שיחה טז

390שיחה טז

.. . בנסוע המשכן מי מהליים נשא הכיור וכנו!

מענה: לא נזכר שהיו לכיור וכנו בדים, ובלי בדים א'א לשאת אותם בכתף, כי אם בעגלה -- וכן כתב בספר חזקוני (שמות ל, יח).

בברייתא דמלאכת המשכן פי"ג כתוב: משפחות הגרשוני .. היו ממונים על כל בלי המשכן [לבד אלו שנשאו בני קהת, שזכרם בברייתא לפ"ז]. . בני מררי.. היו ממונים על הקרסים וכו'. מזה משמע אשר בני גרשון נשאו הכיור וכנו.

מפני מה לא הודיע בפירוש בכתוב מי נשא אותם? מענה: מפני כי כלים אלו לא הי' תכליתם בשביל עצמם, כי אם

בשביל להכשיר את הכהנים לעבודה. [כמו שמטעם זה לא בא ציווי הקב"ה לעשות אותם בעת שציווה לעשות את שאר הכלים. ראה שם בחזזקוני].

"75

. . . במענה על ההערה במש"כ בד"ה כל המרחם סדה (נדפס בקונטרס יט"כ, תש"ט) דמדת ורב חסד ענינה שהחסד רבה על הדין ולכן מעביר העונות, אבל עצם העון לא נמחק.

391והשאלה בזה היא -- בהרחב הביאור קצת -- דהרי פלוגתא היא בר"ה (יז, א) אם ורב חסד הוא כובש עון או נושא עון. והחילוק מבואר ע"פ מרו"ל (פסיקתא דר'כ פסקא וא"ו. פסיקתא רבתי ויל"ש פנחס במקומו ועייג"כ ערוך מע' כבש ג) עה"פ כבשים בני שנה ב"ש אומרים כבשים שהן כובשים עונותיהם כו" ובה'א כל דבר שהוא נכבש סופו לצוף אלא כבשים שהן מכבסים עוונותיהם כמד"א אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. וא*כ מוכרח דמאמר רבא בר"ה שם דעון עצמו אינו נמחק הוא אליבא דמ"ד כובש, אבל למ"ד נושא נמחק לגמרי. וכמוש"כ כ"ז ברד'ה תקעו עת"ר. ועפכ"ז אינו מובן: א) למ"ד נושא -- במה תחולק מדת ורב חסד ממדת ואמת. ב) איך יתאים מש"כ בד"ה כל המרחם למש"כ בד"ה תקעו הנ"ל, וגם למש"כ בלקו"ת ד"ה מי א"ל כמוך דיש פלוגתא כובש או נושא ושניהם אמת דכובש עצם העון ונושא ונכלל בקדושה הכח המתאווה. דלכאורה כל מאמר הוא ע"פ שיטה מיוחדת : בד"ה כל המרחם כתב דע"פ מדת ורב חסד עון אינו נמחק כלל. בלקו"ת כתב דעצם העון אינו נמחק אבל הכח המתאווה שלו נכלל בקדושה. בד"יה תקעו כתב דלמ"ד נושא עון הרי זדונות נעשים כזכיות.

מע נה. יש בזה שני ענינים: ע"פ הנגלה וע"פ דא"ח. ואכתוב מתחלה את הנלפענ"ד בבירור ע"פ נגלה, ואח"כ ע"פ דאיח,

ענין מדת ורב חסד. פלוגתא היא בר"ה שם נושא או כובש. ובאופן הכבישה יש שם דעות בש"ס, וכמוש"כ ברי"ף רא"ש ובמפרשיהם בארוכה. וכיון דרק ר' יודא בערכין (ח, ב) ס"ל כמ"ד נושא. אבל תנא דבר"י, רבה (בערכין שם) ורבא שהוא בתרא ס"ל כמ"ד כובש ועון עצמו אינו נמחק -- הלכתא כן, וכידוע בכללי הש"ס.

ואף די"א דכללי הש"ס לא נאמרו אלא בדברים הנהוגים (מהרי"ק. הובא בתויו"ט כלים פ"ג, מ"ב), הרי מלבד (כדמסיק שם) דכל כמה שנוכל לקיים הכלל נקיים, הנה נלפענ"ד פשוט דאין זה אמור אלא בהכללים מסוג פלוני ופלוני הלכה כפלוני, דטעמם הוא מפני שידעו שהאחד בקי יותר מחברו בדינים אלו, ובמילא י"ל דלא נאמר הכלל אלא במה שנהוג אצלם. אבל בכללים אשר השכל מחייבם, וכמו כנדו"ד, הרי שכל זה עצמו מחייב הכלל גם בענינים שלא נהגו בזמנם -- ועייג"כ בכהנ"ל בקובץ ליובאוויטש חוברת יו"ד ע' 82 בהערה 15.

וראי' מוכחת בנדו"ד דהלכה דכובש עון -- ממה שברי"ף השמיט לגמרי המ"ד דנושא ומאריך בהדעות בפי' ענין דכובש.

392והנה לכאורה קשה מפסיקתא ויל"ש הנ"ל דשם פליגי ב"ש וב"ה. ובה"א דעון עצמו נמחק, שזהו כמ"ד נושא. וב"ש וב"ה הרי הלכה כב"ה (וגם זה הוא כלל בכל מקום ולא רק בדינים הנהוגים, וכדמשמע בערובין - י'ג, ב -- דאומר שם: שכל המשפיל כו'). ואם התמיד, שבזה פליגי ב"ש וב"ה, מוחק העון עאכו"כ דע"י יגמדה"ר נמחק הוא. וביותר יקשה דהפלוגתא בר"ה כובש או נושא הוא אליבי דב"ה שם, וא"כ ה"ז דלא כש"ס דילן.

והתירוץ פשוט דבפסיקתא מדבר בקרבן התמיד, והתמיד אינו מכפר אלא על מ"ע (ראה אגה"ת פי"א) ולכן נמחק לגמרי, משא"כ בסוגיא דיגמדה"ר בר"ה דמדבר בל"ת כו' דכפרתם קשה מזו של מ"ע.

ולמ"ד נושא עון נמחק לגמרי בכ"ז אינו דומה למדת ואמת, דמדת אמת אין בה הגבלה, נחלה בלי מצרים. וכמשנ"ת בד"ה כל המרחם. משאיכ בורב חסד דאינו אלא במחצה זכיות ומחצה עונות, אינו מעביר אלא עונות הראשונים וכו" -- וככל השיטות שישנם למ"ד כובש (עיי"ש ברי"ף ור"ן) -- דלא נחלקו המ"ד נושא וכובש אלא בנוגע להעון עצמו אם נמחק או לא.

ומה שנלפענ"ד ע"פ דא"ח, בקצרה, הוא, דבכלל יש ג' אופנים: אתכפיא, אתהפכא דק"נ, אתהפכא דג"ק. והנה אתכפיא, היינו שבא בדרך מלחמה, ששני הצדדים הם בערך זל"ז, אלא שסוף כל סוף אחד מהם מתרבה וגובר בעת המלחמה על השני. וזה מקומו בז'א, ששם יש שמאל וימין ונקי איש מלחמה, ולפעמים זה גובר ולפעמים כו'. אתהפכא, היינו שנהפך מהות המנגד. וזה א"א אלא רק כשאין ערוך כלל בין ב' הצדדים. או, באותיות אחרות, כשאין מחיצה למנגד במהות זה שמנצח אותו. וזה מקומו במקום דלמעלה מהגבלה. ובזה גופא אפ"ל אתהפכא דק'נ, שאין זה היפך סדר ההשתלשלות, כי הרי ניתן בסדר העבודה להעלות ק"נ ולהפכה לקדושה. אריך אנפין, למעלה מהגבלה, אבל שרש להשתל' ונאצלים. ואתהפכא דג"ק שוהו היפך סדר ההשתלשלות. ולכן אאפ"ל מא'א שזהו שרש הנאצלים, כ"א מע"ק המאיר בפני' א"א (ראה לקו"ת תצא סוף הביאור לד"ה ולא אבה).

והנה יגמדה"ר ישנם בז"א, בחצוניות א"א. ובפנימיותו (ראה לקו"ת סיפ ראה). -- ומובן דביגמה*ר דז'א גופא אפ"ל מצ"ע, או דהמשכת פני? א'א גובר, או המשכת חצוניות א"א גובר. -- ולכן אפ"ל ג' אופנים : כובש ועון 393עצמו אינו נמחק, אתכפיא בלבד. נושא, אתהפכא, אבל רק דקע, ולא עצם העון דג"ק. או ויהפוך לגמרי, אתהפכא חשל"נ גם דג'ק. וזהו חילוק הפי' דורב חסד, דקאי מצ"ע על חסד דא"א דספירה ההיא, אבל ה"ה המאיר בחסד דז"א ומקבל מחסד דע"ק, חפץ חסד, עד שלפעמים נק' על שמו חסד דעתיקא (עיין לקו"ת ד"ה ה' יחתו מריביו. ס"פ ראה שם. ובכ"מ). ולכן שייך בו פלוגתא איך לפרשו: כובש, נושא, או, כפשרת הלקו"ת, נושא רק הכח המתאווה.

משא"כ בתיקון ואמת שהוא פנוי משערות, גילוי האמת שהוא לבדו הוא כו' (ונתבאר ע"פ דא"ח בלקו"ת ביאור לאלה מסעי הג') -- ה"ז ע"ק שבכל אופן ואופן מיגמה"ר הנ"ל. ולכן בו הוא אתהפכא לגמרי.

והענינים בעבודה י"ל עפמ"ש בסוף המשך בששה"ק תער"ב בחלק שלהו"ע* (דף רג ואילך) דיש ג' אופנים בהמתקת הגבורות: אתכפיא, המתקתם ע"י רבוי החסדים. כשנפה"א מנצחת את נפה"ב במלחמה. והמעלה בזה שזהו באופן מלמטלמ"ע ונפה"ב מצ"ע ג"כ מתעוררת ונתעלית. אתהפכא, וכמו במי מרה שע"י השלכת עץ מעה"ח (ע"פ דעת הזח'ב ס, א) לשם, שהוא עצם החסד והטוב, המים עצמם נעשו מתוקים, ע"י רבוי אור נפה"א במילא נזדכך גם נפה"ב, אבל זהו בדרך מלמעלמ"ט, וכמו במ"ת, וא'כ יכול להיות שאינו אלא לפי שעה. אתהפכא, וכמו במי מרה (ע"פ המכלתא. תנחומא) שהשליכו לשם הרדופני וכיו"ב, היינו עצים מרים. וכמו מי יריחו שהפכם אלישע למתוקים ע"י מלח, גבורות. שנפה"'ב מצ"ע נעשה צר לו ממעמדו ומצבו (ולא מצד זה שנפה"א צר לו בהתלבשותו בנפה"ב זו, כי לעולם לא תגיע המרירות של נפה"א לזו של נפה"ב. וכמבואר בכ"מ). וכמו קל שבקלים בעת נעילה, או ביאת האובדים בארץ אשור כשיתקע בשו"ג, כי ההתעוררות דשו"ג ועת הנעילה היא ג"כ גבו' וכח נעלם ביותר. ובכלל הוא עבודת בע"ת דזדונות נעשו כזכיות. וכחילוק קטורת לגבי קרבנות, שהמור שהוא דם חי' טמאה הוא עצמו נעשה קטורת. ור"י מתירו אפילו באכילה (ראה בזה תו"א ד'ה חייב אינש -- השני).

וזאת למודעי: לכאורה עפמ"ש בלקו"ת ד"ה מי א-ל כמוך, אי אפשר שיהי' נושא לעצם מעשה העון כ"א לכח המתאווה. אבל ממשנ"ת בכ"מ ענין דודונות נעשו כזכיות, עכצ"ל דיש ג' דברים: מעשה העון, ניצוץ הקדושה 394שבו, כח המת', והכוונה בלקו"ת שם לעצם המעשה בלבד. ולא לניצוץ הקדושה שבו. דניצוץ הקדושה שבג"ק ג"כ יכול לעלות, וכמו מור הנ"ל ע"י בע"ת וענין הנסיונות. ומובן זה ממש"כ בביאור אחרי שבסו"ס טעהמ"צ להצ"צ.

ומש"כ בלקו"ת (ביאור לד"ה זאת חוקת רפ"ו): .אך קשה דג"ק אין להם בירור עתה עד לע"ל" -- צ"ע לע"ע, ואכיימ.

וע"ד הצחות י"ל: דע"פ כללי הש"ס, נגלה דתורה. בירורי עץ הדעת (כמשנ"ת בקונטרס עה"ח לאדנ"ע) ההלכה היא דרק כובש, ולא אתהפכא. וכן בד"ה כל המרחם, מאמר דכל השנה, וכמו יגמה"ר דכל השנה. ואפילו יגמה"ר דחדש אלול הם אתדל"ע לעורר אתדלית, איש מזריע תחלה יולד גקבה, ולא אתהפכא. משא"כ בתורת הדא"ח בדרושי עשי"ת -- (ראה לקויית ס"פ ראה) -- וכמו בלקו"ת ותקעו הנ"ל, יגמה"ר דעשיית, שאז הוא לפני הי תטהרו, זדונות נעשו כזכיות.

395ב"ה, ועש"ק פ' כי תשא ה'תשכיה ברוקלין, 5.1

שלום וברכה ! . . . ומענין פרשת שבוע זה:

וידבר ה' אל משה -- כי שאל משה: רבש"ע במה תרום קרן ישראל (ובפרט -- שהי' אך זה עתה מעשה העגל). אמר לו הקי

לאמר -- לדורות (כולל אפילו ביום פקדי (אשר אז) ופקדתי עליהם חטאתם בעגל) --

כי תשא -- אתה דוקא -- ראשם של ישראל (ורק משה -- לא הייתה לו כל שייכות אפילו לענין חעגל, שהרי הי' אז בהר עם הי)

תשא את ראש -- תוכל ,לשאת את ראשם בהגבהה", ע"י אשר -

תשא את ראש, תמנה אותם לגלות חיבתם לפני המקום. -- ולכפר על החטא המונע הרמת קרנם (ובפרט -- חטא העגל) --

שאל משה: ב"ב י, ב.

זה עתה , . העגל : תנחומא ר"פ תשא, רש"י תשא ל, ט

לאמר לזורות : כדמוכח ממרז"ל בב"ב:

ביום , . בעגל : סנהדרין קב, א

אתה דוקא: ולא כבשאר המגינים, וכהערת חדא"ג בב"ב שם.

ראשם של ישראל: ראה בארוכה בי' לד"ה השמים כסאי ס"ג (נדפס בלקו"ת לג'יפ *4

לשאת . . בהגבהה : רש"י ב"ב שם,

תמנה אותם : דאין מקרא (והענין) יוצא מידי פשוטו.

לגלות חיבתם : ראה רש"י ר"פ שמות. ובפרט כאשר המנין הוא באופן דתשא את -- שאז לכולי עלמא חשוב ולא בטל (ביצה ג, ב) -- ועפ"ז מתורצת התמ בסוגית ב"ב דההרמה היא ע"י צדקה -- שא"כ למה מנה אותם. ותגדל התמ" ביותר -- דאיך זה יסייע עגין המנין להרמת קרנם והרי אדרבה -- אסור למנות את בנ"י (שו"ע רבנו הזקן או"ח סקנ"ו סט"ו -- במ"מ שם עה"ג ,רמ"א" ואולי צ"ל ,שמ"איי ,ש"א -- שמואל א'י). ועכצ"ל דיש במניית בנ"י ענין נעלה, וכגייל.

חטא המונע : שלכן תמה משה במה תוום כו; וראה ג"כ שמו"ר ר"פ תשא: כי תשא חייבין לי ישראל. ופי' הצצ (דרמייצ ח"ב רסט, א **) ע"פ הירוש' שקלים (ב 6 חוב עבור העוונות ע"ד עוונותי עברו ראשי.

396ונתנו איש כופר נפשו -- צדקה, כמש"נ וחטאך בצדקה פרוק.

וכיוון אשר כל נפש ונפש מבית ישראל יש בה מבחי' משרע"ה - הרי הוראה בפרשתנו, שע"י בחי' זו על כאו"א להרים קרנו, ע"י אשר יגלה חבתו לפני המקום, בהתבוננו אשר אהבת עולם אהבתנו ה' אלקינו כו' ובנו בחרת -- הוא הגוף החומרי -- וקרבתנו כו', שאזי ממילא כמים הפנים לפנים יתעורר גם הוא לדבקה בו ולהמשיך אוא"ס ב"ה למטה ולהעלות כל העולם כולו לה', שזהו ע"י. התומ"צ ובפרט ע"י הצדקה, שהיא עיקר המצות מעשיות ועולה על כולנה -- במילוי הציווי לעשות משכן ודירה לו ית' בתחתונים.

בברכה