266
טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.
אלא שאח"כ גרם החטא ונתגשמו הם והעולם, ועל ידי העבודה עתח, חוזרים ומבררים ומזככים, עד שבימות המשיח יוגמר הבירור ויזדכך גשמיות הגוף והעולם ונגלה כבוד הוי'.
בברכת חג הפסח כשר ושמח
גב ב. כתוב המכתב לחה"פ הבע"ל אבל תוכנו -- בכל עת זמנו הוא.
חול המועד פסת
בקשר לקביעות של ימי חוה"מ פסה דשנה זו (תשל"א) -- שבאין בהמשך אחד שאין יום השבת מפסיק ביניהם (כי יום הראשון (והאחרון) של חג חל להיות בשבת) -- ישנה הוראה מיוחדת בעבודת ה' של כאו"א בימים אלה :
דהנה אדמו"ר הזקן פוסק בשלחנוי, דמי ש,אינו יכול לעסוק תמיד בתורה חייב לקבוע לו עתים לת"ת ביום ובלילה כפי כחו ויכלתו וכו' וכל זה במתפרנס ממעשה ידיו ממש אבל אם מלאכתו נעשית ע"י אחרים וכו? חייב לעסוק בתורה יומם ולילה ממש" -- וזה שייך לכאו"א דהרי ,כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר, וכו" " :.
והנה כשם שבימות החול, הרי חיוב זה של לעסוק בתורה יומם ולילה ממש אינו מוטל על אלה שהם מתפרנסים ממעשה ידיהם כג'ל -- עד"ז הוא ביחס ליו"ט: דמכיון שהוא ,חציו לכם"י, הרי בחלקו זה שניתן ,לכם" פטרה התורה מחיוב מצות תלמוד תורה; וכן גם ביום השבת הלא מצינו ש,מאחרין לבוא לביהכנ"ס" משום המצוה שיש בו ,לענגו וכו'"*+, דהיינו שבזמן ההוא הותר החיוב תמידי של לימוד התורה [ולהעיר גם בנוגע ליום השבת כולו, ממאמר רז"לי בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת].
הערות
- 1. אלא שאחר כך: תניא ספל"ו.
- 1. הל' ת"ת פ"ג הל' ר-ה, מהרמב"ם הל' ת"ת פ"א ה"ח. יו"ד סיי רמייו סייא ואה ריטב"א על הרי"ף נדרים ח, א, מ"א סי" קנו סק"ב ושו"ע אדמוה"ז שם ס"א,
- 2. שם ס" קנ"ה סע" א' מהרמב"ם שם,
- 3. פסחים סח, ב. ביצה טו, ב. רמבים הל' יויט פייו היייט.
- 4. או"ח ר"ס רפ"א.
- 5. ראה ירושלמי שבת פט"ו, ה"ג, ובספר היראה לר"י אות שי"ט. הובא ונתבאר בתו"א קיג, א. לקו"ת צו יא, ד. סידור אדמוה"ז רצו, ד. ועוד.
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
משנה תורה, הלכות תלמוד תורה א׳:ח׳ - הטקסט מספריא
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
נדרים ח׳ א - הטקסט מספריא
מִנַּיִן שֶׁנִּשְׁבָּעִין לְקַיֵּים אֶת הַמִּצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ״.
וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד מֵהַר סִינַי הוּא. אֶלָּא הָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּשָׁרֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְזָרוֹזֵי נַפְשֵׁיהּ.
וְאָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר ״אַשְׁכִּים וְאֶשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ ״אֶשְׁנֶה מַסֶּכְתָּא זוֹ״ — נֶדֶר גָּדוֹל נָדַר לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַהֲלֹא מוּשְׁבָּע וְעוֹמֵד הוּא, וְאֵין שְׁבוּעָה חָלָה עַל שְׁבוּעָה! מַאי קָא מַשְׁמַע לַן, דַּאֲפִילּוּ זָרוֹזֵי בְּעָלְמָא — הַיְינוּ דְּרַב גִּידֵּל קַמַּיְיתָא!
הָא קָא מַשְׁמַע לַן: כֵּיוָן דְּאִי בָּעֵי פָּטַר נַפְשֵׁיהּ בִּקְרִיַּת שְׁמַע שַׁחֲרִית וְעַרְבִית, מִשּׁוּם הָכִי חָיֵיל שְׁבוּעָה עֲלֵיהּ.
אָמַר רַב גִּידֵּל אָמַר רַב: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״נַשְׁכִּים וְנִשְׁנֶה פֶּרֶק זֶה״ — עָלָיו לְהַשְׁכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אֵלַי (בֶּן אָדָם) קוּם צֵא אֶל הַבִּקְעָה וְשָׁם אֲדַבֵּר אוֹתָךְ וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה׳ עֹמֵד״.
אָמַר רַב יוֹסֵף: נִידּוּהוּ בַּחֲלוֹם, צָרִיךְ עֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם לְהַתִּיר לוֹ, וְהוּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא, אֲבָל מַתְנוּ וְלָא תָּנוּ — לָא. וְאִי לֵיכָּא דְּתָנוּ הִלְכְתָא — אֲפִילּוּ מַתְנוּ וְלָא תָּנוּ.
וְאִי לֵיכָּא — לֵיזִיל וְלִיתֵּב אַפָּרָשַׁת דְּרָכִים וְיָהֵיב שְׁלָמָא לְבֵי עַשְׂרָה, עַד דְּמִקַּלְעִי לֵיהּ עַשְׂרָה דְּגָמְרִי הִלְכְתָא.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: יָדַע מַאן שַׁמְתֵּיהּ, מַהוּ דְּלִישְׁרֵי לֵיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לְשַׁמּוֹתֵיהּ שַׁוְּיוּהּ שָׁלִיחַ, לְמִישְׁרֵי לֵיהּ לָא שַׁוְּיוּהּ שָׁלִיחַ.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אָשֵׁי: שַׁמְּתֻיהּ וּשְׁרוֹ לֵיהּ בְּחֶלְמֵיהּ, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: כְּשֵׁם שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַבָּר בְּלֹא תֶּבֶן,
From where is it derived that one may take an oath to fulfill a mitzva? It is as it is stated: “I have sworn and I have confirmed it, to observe Your righteous ordinances” (Psalms 119:106).
The Gemara asks: Is he not already under oath from when each Jew took an oath at Mount Sinai to fulfill all the mitzvot? An oath cannot take effect if one is already bound by a different oath. Rather, it teaches us this: It is permitted for a man to motivate himself to fulfill the mitzvot in this manner, although the oath is not technically valid.
And Rav Giddel said that Rav said: One who says: I will rise early and study this chapter, or: I will study this tractate, has taken a great vow to the God of Israel. This clearly indicates that the vow takes effect. The Gemara asks: Is he not already under oath due to the general obligation to study Torah? And an oath does not take effect upon a preexisting oath. What is he teaching us? If one claims that Rav Giddel is teaching that such a vow may be made even merely to motivate oneself to study, this is the same as the first statement of Rav Giddel.
The Gemara answers: It teaches us this: Since if he desires he can exempt himself from the obligation to study Torah with the recitation of Shema in the morning and evening, due to that reason the oath takes effect upon him and he is obligated to study the chapter or tractate that he specified.
Rav Giddel said that Rav said: With regard to one who says to another: Let us rise early and study this chapter, and they agree to do so, it is incumbent upon him to rise early and be the first to arrive, because it was his initiative. There is an allusion to this in a verse, as it is stated: “And He said to me: Arise, go forth into the plain, and there I will speak with you. Then I arose and went forth into the plain; and behold, the glory of the Lord stood there” (Ezekiel 3:22–23). God invited Ezekiel to that place, and His glory arrived before Ezekiel did.
§ Rav Yosef said: One who was ostracized in a dream requires ten people to dissolve the ostracism for him. And the ostracism can be dissolved only by those who have studied halakha, i.e., by Torah scholars. However, if they have recited Mishna and have not studied halakha, no, they are not fit to dissolve the ostracism. And if there are not ten people who have studied halakha, then even those who have recited Mishna and have not studied halakha are fit to dissolve the ostracism.
And if there are not even ten people who have studied Mishna, let him go and sit at the crossroads and extend a greeting of shalom, meaning peace, to ten people, who will respond with a similar greeting, until ten individuals who have studied halakha happen to come to him.
Ravina said to Rav Ashi: If he knows who excommunicated him in his dream, what is the halakha? Can that individual dissolve the excommunication for him? Rav Ashi said to him: It is possible that he was appointed by Heaven as an agent to excommunicate him, but he was not appointed as an agent to dissolve the excommunication for him. Consequently, the excommunication can be dissolved only by ten people.
Rav Aḥa said to Rav Ashi: If he was excommunicated and the excommunication was dissolved for him in his dream, what is the halakha? Rav Ashi said to him: Just as it is impossible for the grain to grow without straw,
תלמוד ירושלמי שבת ט״ו:ג׳ - הטקסט מספריא
משנה: מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים אֲפִילוּ אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה פְעָמִים וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּיטּוֹת מִלֵּילֵי שַׁבָּת לַשַּׁבָּת אֲבָל לֹא מִשַּׁבָּת לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. רִבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר מְקַפְּלִין אֶת הַכֵּלִים וּמַצִּיעִין אֶת הַמִּיטּוֹת מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים לַשַּׁבָּת. חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין לְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֲבָל לֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵיבִין בַּשַּׁבָּת. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר לֹא שֶׁל שַׁבָּת קְרֵיבִין לְיוֹם הַכִּפּוּרִים וְלֹא שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים קְרֵיבִין לַשַּׁבָּת:
הלכה: ג׳. דְּבֵית רִבִּי יַנַּאי אָמְרֵי. קִיפּוּל בִּשְׁנַיִם אָסוּר. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. אֵין מְקַפְּלִין בָּשַּׁבָּת בִּשְׁנַיִם. וְהָהֵן דִּמְקַפֵּל עַל סִיפְסְלָה כְּמָאן דְּאִינּוּן תְּרֵין. רִבִּי חַגַּי בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לָאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָיה. עַל יְדֵי שֶׁהַפֶּה זֶה (טְרִיח) [מֵרִיחַ] הִתִּירוּ לוֹ לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. רִבִּי בְּרֶכְיָה בְשֵׁם רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. לֹא נִיתְנוּ שַׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים אֶלָּא לַעֲסוֹק בָּהֶן בְּדִבְרֵי תוֹרָה. מַתְנִיתַא מְסַיָיעָה בֵּין לָדֵין בֵּין לָדֵין. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. אוֹ יוֹשֵׁב וְאוֹכֵל אוֹ יוֹשֵׁב וְעוֹסֶק בְּדִבְרֵי תוֹרָה. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר. שַׁבָּת הִוא לַיי. וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר. עֲצֶרֶת לַיי אֱלֹהֶיךָ. הָא כֵיצַד. תֵּן חֶלֶק לְתַלְמוּד תּוֹרָה וְחֶלֶק לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתוֹת. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ שַׁבָּת לַיי. שְׁבוֹת כַּיי. מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁבַת מִמַּאֲמַר. אַף אַתָּ שְׁבוֹת מִמַּאֲמַר.
מַעֲשֶׂה בְחָסִיד אֶחָד שֶׁיָּצָא לְטַיֵיל בְּכַרְמוֹ בַשַּׁבָּת וְרָאָה שָׁם פִּירְצָה אַחַת וְחָשַׁב לְגַדְּרוֹ בְמוֹצָאֵי שַׁבָּת. אָמַר. הוֹאִיל וְחָשַׁבְתִּי לְגַדְּרָהּ אֵינִי גוֹדְרָהּ עוֹלָמִית. מַה פָעַל לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. זִימֵּן לוֹ סוּכָּה אַחַת שֶׁל נַצְפָּה וְעָלַת לְתוֹכָהּ וּגְדַרְתָּהּ. מִמֶּנָּה הָיָה נִיזּוֹן וּמִמֶּנָּה הָיָה מִתְפַּרְנֵס כָּל יָמָיו.
אָמַר רִבִּי חֲנִינָא. מִדּוֹחַק הִתִּירוּ לִשְׁאוֹל שָׁלוֹם בַּשַּׁבָּת. אָמַר רִבִּי חִיָיא בַּר בָּא. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי כַּד הֲוָה חֲמֵי לְאִימֵּיהּ מִשְׁתַּעְיָא סַגִּין הֲוָה אֲמַר לָהּ. אִימָּא. שׁוּבְתָא הִיא. תַּנֵּי. אָסוּר לִתבוֹעַ צְרָכָיו בַּשַּׁבָּת. רִבִּי זְעוּרָה שְׁאַל לְרִבִּי חִיָיה בַּר בָּא. מָהוּ מֵימַר. רְעֵינוּ פַּרְנְסֵינוּ. אֲמַר לֵיהּ. טוּפּוֹס בְרָכוֹת כָּךְ הֵן.
תַּנֵּי. מַדִּיחִין כּוֹסוֹת וּקְעָרוֹת וְתַמְחוּיִין מִלֵּילֵי שַׁבָּת לְשַׁחֲרִית מִשַּׁחֲרִית לַחֲצוֹת וּמֵחֲצוֹת לְמִנְחָה. מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלַה אָסוּר. וּבְכוֹסוֹת מוּתָּר. שֶׁאֵין קֶבַע לִשְׁתִיָיה. רִבִּי יִרְמְיָה רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חִיָיה בַּר אַשִּׁי. אִשָּׁה פִיקַּחַת מַדִּיחָה כוֹס כָּאן קָעָרָה כָאן תַּמְחוּי כָאן. נִמְצֵאת מַרְבֶּצֶת בֵּיתָהּ בַּשַּׁבָּת.
רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת אֵין תוֹקְעִין. לְאַחַר שַׁבָּת אֵין מַבְדִּילִין. מַה. כְּרִבִּי עֲקִיבָה. בְּרַם כְּרִבִּי יִשְׁמַעֵאל מַבְדִּיל. שֶׁכֵּן חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵיבִין בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. אָמַר רִבִּי עֶזְרָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. אֲפִילוּ כְּרִבִּי יִשְׁמַעֵאל לֹא יַבְדִּיל. כְּלוּם הוּא מַבְדִּיל אֶלָּא לְהַתִּיר לוֹ דָבָר שֶׁהוּא אָסוּר לוֹ. אִילּוּ הִקְטִיר חֶלְבֵי שַׁבַּת בַּשַּׁבָּת שֶׁמָּא אֵינוֹ מוּתָּר. אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל אֲחוֹי דְרִבִּי בְּרֶכְיָה. וְיַבְדִּיל. שֶׁכָּךְ הוּא מַתִּיר לְהַדִּיחַ כְּבָשִׁים וּשְׁלָקוֹת. אָמַר רִבִּי יוֹסֵה. כְּלוּם הוּא מוּתָּר לְהַדִּיחַ כְּבָשִׁים וּשְׁלָקוֹת לֹא מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלָן. וְיַבְדִּיל מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעֲלָן. מַה נַפְשָׁךְ. כּוֹס אֵין כָּאן. נֵר אֵין כָּאן. בַּמֶּה הוּא מַבְדִּיל. אָמַר רִבִּי אָבוּן. בִּתְפִילָּה.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.