שיחה ז

256שיחה ז

ימים ראשונים החג הפסת

בענין אמירת הלל בשחיטת הפטח

קודם שאעיר מה שגלפענ"ד במ"ש במכתבו, הנני להדגיש עוה"פ במה שכבר כתבתי במכתבי הקודם*, אולי בלי הדגשה הנחוצה, והוא: בענין זה מצאנו מפורש בתוספתא על אתר י, וכ"ה בתוס': ורמב'ים י, שהלוים הם האומרים את ההלל. והנה רוצים לחדש פלוגתא ודעה דרש"י חולק על בהניל וס"ל דכל ישראל אמרו את ההלל. וע"ז כתבתי דהיסוד לומר דרש"י פליג מצאתי לע"ע רק לשון רש"י בפסחים * וסוכה * ולשון התוס' בסוכה 5, והיסוד אינו מכריח ומספיק כלל וכלל לחדש מחלוקת ודעה מוזרה. ולא עוד אלא שבלשון רש"י זה גופא ניחא יותר לומר שאין זה כוונת רש"י, וכמ"ש כבר.

והנה כותב במכתבו שברש"י פסחים נכון לומר שלא נתכוון רשיי לפרש שגם הישראלים אמרו את ההלל, אבל בפרש"י סוכה קשה לומר כן. והגע עצמך : לפ"ז הרי בפסחים, ששם הוא מקום דין זה, לא נחית רש"י לבאר את הנ"ל, ובסוכה, ששם הובאה המשנה רק להודיענו מספר התקיעות שתקעו בעת שחיטת הפסח ולזה נחוץ לדעת רק זה ששלש כתות אמרו את ההלל ג'פ, יפרש רש"י הדין אם הישראלים אומרים אותו! -- וכבר כתבתי שגם לי התוס: בסוכה יש לתרץ, ואף את"ל שהוא תירוץ בדוחק, הנה דוחק הרבה יותר לומר שרש"י ברמז (ובפירושו שלא במקומו, בסוכה, כפי דברי כתיר) חולק על דעת התוספתא המפורשת על אתר, ובלי הוראת מקור.

עוד כותב שיש ,תלמוד ערוך שכמעט מפורש שישראל אמרו", -- אבל הרי על כרחו יתרץ מאמר זה אליבי' דתוס' ורמב"ם וא"כ ה"ה לרש"י.

בגוף ראיתו דממרז"ל (פסחים צה, ב וקי"ז, א): אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין את לולביהן וא"א הלל, מוכח ,שאין זה עבודה של קרבן אלא דין מיוחד, וישראל הם שאומרים כמו בלולב." וכנראה ראיתו בשתים : א) שכיון שאין זה עבודה אינו שייך ללוים. ב) כמו שבלולב אמרו גם ישראלים, כן צ'*ל גם בפסח.

וי*ל א) כיון דוה דין בקרבן הרי שייך כאן דין לוי -- (ולהעיר מהטעם שפרש"י -- צה, ב ד'ה אפשר -- דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל. וכנראה כונתו שנוסף על שמחה שבדבר יש כאן מצוה. והמצוה היא הקרבת קרבן. ועצ"ע). ב) מי הם האומרים. י"ל דלצדדין קתני: בלולב כאו'א אומר, 257ובפסח -- הלוים. וזה מתאים לענין המצוה, אשר נטילת הלולב שהיא מצוה שבגופו וכאו"א נוטל, ולכן על כאו"א לומר את ההלל, משא"כ בשחיטת הפסת דאינו שוחט אלא אחד (קדושין מא, ב) בשליחות, לכן גם אמירת ההלל היא ע"י הלוים שהם נתונים נתונים מבנ"י. (וצע"ק במ"ש בס' מעשה נסים להר"א מימון סימן א' הובא בפי' סהמ"צ להרס"ג להרב פערלא מ"ע נט7ס) -- ופשוט שאין רצוני לקשר זה לפלוגתא אם כהני שלוחי דרחמנא וכו" -

הערה דרך אגב: אליבי' דמ"ד הנ"ל דאפשר ישראל שוחטין כו" -- הרי מי שלא נזדמן לו לולב עד לאחר התפלה צ"ל הלל עוה"פ !

שו"ת צפנת פענח ח"ב וס' חוקת הפסח אין תח"י.

ולהעיר מתיאור סדר ק"פ המובא בסדה"ד (שנת ב"א תתקל"ה) שכותב שהכהנים אמרו את ההלל. ובנוסח סיפור זה שבסי' יעבץ שגם בעל הקרבן אמרו. והס' שבט יודא, שממנו העתיקו הנ"ל, אין תח"י להשוות.

בענין ב' תבשילין בזה"ב

מקפיד* עלי על שחשדתיו שלא עיין במשנה ובירושי, אבל מה אעשה וז'יל במכתבו הראשון: ,פשוט שניתקנו אחר החורבן . . ובירוש' אין שום משמעות שגם בזה"ב לקחו ב' תבשילין וא"א שתהי' משמעות כזאת". ובמכ' השני גם הוא עצמו כותב: משם (הירוש'**) משמע שבזה"ב .. הביאו ב' תבשילים. -- ולא עוד אלא שגם במכ' השני, לא ידעתי מה אדון בכגון זה. כי לאחר דשקו"ט במכ' במה שבירוש' הביאו הברייתא תני ובגבולין צריכין ב' תבשילין, מסיק ,ונראה שזהו שהוסיפו כפירוש על המשנה. שהמשנה עוסקת רק בזמה"ז, ולכן אמרו תני שגם בגבולין כו'",

בה בשעה שהברייתא בירוש' מובנת בפשיטות למעיין במשנה שם, כי בגירסת הירוש' במשנה לא הוזכר שם המנהג שצריך להביא ב' תבשילין, ולכן מודיעה הברייתא עד"ז. ולכן אין מקום לברייתא זו בבבלי. ולכן א'א לומר שכונת הברייתא היא לומר שגם בגבולין ולא רק בזמה"ז היו מביאין ב' תבשילין. דעדיין לא שמענו למנהג ב' תבשילין כל עיקר.

-- וראה בתוד"ה תירום בכורות כב, ב ועוד מחלוקת בין ש"ס בבלי וירושלמי בגירסות המשנה --

ואם יש להביא איזה ראי' מהברייתא לזמן אמירת המשנה ה"ז, אדרבה, שנאמרה המשנה -- וכן הברייתא -- בזה"ב, מדקאמר ובגבולין -- ולא הוסיף : ובזמן הזה בכ"מ. וראי' גמורה איננה, כי זמה"ז אתי במכש"כ מגבולין בזה"ב ולא הוצרך לפרטו. ופשוט.

258ובגוף הדבר: א) פשוט שמחוץ לירושלים לא היו מביאים גופו של פסת. וא"כ מה שכתב במשנה במקדש היו מביאין כו' אינו מדבר אלא בירושלים ובזה"ב. ב) פשוט שאחר החורבן בכ"מ ובזה"ב מחוץ לירושלים היו מביאין ב' תבשילין וכמ"ש בפי' בירושלמי ולא נמצא חולק ע"ז בבבלי.

אלא שאני רצוני לומר שהמשנה השנוי' בסתם מבארת דין כל הזמנים וכל המקומות וכל האישים, ומ"ש במשנה שמביאים ב' תבשילין הוא דין בכל הזמנים וכל המקומות לבד מהמבואר בסיפא ובמקדש היו מביאין כו'. וכת"ר אומר: לא, המשנה מדברת בדין ירושלים בזה"ב ובדין כ"מ בזה"ז, ומדלגת על דין חוץ לירושלים בא"י ובכל חו"ל (ששם הי' רוב האומה) בזה"ב, אף שדינם שווה לזמה"ז !

ואבוא עתה לקושיותיו על פירושי: א) ,כלום יתכן שהמשנה תדבר על היוצא מן הכלל ועל הטפל (חולים, וחו"ל) ואח"כ תאמר ובמקדש כו'".

ואיני מבין, כי לפי פירושי, אדרבא, רישא דמתני' מדברת בכל הזמנים ובכל המקומות ובכל האישים מלבד טהורים בריאים שנמצאו בירושלים בזה'"ב ונמנו על הפסח (איברא דעדיין צע"ק אם הנמצאים בירושלים וא"א שיביאו לפניהם גופו של פסח צ"ל זכר. אבל מפשטות הלשון משמע דמביאין לפניו אחת משתי אלו: ב' תבשילין או ק"פ).

-- ולכאורה, הרי גם את"ל שהמשנה נאמרה בזה"ב (אף שאין נלפעניד) ל"ק, כי רוב האומה הי' נמצא בחו"ל. ראה שקלים ספ'ג --

ב) ,איפה מצינו שירושלים בלבד תקרא מקדש".

הוא בשקלים פ"א מ"ג: בט"ו בו שולחנות (ופירש"י -- מגילה כט. ב -- שולחנות. בעלי מטבעות) כו' בכ"ה ישבו במקדש. וראה בירושלמי פסחים ספ"ה דישיבה שבמשנה פי' ישיבה ממש ולא עכבה. וא"כ א"א שתהי' במקדש ממש, אלא בהר הבית ובירושלים. ולבבלי (סוטה מ, ב) גם בעז'נ שהיא ,חול כשאר הר הבית" (רש"י שם). והא דכלים (א, ח) הוא רק גזירה דרבנן. וה"ה בעניננו. (ולא נעלם ממני מש"פ הרע"ב ועוד בשקלים שם. ועכצ"ל שמפרשים דגם הר הבית -- מחנה לוי' -- בכלל מקדש לפירש"יי! או שיפרשו יושבין -- על השלחנות ולא על השלחנין ודלא כפרש"י. ואין אני אחראי לתווך כל דברי המפרשים לדעה אחת). וכן הוא גם בפיה"מ ר"ה רפ"ד ,מקדש תקרא ירושלים כולה". וכוונתו כפשוטו, דירושלים נקראת מקדש, ולא שדין ירושלים הוא כדינו של ביהמ"ק. -- ולהעיר ג"כ מתפא"י רפ"ד דר"ה.

ומה שכת"ר ר"ל בפשיטות דשייכת לכאן פלוגתת רש"י ורמב"ם בר"ה רפ'ד בפי' מקדש -- הנה זה מכבר הי' נלפענ"ד, מפני הקושיות שהביאו המפרשים על ב' הדיעות, דעד כאן לא נחלקו אלא במקום שלא ביארה המשנה עצמה את דברי'. ולכן המשנות דמע"ש פ"ג מ"ד, עירובין ספ"י וכו" אין שייכות בפלוגתא זו. ועי"ז סרו עוד כמה קושיות. וה"ה למשנותינו, דהתנא 259עצמו מבאר דבריו: במקדש היו מביאין כו', ר"ל במקדש, דאפשר, היו מביאין גופו של. פסח. בכ"ה ישבו במקדש, במקום דאפשר לישב, ובמילא מבואר פי' תיבת במקדש.

-- מ"ש במכתבו ד,הפסחים אכלו רק בכל העיר ולא במקדש", צ"ע אם יש איסור באכילת פסחים במקדש. ומ"ש יצאו וצלו את פסחיהם, הוא משום רוב העם שאכלו הפסח בבתיהן. אבל גם במקדש מותר לאכול, כיון דקרבן הוא ולא חולין. ורק בהיכל צריך קרא מיוחד, דהיכל אינו מקום אכילה כלל, לולא הכתוב דבקה"ק תאכלנו, דאין אדם אוכל במקום רבו -- זבחים סג, א. וצ"ע אם האוכל בעזרה היו מביאין לפניו גופו של פסח בלבד או גם חזרת כו' ויש סברות לומר דאתינן לפלוגתת רש"י ותוס' (מנחות כא, ב ועוד), או דלכ"ע מביאין. או דלכ"ע אין מביאין. -- ואז א"ש מפני מה לפי גירסת הירושלמי במשנתנו לא קאמר ובמקדש היו מביאין אף גופו של פסח -

חא לחמא עניא כו"

א. מקומה של הפיסקא ;הא לחמא עניא כו"" היא לאחרי הסימן עמגיד". ומזה מוכח, שפיסקא זו (אף שלכאורה תוכנה היא (רק) ;כל דכפין כו' כל דצריך כו' *, מ"מ) היא חלק מה,הגדה" עצמה (ולא כהענינים של הסימנים שלפני ,,מגיד" ולאחריו '), שענינה הוא: -- סיפור ביצי"מ.

ולכאורה הי' אפשר לומר הביאור בזה, שהכוונה ב;הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" היא -- שרק אבהתנא היו בארעא דמצרים אבל עכשיו כבר נגאלו ממצרים, ולכן שייכת פיסקא זו ל;מגיד" '. אבל -- אינו. בי לפי"ז הוצרך להיות מקומה של פיסקא זו לאחרי השאלה ,מה נשתנה" (ככל חלק ה,הגדה" שנסמנה ב,מגיד"), שהרי ,אמירת ההגדה מצותה לאומרה דרך

) שהרי השם ,הגדה" -- שעיקרה הוא הסימן ,מגיר" (כבהערה הקודמת) -- הוא ע"ש והגדת לבנך, או ,לשון הודאה ושבח להקב"ה על שהוציאנו מאמ"צ" (אבודרהם. הובא בהגדה הוצאת קה"ת, ע"ש).

260תשובה על שאלות ששאלוהו"י, ועוד שעפ"ז סתירה היא לאמירת מה נשתנה ובל הש"ס פטרתון .

ומכיון שקבעו פיסקא זו לפני ,מה נשתנה" ולאחרי הסימן ,מגיד", מוכח מזה, ששייכותה ל,מגיד" היא (לא מצד שיש בה ענין הסיפור ביצי"מ, כ'א) מצד זה שבפיסקא זו ישנה הוראה עיקרית המוכרחת לכללות הענין ד,מגיד" -- דסיפור ביצי"מ.

ב. ויובן זה בהקדים מ"ש אדה"ז בשלחנו' ,יש מדקדקים לומר כהא לחמא או הא כלחמא, לפי שאין שייך לומר הא לחמא די אכלו אבהתנא שהרל אין זה הלחם ממש שאכלו אבותינו. ולפיכך אף שבכל הספרים הנוסח הטג הא לחמא, מ"מ האומר כהא לחמא או הא כלחמא לא הפסיד".

וצריך להבין: מהלשון ,לא הפסיד" מוכח, שעיקר הנוסח הוא (כ;בכל הספרים") ,הא לחמא", ורק שמ"מ, גם ,האומר כהא לחמא או הא כלחמא לא הפסיד". ולכאורה מכיון ש,אין שייך לומר הא לחמא. שהרי אין זה הלחם

6 שו"ע אדה"ז סתע"ג סייד.

5) פסחים קטו, ב. וראה מ"ש עד"ז בספר ,שם אפרים" [פי' על רש"י -- להרא"ז מרגליות] בסוף פיי ע"ס בראשית (ע' רכ"ג) *.

6) שם סעיף לז, והוא מהמג"א שם סקכידי

*) היות שאין הספר מצוי מועתק בזה לשונו:

וכאשר זכיתי לסדר סדרי בראשית קרב מועד חג הפסח, אמרתי בזבר בעתו ולבאר זבר תמו' בש"ס דפסחים דף קט"ז ופ" רשב"ם שם. וז"ל: אמר לי" רב נחמן לדרו עבדיה עבדא דמפיק ליה מריה לחירות ויהיב ליה כספא ודהבא מאי בעי למימר ל", אמר לי" בעי לאדויי ולשבוחי, אמר לי" פטרתן מלומ' מה נשתנה, פתח ואמר עבדים היינו, עכ"ל. ופי' הרשב"ם פתח ואמר לאחר שאילת הבן התחיל לומר עבדים היינו וגמר הגדה בשבח והודאה, כלומר כן עשה לנו הקב"ה שהינו עבדים והוציאנו משם, עכ"ל, כאן הבן שואל על מ"ש הרשב"ם פתח ואמר לאחר שאילת הבן, שהרי אמר פטרתן מלומר מה נשתנה. ולכן נלע"ד דרשב"ם לא גרס אמר ל" פטרתן מלומר מה נשתנה, דבאמת פי' לדברים אלו, שהרי שאלת מה נשתנה לא אמר העבד כלל, ואם בשביל שהוא אמר להעבד עבדא דמפיק כו/, והעבד השיבו דבעי לאודוי, איץ זה ענין כלל לשאלת מה נשתנה, לא השאלה ולא התשובה. ולכן נראה שהוא ט"ס ושיבוש ע"י שלשון זה נאמר לעיל זדף קטו ע"ב, אביי הוה יתיב קמיה דרבה כו" א"ל אכתי לא אכלינן כ" א"ל רבה פטרתן כו", ונשתבש מידי סופרים ומעתיקים לכתוב ל' זה גם כאן, והגרסא הנכונה : א"ל בעי לאודיי ולשבוחי ליה, פתח ואמר עבדים הינו. וגם בהעתק דברי רשב"ם נפל טיס במה שמציין פתח ואמר, וצריך לציץ א"ל ר"נ לדרו עבדיה, ע"ז כתב הרשב"ם לאחר שאילת הבן, ור"ל שלאחר ששאל אותו הבן רצה להסביר לו פנים בתשובה זו של עבזים היינו, והקדים שאלתו להעבד עבדא דמפיק כו" א"ל בעי לאודויי ולשבוחי ליה, פתח ואמר עבזים היינו, ומציין הרשב"ם על מלת פתח ואמר התחיל לומר עבדים היינו וגמר ההגדה בשבח והודאה, כלומר כן עשה כו/ ור"ל שר"נ עשה שאילתו להעבד ותשובתו פתוחה לתשובתה וכאשר אמר יאמר העבד שהעבד שנעשה לו כך יש לו להודות ולשבח כן עשה לנו הקב"ה שהיינו עבדיו ויוציאנו משם (וגם על הכסף וזהב שאומרים שבח, אלו נתן לנו את ממונם כו, והרשב"ם קיצר זה במ"ש וגמר ההגדה), וע"ז אנו נותנים לו שבח והודאה, ובזה עולים דברי הש"ס והרשב"ם יפה בלא גמגום בס*ד.

261ממש כו' * [וכמבואר במג"א שם, שאי"ז דומה למ"ש י את הלחם אשר האכלתי - לפי ,דהתם לקח צנצנת מן.. נשתייר מזמן ההוא, אבל הכא אנו אופין מצות חדשות"], הו"ל להמג"א ולאדה"ז לפסוק הדין שיצטרכו לומר ,כהא לחמא" או ,הא כלחמא", ולמה פסקו שהאומר כן רק ,לא הפסיד"?

אך הביאור בזה הוא, דמכיון ש,בכל * דור ודור [ובכל יום ויום *] חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא [היום י] ממצרים", ז א. שיום אחד לפני חגה"פ (בשעה שאפה את המצות) הי' עדיין במצרים, הרי נמצא שמצות אלו עצמם הם ה,לחמא עניא די.. בארעא דמצרים"".

[ומ"ש ,הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" -- אף שהענין ד,הא לחמא (ולא ,כהא") כו' בארעא דמצרים" הוא בגוגע למה שהוא עצמו הי' מקודם במצרים (והול"ל דילי וכיו"ב -- ובהשמטת ענין האכילה -- שאאפ"ל ע"ע) -- הוא, כי מכיון שהיציאה שלו ממצרים היא עי"ז שיצאו אבותינו ממצרים (וכהלשון בההגדה ,אף אותנו גאל עמהם"), לכן גם את הלחם ש,בארעא דמצרים" שלו מייחס הוא להלחם שאכלו אבהתנא בארעא דמצרים].

וזהו מה שקבעו לומר פיסקא זו בתחילת הענין ד,מגיד", כי פיסקא זו מורה היא את הדרך והאופן של אמירת כל ההגדה -- שצריכה להיות יי לא רק באופן של ,כאילו הוא יצא היום ממצרים", אלא באופן שבו ביום ממש הוא עצמו יוצא ממצרים ממש. וכאותו שנתעלף בציירו לעצמו שהולך להמלך *י.

ג. מכיון שיציאת מצרים הוא ,יסוד גדול ועמוד חזק בתורתינו ובאמונתינו" *י, הרי מובן, שאופן קיום כל התורה ומצותי' תלוי באופן הרגשת הענין דיצי"מ. ז. א. שבכדי שהתומ"צ יהיו אצל האדם לא כדבר נוסף, כי אם, שיחדרו לתוכו בכל פרטיו [עד שיהי' מיוחד עם התורה שלומד ,ביחוד נפלא שאין יחוד כמוהו"יי, וגם במצות (אף שאין שייך בהם ענין היחוד) יה'' כמרכבה אליהם *:], 262צריך איבערלעבן הענין דיצי"מ (לא כמו שאדם מזכיר ענין שתיי בעבר, ורק) באופן שהוא עצמו ממש יוצא ממצרים היום ממש.

ד הטעם מה שהפיסקא ,הא לחמא עניא" קבעו בתחילת הענין ד,מגידיי הוא'י לפי שפיסקא זו [וההדגשה ,הא" (ולא ,כהא")] מורה את הדרך והאופן של אמירת כל ההגדה, שצריכה להיות באופן שבו ביום ממש הוא עצמו יוצא ממצרים ממש.

אך עדיין אינו מובן: א) לפי ביאור הנ"ל, הרי ההוראה שבפיסקא זו היא שהענין דיצי"מ (שבכל דור וכל יום) היא באופן דהא" (ולא כהא), ולמה מקשרים הוראה זו ד,הא" (שבנוגע ליצי"מ) עם ,לחמא עניא" דוקא 1 ב) מהו הקשר והשייכות של הוראה זו עם מ"ש לאח"ז ,כל דכפין כו *?

ה. והביאור בזה: כל זמן שהאדם מרגיש מציאות שלו, בהמצרים וההגבלות שלו (גם כשהוא מתבונן ש,אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים"), אי אפשר שירגיש את הענין דיצי"מ באופן של ,הא" ממש (בלי כ"ף הדמיון) -- מכיון שכבר עברו אלפים בשנים מעת המאורע דיצי"מ (בפעם הראשונה), ובכדי שהאדם ירגיש את הענין דיצי"מ באופן של ,הא" ממש (ולא רק ,כאילו יצא כו' ?) -- צריך לצאת מכל המיצרים וההגבלות שלו.

ואותו הדבר הוא בנוגע לההכרזה ,כל דכפין ייתי וייכול": מכיון שב,כל דכפין" נכלל גם ,כפין" כזה שמנגד אליו בתכלית (ובדוגמת קמצא ובר קמצא) היינו שמנגד לכל מציאותו -- הנה בכדי לקיים הכרזה זו לאמיתתה [היינו שלא רק שבפועל יתן מלחמו ל,כל דכפין", גם להמנגד אליו בתכלית, אלא שיהי' זה באופן דטוב עין כי בהפכו נא' אל תלחם גו' והמקבל עובר בלאו"י, בהרגש וכו'] צריך לצאת מכל מציאותו.

3 ועפ"ז מובן מה שמקשרים ההוראה של ,הא" (ממש) שבנוגע ליצי"מ עִם ,לחמא עניא? -- כי ענין המאפשר את זה אשר יצי"מ יהי' אצלו באופן של ,הא" הוא הענין ד,לחמא עניא":

כאשר האדם מרגיש בעצמו שהוא עני, היינו שהוא בתכלית הביטול, והרגש זה אצלו היא באופן של ,לחמא", שהמזון שלו המקיים את מציאותו

6 כמו שדובר בארוכה בהתועדות הקודמת (ראה לעיל סע" ב). 1 סוטה <ח, ב.

263הוא ,עניא" [וכמובן גם בפשטות., שמזונו יי של האדם במשך כל ימי הפסח יי הוא ,לחמא עניא"יי], הנה הרגש זה מאפשר לצאת מכל המצרים וההגבלות, ובכללם -- הגבלת הומן, ויכול איבערלעבן עכשיו הענין דיצי"מ (אף שה" לפני כמה אלפים שנים) באופן של ,הא" ממש.:

וזוהי גם השייכות של ,הא לחמא עניא.. בארעא דמצרים" ל,כל דכפין כו'* -- כי גם ההכרזה ,כל דכפין כו'" באה ע"י ,יציאת" האדם ממציאותו (כנג"ל סעיף ה') ההרגש ד,לחמא עניא".

זה ע"פ בל הנ"ל מובנת גם השייכות של סיום הפיסקא ,השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל . . בני חורין" להתחלתה:

ענינה של ארץ ישראל היא כמ"ש יי ,ארץ אשר ה"א דורש אותה תמיד עיני ה"א בה גו' ", ולכן ע"י העבודה ד,הא לחמא עניא" דוקא באים לבחי' ,ארעא דישראל", כי כל זמן שהאדם הוא ,מציאות" עדיין. אפילו כשהוא מציאות דקדושה -- הרי ,אין הקב"ה שורה אלא על דבר שבטל אצלו ית'*. ורק כאשר הוא בטל במציאות -- ,לחמא עניא", אז דוקא יש בו ,השראה והמשכה מקדושתו של הקב"ה" -- ,ארעא דישראל".

ואותו הדבר הוא גם בנוגע ל;לשנה הבאה בני חורין": ,כל סדר השתלשלות נקרא בשם מצרים, בחי' מיצר וגבול", ובבחינה זו שיכול להיות בית עבדים"". משא"כ ע"י העבודה של ,הא כו' בארעא דמצרים" -- שהענין דיצי'"מ הוא אצלו באופן של ,הא", (שהוא היציאה מהמצרים וההגבלות שבנפשו, כנ"ל), הנה עי"ז מגיע הוא גם לבחי' האור שלמעלה מהמצרים וההגבלות שלמעלה -- ונעשה ,בן חורין".

264. . . בסדר ה,סדר" הנה אחד מהענינים הראשונים הוא אמירת הא לחמא כו' כל דכפין ייתי וייכול -- ענין מעות חטים. אבל קודם לזה עושים .ורחץ כרפס" שהוא כדי לענין התינוקות שיתמהו וישאלו לדיני ומנהגי ישראל. וגם תיכף אחר זה מסלקין הקערה, שהוא ג"כ כדי שיתמה התינוק וישאל. ואם יאמר האומר די ומספיק אם אתן מהוני וכחי וזמני בשביל בן חכם המתעסק ומתענין בדת ישראל, או לכל היותר לתועלת בן תם, שאף שאינו חכם; אבל עכ"פ מרגיש שעם ישראל לבדד ישכון ושואל מה זאת, אבל אינו מכוון למרוד בוה -- הרי מיד בא המענה: כנגד ארבעה בנים דברה תורה: חכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול.

ולא עוד אלא שבבן חכם מתעסק הכתוב בספר דברים, בבן תם בשמות יג' ותחלת הדבור (שמות יב) הוא להציל ולקרב ולתקן את השאינו יודע לשאול והרשע.

(ומענה להרשע הוא בפסוק השאינו יודע, כי באמת כל ישראל מאמינים בני מאמינים. והמרשיע הוא מפני שלפי שעה אינו יודע מזה, וגם אינו יודע אפילו לשאול על זה, כי נכנס בו רוח שטות) . .

המקורים למ"ש כאן בנוגע לסדר ראה בהגדת קה"ת שעם לקוטי מנהגים.

בברכת כל טוב, לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה,

ב"ה, י"א בחודש הגאולה, ה'תשייב, ברוקלין, 1. י.

אל תלמידי הישיבות ה' עליהם יחיו שלום וברכה !

ברשות הרבנים הגאונים שליט"א, מנהלי הישיבות, הנני פונה אליכם בזה ידידי, תלמידי הישיבות, ביחוד, נוסף על מכתבי הכללי מראש-חודש ניסן *.

תחלת חג הפסח, המתקרב ובא עלינו ועל כל ישראל לטובה, הוא עריכת ה,סדר", אשר כל אדם צריך להיות ,חרד באימה לקיים מאמר חכמים שתקנו מצות הסדר והגדה.. שאין שום דבר ריק בהן".

265וכנגד ארבעה בנים דברה תורה בענין והגדת לבנך: אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. וסמך, בעל ההגדה, לבן רשע תיכף לבן חכם. ובתוספות וא"ו ,ואחד רשע" -- וא"ו המוסיף.

זאת אומרת: א) גם לבן רשע יש תקוה, כי המקום מזמין לו בן חכם שיכול להשפיע עליו ולעזור לו להיטיב דרכיו -- ובלבד שיתוסף, מי שהי' רשע עד עתה, לחכם, וייעשה טפל אליו. ב) אין לחכם לומר מה לי ולרשע, יאבד ברשעו -- כי כל ישראל ערבין (ומעורבין) זה בזה, ועל כל אחד מוטל להשתדל להחזירו למוטב. ובלבד שיזכור תמיד שהרשע נתוסף נטפל אליו, להיות מושפע ומקבל מהחכם, ולא להיפך. ג) על החכם לזכור תמיד אשר לפתח חטאת רובץ. וכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו, וצופה רשע (שבקרבו) לצדיק ומבקש להמיתו -- ולכן צריך לדקדק על עצמו ביותר, ולבקש רחמים שהקב"ה יעזור לו, שרק בזה יוכל לו -- לרשע שבקרבו.

ואם בנוגע לרשע צריך להשתדל לעזור לו (בזהירות הראוי', כנ"ל), על אחת כמה וכמה -- בנוגע לתם (טפש) ובנוגע לשאינו יודע לשאול.

וכשהבן חכם מוסיף ומצרף ומזכך ומגבי' את הרשע, והתם, ושאינו יודע לשאול, אשר בכל אחד מהם בא וא"ו המוסיף בתחילתו, וא"ו דא אות אמת, המשכת תורת אמת. אז ממלאים את בקשתנו: ברכנו אבינו כולנו כאחד.

כמו שהי' בעת שנתן תורה לעמו ישראל ברוך הוא, ויחן שם ישראל - ל' יחיד.

אשר זהו תכלית ענין יציאת מצרים, כאמור: בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, 266אלא שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם, ועל ידי העבודה עתח, חוזרים ומבררים ומזככים, עד שבימות המשיח יוגמר הבירור ויזדכך גשמיות הגוף והעולם ונגלה כבוד הוי'.

בברכת חג הפסח כשר ושמח

גב ב. כתוב המכתב לחה"פ הבע"ל אבל תוכנו -- בכל עת זמנו הוא.

חול המועד פסת

בקשר לקביעות של ימי חוה"מ פסה דשנה זו (תשל"א) -- שבאין בהמשך אחד שאין יום השבת מפסיק ביניהם (כי יום הראשון (והאחרון) של חג חל להיות בשבת) -- ישנה הוראה מיוחדת בעבודת ה' של כאו"א בימים אלה :

דהנה אדמו"ר הזקן פוסק בשלחנוי, דמי ש,אינו יכול לעסוק תמיד בתורה חייב לקבוע לו עתים לת"ת ביום ובלילה כפי כחו ויכלתו וכו' וכל זה במתפרנס ממעשה ידיו ממש אבל אם מלאכתו נעשית ע"י אחרים וכו? חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" -- וזה שייך לכאו"א דהרי ,כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר, וכו" " :.

והנה כשם שבימות החול, הרי חיוב זה של לעסוק בתורה יומם ולילה ממש אינו מוטל על אלה שהם מתפרנסים ממעשה ידיהם כג'ל -- עד"ז הוא ביחס ליו"ט: דמכיון שהוא ,חציו לכם"י, הרי בחלקו זה שניתן ,לכם" פטרה התורה מחיוב מצות תלמוד תורה; וכן גם ביום השבת הלא מצינו ש,מאחרין לבוא לביהכנ"ס" משום המצוה שיש בו ,לענגו וכו'"*+, דהיינו שבזמן ההוא הותר החיוב תמידי של לימוד התורה [ולהעיר גם בנוגע ליום השבת כולו, ממאמר רז"לי בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת].