנו גם ע"י שרה (בראשית כ"א, ו') ורבקה (רש"י שם כ"ה כ"ו, והוא ע"פ המד"ר כאן ותנחומא שמות ו).

ב) בעצם הענין -- הנה נתינת השם בכלל דבר גדול הוא ואחריות גדולה בדבר, וכמבואר בכ"מ בדא"'ח שהשם הוא הצנור דרך בו נמשך חיות והשפעה להדבר הנקרא בשם זה (ראה באריכות של"ה בהקדמה בית אחרון, תניא שער היחוד והאמונה ספ"א, לקו"ת בהר ד"ה את שבתותי פ"ב, ובכ"מ). ולכן איתא בכתבי האריז"ל: כאשר נולד האדם וקוראים לו אביו ואמו שם . . הקב"ה משים בפיו השם ההוא המוכרח אל הנשמה ההיא, עכ"ל (ס' הגלגולים הקדמה כ"ג, עמק המלך שער א' ספ"ד, אור החיים דברים כ"ט י"ז).

ג) למי שייך נתינת השמות. לא שמעתי הוראה בזה בפירוש. אבל יעויין בפירושי הראשונים (הדר זקנים, דעת זקנים ועוד) לבראשית (ליחי ה') עה"פ והי' בכזיב בלדתה אותו, שמנהגם הי' ששם הראשון שייך להאב, שם השני שייך להאם ושם השלישי להאב, וזהו פירוש הכתוב: ותקרא את שמו גו' מפני שהי' (יהודא) בכזיב בלדתה אותו. ולכן, לדעתי, במקום שאין מנהג קבוע -- הנה עפ"י הנ"ל נתינת השמות צ"ל בסדר הנ"ל. ואף שהרמבין מבטל הפירוש הנ"ל, היינו שאין מכוונת כתוב זה לתרץ מנהג, אבל בגוף הדבר אין ראי' שחולק על הראשונים, ועיין ג"כ בעקרי הד"ט (ליו"ד) סכייז סק"ז שהביא מנהג לקרוא בן ראשון הנולד לו לאדם בשם אביו...

6/7

. . . לכתבו אודות השם: הרי הובא בפוסקים ראשונים ואחרונים שהאדם -- בעה"ב על שמו, ובאם משנה אותו, אפילו אתל שזהו שינוי, נעשה זה שמו לכל הפרטים . ..

(ממכתב ט' מ"ח תשכ"ב)

. . . במש"כ אשר בת"י לויקרא יג, א לא תרגם ,ואל אהרן" -- יש לחפש בדפוסים הראשונים (וביחוד בהנדפס ע"י דר. משה גינזבורגר. ברלין תרנ"ח, תרס'ג), כי בטח הוא השמטת איזה מדפיס. והבאים אחריו לא שמו לב לתקן...

(ממכתב ג' מנ"א תשט""ז)

ב"ה, י' אייר תשי"ב

. . . במענה על מכ' ממוצש"ק תפארת שבתפארת -- יום הולדת כ"ק אדמו"ר מהר"ש 1"ע -- במה דשאילנא קדמיכון בלקו"ת תזריע ד"ה קמיפליגי 309במתיבתא דרקיע ספיא, וז'יל הכתר נמשך ממל' דא"ס שהוא רק בחי' אור וזיו מהמאציל עצמו. א) ספק אצלו בתיבת שהוא, אם קאי על הכתר; וא"כ אינו מובן שהלא גם מל' דא'ס הוא רק אור וזיו, או שקאי על מל' דא"ס, ואז א"מ שהי' צ"ל היא בלי נקבה:

בירור הספק הוא כי נמצא מאמר זה ג"כ בספר המצות להצ"צ ובהנוסחא של הצ"צ -- דק"ג ע"א -- וז'יל שם: הכתר נמשך ממל' דא"ס ובחי' המלי היא נק' בשם אור וזיו מהעצמות. ומה שקשה לו שהי' צ'"ל גם בלקו"ת היא. וכמ"ש בספר המצוות, הנה ידוע שבכלל במאמרי דא"ח אין מדקדקים בכגון זה, לבד מספר התניא חלק א' וכיו"ב, שדיוקו בל' זכר וגקבה יחיד ורבים וכו'. ויש להעיר מהשקו"ט שהי' כגון זה בין הרש"ל והרמ"א כנדפס בתשו' הרמ"א סי' ד' עיי"ש באריכות, ויש להעיר ממ"ש הרשב"ץ בח"א סי' מ"ג והובא בשדי חמד כללי הפוסקים סי' ט"ז ס"ק ס"ה וז"ל: אין שום פגם להחכם אם אינו יודע דקדוק לשון והמלות וכמו שישנם כמה שגיאות ע"פ הדקדוק בפיוטי ר"א הקליר שהי' מגדולי החכמים. ואפשר ג"כ שאי הדקדוק בדקדוק במאמרי דא"ח -- הוא ע"ד מ"ש הרמ"א בשו"ת הנ"ל, שהוא מפני המעתיקים.

בנוגע לנידון דידן בלקו"ת הנ"ל, יש לתרץ גם באופן אחר, והוא ע"פ המבואר בדא"ח בלשון התפלה : ואמונה כל זאת -- ל' נקבה, וקיים עלינו - ל' זכר (לקו"ת פ' עקב דט"'ז סוף עמוד ד') כי ספי' המל' כשעומדת בסוף עולם העליון -- ה"ה מקבל, וכשנעשית ראש לעוה'ז ה"ה משפיע. וזהו שתחילה היא אמונה כל זאת ואח"כ וקים עלינו. וגם בלקו"ת כאן המבאר איך נמשך בכתר ממל' דא"ס, היינו שהוא בחי' משפיע וממשיך להכתר, לכן אמר המל' הוא ל' זכר, כי הוא נמשך למעלה. והצ"צ כתב היא ל' נקבה, כי כפל עוד הפעם ובחי' המלכות וכנ"ל ,הכתר נמשך ממלי דא"ס ובחי' המל' היא נק' וכו' " שמדבר בבחי' המל' לא רק באור הממשיך את הכתר כ"א בכללותה ובעיקרה, ולכן כתב היא.

ב) מה הוא כפל ל' אור וזיו, ולא די בזיו לבד.

הנה, כנ"ל, דבר גדול הוא לתרץ כָפילת לשונות כמו אלו ואפילו בתניא ח"א. ועיין בשער היחוד והאמונה פרק ג' בהדיוקים אשר שם, שהוזכרו שם אור לבד וזיו לבד ושניהם יחד, ולפעמים קדם אור לזיו ולפעמים זיו לאור. ועד"ז בכ"מ.

ובכלל -- עפ השמוש בלשונות אלו בכמה ענינים מובן החילוק שבין אור לזיו, הן בהמשפיע והן בהמקבל. ובנוגע להמשפיע האור הוא יותר עיקרי מאשר הזיו -- שהוא ענין חיצוני וטפל ביחס לאור. ולכן חל' בכ"מ : אור מעין המאור: האור דבוק בהמאור וכו" וכו -- ולא זיו. ובנוגע להמקבל הנה האור, מצד היותו ענין נעלה, מעין המאור -- כללות קבלתו הוא באופן 310מקיף, משא"כ זיו, שמצד זה שהוא טפל וחיצוני יש באפשריות המקבל לקבלו ג"כ בפנימיות. ולכן דיוק ל' רז"ל: עטרותיהם בראשיהם (עטרה -- מקיף) ונהנין מזיו השכינה כו' ויאכלו -- הנאה -- פנימיות (רש"י ברכות יז. א).

ובמל' וכתר ישנם ב' ענינים הנ"ל, ולכן קאמר אור וזיו. ועיין ג"כ לקו"ת דשבוע זה כ, אדב.

ג) בלקוּ'ת שם ספ"ב, שישנם כמה לבושים דמחשבה, כשמחשבתו בדבר חכמה בחכמת התורה ה"ז בחי' לבוש פנימי וכשחושב בחכ' הנצרך לחכ' התורה כמו תכונה ה"ה לבוש בינוגי. והספק אצלו כשחושב בגדלות הבריאה כדי להתבונן בגדלות הבורא אם הוא לבוש פנימי או בינוני.

הנה לדעתי יש בזה שני אופנים, אם כשמתבונן בגדלות הבריאה בפשוטה כמ"ש הרמב"ם בהל' יסוה"ת רפ'ב: והיאך הוא הדרך לאהבתו וליראתו כו' -- ה"ז הכשר מצוה -- דמצות אהבת הוי' ויראת הוי', אבל אם חושב בידיעת סדר השתלי, היינו השתלשלות הספירות אלו מאלו וכו - ה"ז גופא מצוה רמה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' (עיין בקו"א לתניא ד"ה להבין מ"ש בפרע"ח דקג"ו ע'יב).

הערה: בדפוסים שלנו כתוב מצוה רבה ונשאה, אבל בלוח התיקון מהרה"ח כו' ר' אשר ז"ל, שהוא התעסק בהדפסת התניא, שצ"ל מצוה רמה ונשאה, וכ"ק מו"ח אדמו"ר הסכים על לוח התיקון שלו.

ד) שם פ'ג וד'. מסתפק אם קליפת נוגה דאצי' יונק ג"כ מתפארת דאצי' או רק מחו"ג וכו':

הנה ע"פ הצעת הענין גם הוא מובן, אשר אם רק נסתלק אור אבא אזי אפשר להיות יניקה. אבל מש"כ שהיניקה היא מתפארת או עכ"פ מנו"ה או מל' אינו וח"ו לומר כן. והפי' הוא, שכאשר מסתלק אור אבא. אף ששאר הספירות הם במקומן, יש מקום ליניקה, אבל היניקה עצמה היא לא מהספי' עצמן ח"ו שלכן נאמר הכתוב אדם כי יהי' בעור בשרו, עיין לקו"ת שם ד"ה זה. וכן נאמר ג"כ בדרוש דבי' עסקינן שהיניקה היא מאותיות וכו" אבל לא מהספירות עצמן ח"ו.

ה) מה שהעיר מהסברא שנמצאת בכמה מקומות * דקרא משמיענו על הודאי ולא על הספק, ומקשר זה עם המחלוקת דאם בהרת קודם לשער לבן וכו': הנה יעוין בדרוש זה ספ"ד, שמבאר בענין הספק והידיעה לחלק בין נגעִים וממזר לשאר ענינים.

*) ראה חולין כב, סע"ב ובתוס' שם ד"ה איצטריך. ועוד.

311ו) יש להעיר בכללות הדרוש, ע"ד המוסר, משיחת כ"ק מו"ח אדמו"ר דחי אלול תש"ג עמוד ט"ו*.

זו. זה עתה נתקבל מכ' מיום א'. ות"ח ת"ח על הני מילי מעלייתא במש"נ קדושים תהיו. ובין חסידי חב"ד מסופר עד"ז בשם הרשב"ץ שעפטעל ז"ל (משפיע בישיבת תו"ת בליובאוויטש) שהי' אומר בהתועדות ומדייק ג"כ : יכול כמוני -- בניחותא -- שיש היכולת להיות כמוני. כי קדוש אני, קדושה למעלה (באה) מקהושתכם. בברכה

במאמרז"ל קא מיפלגי במתיבתא כו' ישנו דרוש גאוני בפי' התוהמ"צ ' להמלבי"ם (ר"פ חוקת). ובכ"ז הרי ההשוואה מבלטת ביותר ואס חסידות איז המעינות ושפע אור חדש שנתגלו ע"י.

מצורע

ב"ה כ"ו מנ"א השייית

. . . בענין המקוה: מש"כ שעשו עוד אוצר מן הצד כדי שתהיי ג"כ זריעה -- הנה ע"פ האופן דכ"ק אדנ"ע, שהיא מקוה ע"ג האוצר והוא רצה שיעלו מי התחתונה ע"ג רצפת העליונה (עפ"ד הרי"ל שי' לנדא) הנה ה"ז זריעה באופן היותר מועיל, שא"צ השקה כלל לכל הדיעות, כמובן. -- גם אם לא יעלו על הרצפה, יש לסדר שהשאובים יפלו ישר בנקב ההולך לאוצר התחתון, דהיינו זריעה, וא"כ האוצר שמן הצד מהו מוסיף? -- (אם לא לזהירות בעלמא אולי יתקלקל אוצר התחתון).

, . . נבהלתי לקרות הנדפס שם בנוגע לתקנת מקוה ע'ג מקוה דהאוצר תקון שהוא מקדוש ישראל ותפארתו הוא כ"ק אדמו"ר מהורש"ב (אביו של ב"ק מו"ח אדמו"ר) זצוקללה"ה נבג'מ זי"ע, שמסר נפשו הק' על ענין המקואות כידוע לכל באי מדינתנו מלפנים. ושקו"ט עמו גדולי דורו דור דעה בהל' אלו במיוחד וכו" וכו

וכל היודע בטיב מקואות יבין כמה מעלות במקוה ע"ג האוצר. והחשש שכותב שימלא האוצר טיט וכו' כי אין שיעור מתי לבדוק האוצר -- הוא ג"כ באוצר מן הצד, ותמה תמה אקרא על שהדפיס וכתב מכתב כזה. ולא דיו בהנ"ל -- וחוזר ומדפיס כת"ר גם מה שכותב הכותב, להוציא צדיקים ממתיבתא דרקיע לאחרי שישבו שם שלש מאות שנה. האומנם אחראים לשמועות