64
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
"ואפילו רי"ש .. לא זזה ממקומה" – שהיא לשון בלתי רגילה בכגון דא. רש"י היה לכאורה צריך לומר בפשטות "לא ניטלה ממנו"18 או "לא נחסרה משמו"19 (וכיוצא בזה).
ד. משמעות השם "אברם" מוכחת רק מהשם "אברהם"
ויש לומר הביאור בזה:
כפי שדובר כמה פעמים20, בדרך לימוד הפשט אין כל הכרח לנקוט ששמו של אדם מרמז ומבטא את עניינו (ומעלתו) של בעל השם21 (אלא אם כן הפסוק עצמו מדגיש22 זאת, או על כל פנים מרמז לכך, וכבנידון־דידן – "והיה שמך אברהם כי אב המון גוים נתתיך).
ולכן, אין שום מקום להסביר שהשם "אברם" (שניתן23 על־ידי תרח) הוא בעל משמעות לגבי חייו של אברהם.
ההכרח (על פי דרך הפשט) לפרש ש"אברם" פירושו "אב לארם" – הוא מצד זה שהאות רי"ש נשארה בשם אברהם.
והביאור: בדרך הפשט אין כל מקום לומר, כי רק מפני שלאות מסויימת יש "תרעומות" יותירו אותה בשם שצריך לבטא תוכן מסויים – אם לאות עצמה אין כל שייכות לתוכן (השם)24.
וזה משמיענו רש"י בלשונו – "ואפילו רי"ש שהיתה בו בתחלה שלא היה אב אלא לארם שהוא מקומו...": רש"י מתכוון להציג בדברים אלה קושיא: לפי הנוטריקון – כיצד נכנסת האות רי"ש לשם אברהם? אלא – בהכרח שגם האות רי"ש מתפרשת בהתאם לתוכן השם אברהם – "אב המון גוים"25.
ועל כך רש"י מבאר "שלא היה אב אלא לארם... לא זזה ממקומה": התוכן
הערות
- 18. ע"ד פרש"י בחוקותי כו, מב.
- 19. ראה לדוגמא פרש"י ויקהל לה, כז.
- 20. ראה ס' כללי רש"י (קה"ת תש"מ) פ"ג אות ח (בהוצאת תנש"א – פ"ב אות ט"ו) (וש"נ). לקו"ש [המתורגם] חט"ז ע' 4. ועוד.
- 21. ראה גם ראב"ע נח י, ח. ועוד. וראה רש"י נח (י, כה): למדנו שהי' עבר נביא כו'. ובפי' (המיוחס ל)רש"י לדה"א א, כג: נביא כו' אבל שמות אחרים לא נתנו לידרש כו'.
- 22. או שיש הכרח ע"ד הפשט ששם זה שייך לענינו של בעל השם, שלכן מצינו בכ"מ בפרש"י עה"ת הענין דמדרש שמות. ואכ"מ.
- 23. כ"ה בפשטות (שהשם ניתן ע"י ההורים. וראה רש"י נח שם). ולהעיר מהשקו"ט בענין נתינת שמות (ע"י האב או האם) עה"פ והי' בכזיב בלדתה אותו (דעת זקנים ורמב"ן וישב לח, ה). וראה לקו"ש ח"ז ע' 307 ואילך (וש"נ).
- 24. ראה רש"י בראשית ה, כט. אבל ראה לקו"ש ח"י (ע' 93 ובהערות שם) שע"ד הפשט אין מוכרח שאותיות השם תהיינה בדומה ממש לאותיות שבטעם השם (ע"ש ובהערה 14 שם). ויש לחלק כי בנדו"ד המדובר בשם שניתן ע"י הקב"ה, ובאופן של שינוי שם הקודם, בכדי להדגיש ענין מסויים. ואכ"מ.
- 25. וראה ראב"ע כאן: תוספת רי"ש אביר המון גוים ולא בא השם לחסר משמו אות כי אם להוסיף [והטעם שלא פי' רש"י כן – יש לומר, כי לפ"ז למה נאמר בקרא "אב" ולא "אביר"?]. וראה אלשיך כאן ע"ד הרמז.
רש"י על ויקרא כ״ו:מ״ב - הטקסט מספריא
וזכרתי את בריתי יעקוב. בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת נִכְתַּב מָלֵא, וְאֵלִיָּהוּ חָסֵר בַּחֲמִשָּׁה מְקוֹמוֹת — יַעֲקֹב נָטַל אוֹת מִשְּׁמוֹ שֶׁל אֵלִיָּהוּ עֵרָבוֹן שֶׁיָּבֹא וִיבַשֵּׂר גְּאֻלַּת בָּנָיו:
וזכרתי את בריתי יעקוב. לָמָּה נִמְנוּ אֲחוֹרַנִּית? כְּלוֹמַר, כְּדַאי הוּא יַעֲקֹב הַקָּטָן לְכָךְ, וְאִם אֵינוֹ כְדַאי, הֲרֵי יִצְחָק עִמּוֹ, וְאִם אֵינוֹ כְדַאי, הֲרֵי אַבְרָהָם עִמּוֹ שֶׁהוּא כְדַאי, וְלָמָּה לֹא נֶאֶמְרָה זְכִירָה בְיִצְחָק? אֶלָּא אֲפָרוֹ שֶׁל יִצְחָק נִרְאֶה לְפָנַי צָבוּר וּמֻנָּח עַל הַמִּזְבֵּחַ (ספרא):
וזכרתי את בריתי יעקוב THEN I WILL REMEMBER MY COVENANT WITH JACOB — In five places in Scripture it (the name יעקב) is written plene (יעקוב) and the name אליהו is written defectively in five places, to intimate that Jacob — as it were — took one letter of his (Elijah’s) name as a pledge that at some future time he should come and proclaim the good tidings of his descendants’ redemption (cf. Midrash חסירות ויתירות).
וזכרתי את בריתי יעקוב THEN I WILL REMEMBER MY COVENANT WITH JACOB [AND ALSO MY COVENANT WITH ISAAC, AND ALSO MY COVENANT WITH ABRAHAM WILL I REMEMBER] — Why are they (the patriarchs) enumerated here in a reverse order (in contrast to e. g., Exodus 32:13, where it states: 'לאברהם ליצחק ולישראל וכוזכור )? It is to say: Jacob the youngest among the patriarchs is worthy of this that, through his merits, his children should be redeemed; if he be not sufficiently worthy, behold, the merit of Isaac is with him; if that does not suffice, behold, then there is Abraham with him who is surely worthy enough! And why does Scripture not use the word “remember” in connection with Isaac’s name? Because this is unnecessary, for — says God, as it were — the ashes of Isaac (who according to My command to Abraham was to become a burnt offering) are ever visible before Me as though they were heaped up lying upon the altar (Sifra, Bechukotai, Chapter 8 6-7).
רש"י על שמות ל״ה:כ״ז - הטקסט מספריא
והנשאם הביאו. אָמַר רַ' נָתָן: מָה רָאוּ נְשִׂיאִים לְהִתְנַדֵּב בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ בַּתְּחִלָּה וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן לֹא הִתְנַדְּבוּ בַּתְּחִלָּה? אֶלָּא כָּךְ אָמְרוּ נְשִׂיאִים, יִתְנַדְּבוּ צִבּוּר מַה שֶּׁמִּתְנַדְּבִין, וּמַה שֶּׁמְּחַסְּרִים, אָנוּ מַשְׁלִימִין אוֹתוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁלִימוּ צִבּוּר אֶת הַכֹּל – שֶׁנֶּ' וְהַמְּלָאכָה הָיְתָה דַיָּם – אָמְרוּ נְשִׂיאִים מֶה עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת? הביאו את אבני השהם וְגוֹ', לְכָךְ הִתְנַדְּבוּ בַּחֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ תְּחִלָּה, וּלְפִי שֶׁנִּתְעַצְּלוּ מִתְּחִלָּה נֶחְסְרָה אוֹת מִשְּׁמָם, וְהַנְּשִׂאִם כְּתִיב (ספרי במדבר מ"ה):
והנשאם הביאו AND THE PRINCES BROUGHT [ONYX STONES] R. Nathan asked, “What reason had the princes to give their contributions at the dedication of the altar (Numbers 7:12ff.) first of all the people, whereas at the work of the Tabernacle they were not the first, but the last to contribute?” But — replied he — the princes spoke thus: “Let the community in general contribute all they with to give and what will then be lacking we shall supply” But when the community gave everything needed in its entirety — as it is said, (Exodus 36:7) “For the stuff they had was enough [for all the work to make it, and some was left]” — the princes asked, “What can we now do?” therefore הביאו את אבני השהם וגו׳ THEY BROUGHT THE ONYX STONES etc. That is why they were the first to contribute at the consecration of the altar. Because, however, they were dilatory at the beginning, a letter is missing here from their title (thus intimating that something, viz., zeal was lacking in them): for it is written והנשאם instead of והנשיאים (Numbers Rabbah 12:16).
רש"י על דברי הימים א א׳:כ״ג - הטקסט מספריא
כָּל אֵלֶּה בְּנֵי יָקְטָן. שֶׁהָיוּ מַקְטִין עֲסָקָיו; נָבִיא גָּדוֹל הָיָה עֵבֶר (בראשית רבה לז:ז). אֲבָל שֵׁמוֹת אֲחֵרִים לֹא נִתְּנוּ לִידָּרֵשׁ, כִּי לֹא עַל פִּי נָבִיא נָתַן לָהֶם שֵׁמוֹת:
רמב"ן על בראשית ל״ח:ה׳ - הטקסט מספריא
וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ כָּתַב רַשִׁ"י (רש"י על בראשית ל"ח:ה') אוֹמֵר אֲנִי עַל שֶׁפָּסְקָה מִלֶּדֶת נִקְרָא כְזִיב, לְשׁוֹן "הָיֹה תִהְיֶה לִי כְּמוֹ אַכְזָב" (ירמיהו טו יח), שֶׁאִם כֵּן מָה בָּא לְלַמְּדֵנוּ. וְלֹא יָדַעְתִּי לָמָּה יִקָּרֵא שֵׁם הַמָּקוֹם עַל זֶה, וְאֵין בַּמְּאֹרָע הַהוּא כָּל חָדָשׁ, כִּי דַּי לָהּ שֶׁתֵּלֵד שְׁלֹשָׁה בָּנִים, וּבְעֵת לֵדָתָהּ לֹא נוֹדַע אִם פָּסְקָה אוֹ תּוֹלִיד אַחֲרֵי כֵן, רַק בְּעֵת מוֹתָהּ נוֹדַע הַדָּבָר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים (הרד"ק ומהר"ם מרוטנברג), כִּי הָיָה דַּרְכָּם שֶׁיִּקְרָא הָאָב שֵׁם הַבְּכוֹר וְתִקְרָא הָאֵם שֵׁם הַשֵּׁנִי, עַל כֵּן הָרִאשׁוֹן "וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ" וְהַשֵּׁנִי "וַתִּקְרָא", וְאָמַר בַּשְּׁלִישִׁי "וַתִּקְרָא", כִּי יְהוּדָה הָיָה בִּכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אוֹתוֹ, וְאֵינֶנּוּ שָׁם שֶׁיִּקְרָא לוֹ שֵׁם. וְאֵין בָּזֶה טַעַם אוֹ רֵיחַ. וְדַעַת רַבִּי אַבְרָהָם, שֶׁסִּפֵּר הַכָּתוּב אָנָה נוֹלְדוּ, וְאָמַר "בְּלִדְתָּהּ אוֹתוֹ", כְּאִלּוּ אָמַר בְּלִדְתָּהּ אוֹתָם, כִּי בְּמָקוֹם אֶחָד נוֹלְדוּ כֻּלָּם. וְעַל דַּעְתִּי שֵׁלָה לְשׁוֹן דָּבָר הַפּוֹסֵק וְהַכּוֹזֵב, וְכֵן "לֹא תַשְׁלֶה אוֹתִי" (מלכים ב ד כח), אָמַר בּוֹ הַתַּרְגּוּם "לָא תְכַדֵּב פִּתְגָמָךְ בְּאַמְתָּךְ", וְאוּלַי יִתְיַחֵס לִלְשׁוֹן שְׁגָגָה "שָׁלוּ", כִּי הַשּׁוֹגֵג כּוֹזֵב בְּמַחְשַׁבְתּוֹ. וְאָמַר הַכָּתוּב כִּי קְרָאַתּוּ שֵׁלָה עַל שֵׁם הַמָּקוֹם, כִּי הָיָה בִּכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אוֹתוֹ, כְּדֶרֶךְ "וְהָיָה הַנַּעֲרָה" (בראשית כ"ד:י"ד). וְזֶה מַאֲמָרָם בִּבְרֵאשִׁית רַבָּה, פְּסַקַת:
רש"י על בראשית ה׳:כ״ט - הטקסט מספריא
זה ינחמנו. יָנַח מִמֶּנּוּ אֶת עִצְּבוֹן יָדֵינוּ. עַד שֶׁלֹּא בָא נֹחַ לֹא הָיָה לָהֶם כְּלֵי מַחֲרֵשָׁה וְהוּא הֵכִין לָהֶם וְהָיְתָה הָאָרֶץ מוֹצִיאָה קוֹצִים וְדַרְדַּרִים כְּשֶׁזּוֹרְעִים חִטִּים, מִקִּלְלָתוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן, וּבִימֵי נֹחַ נָחָה, וְזֶהוּ יְנַחֲמֵנוּ, וְאִם לֹא תְפָרְשֵׁהוּ כָּךְ אֵין טַעַם הַלָּשׁוֹן נוֹפֵל עַל הַשֵּׁם וְאַתָּה צָרִיךְ לִקְרוֹת שְׁמוֹ מְנַחֵם:
זה ינחמנו THIS WILL COMFORT US — He will ease from off us (ינחמנו) the toil of our hands. For until Noah came people had no agricultural instruments and he prepared such for them. The earth had brought forth thorns and thistles when they sowed wheat in consequence of the curse imposed upon Adam Harishon: in the days of Noah, however, this ceased (Tanchuma 1:1:11). This is what is meant by the word ינחמנו (viz., ינח מנו). If, however, you do not explain it in this manner, but from the root נחם “to comfort”, then the meaning you give to this expression (connecting it with the idea of “comfort”) will have no application to the name נח, and you would have to call him מנחם “Comforter”.
מצוטט בעמוד אחד
תורת מנחם 1
- נד - שנת תשכ"ט - חלק ראשון ‹ שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשכ"ט לקו"ש חכ"ה ע' 64
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.