שיחה נו

1367שיחה נו

הדרגה, ז.א. אשר עלייתם צריכה להיות יכלתם בכדי לעלות בעילוי אחרי עילוי

באופן דלנצל כל רגע ורגע את כל דזקיף טפי.

ולייקר

המעלה בתנועה זו של ניצול הזמן כל רגע ורגע היא בשתים: א) הזמן

יוצרו

היא אבדה שאינה חוזרת וכתיב ימים ניתנו ימים ורגעים קצובות שבהם צריך יום אחד הרי זה אבידה שאינה חוזרת. ב) ביום השני היא באופן נעלה יותר. וע"ד

ולא אחד בהם, אשר לכל אחד ואחד לעשות את המוטל עליו, וכאשר מחסר

ע"י עבודתו ביום זה הרי גם עבודתו

שאמרו מי שיש לו מנה רוצה מאתים

וכמו

ומי שיש לו מאתים רוצה ד' מאות. הראשון ונתעלה במדריגתו, עי"ז הרי "כ בנדו"ד: ע"י עבודתו שעבד ביום

תאוותו

היא נעלית יותר.

וזוהי מעלת הבחורים פרחי כהונה: א)

ומטרת ואופן עבודתו ביום השני, המשא שלהם היא כבידה ביותר. ב)

אשר

עולים בסולמות דזקיפי טובא, ז.א. למטרת עבודתם.

אמנם מכיון אשר אין הקב"ה בא ישנו עילוי גדול מתחלת עבודתם

בטרוניא

להם כחות מלמעלה על זה, ובפרט אחרי

עם בריותיו, הרי ברור אשר נותנים עבודתו של כהן הגדול שעבד ביוה"כ

(עיין

והמשיך מחילה סליחה וכפרה לפני ה' לכל ישראל, הרי נמשך על ידו שיהי' זמן פרחי כהונה שיצליחו בעבודתם ועוד ובטוב לבב (עיין אגה"ת פ"י יא).

לקו"ת פ' אחרי. אגה"ת פ"ב ופ"ח.)

שמחתינו, וניתן על ידו הכח להבחורים זאת שיעשו את המוטל עליהם בשמחה

הושענא רבה שליט

...שאלתי .. את כ"ק מו"ח אדמו"ר

"חביטת ערבה – גבורות ממותקות, און קומט אראפ אין א טוב הנראה והנגלה".

... הערות בדרך אפשר בהנ"ל ..

"א .. וזלה"ק: גבורות ממותקות איז ורב חסד ווי עס

דוקא

א) גבורות ממותקות ע"י ורב חסד כתיב ד' יחתו מריביו ס"א.

ב) ממ"ש באגרת הקדש – לרבנו הזקן

– יובן ממ"ש בלקו"ת פ' נשא ד"ה – ס"י ובלקו"ת פרשה וד"ה בהעלותך

החילוק

הראשון (ס"ג ס"ו ובהביאור ס"א) יובן בין חסד סתם ובין רב חסד בעבודת

שייך

האדם, ובלקו"ת שם מבואר דרב חסד לאהרן הכהן.

1367ג) ע"פ מ"ש בלקו"ת פ' קרח ד"ה והנה פרח מטה אהרן מובן א) דע"י ורב חסד

דהמשכה

נמשך למטה ממש בטוב הנראה ב) הכהנים הנושאים את ידיהם ומברכים את

‘ ‘

נוהגים לעשות בלולב ג' אגודות כנגד ג' מינים אלו ביחד עושין בלולב עצמו עוד

זו ממשיכים "אהרן ומגזעו תחתיו העם בברכת כהנים".

(ממכתב עש"ק פ' לך לך ה'תש"ד)

‘ ג' אבות דהיינו שמלבד האגד שאוגד ב' אגודות לאגוד העלין בשדרה (שו"ע

התחתון

רבינו הזקן (סתרנ"א, סי"א). איגוד כריכות (במשך טפח אחד) (לקוטי מנהגים

, שאוגד את ג' המינים, הוא משלש – נדפסו בסה"מ תש"ד ע' 75 ואילך).

האבות

ביאור הענין יש לומר: ידוע אשר ג' – חסד, יצחק – גבורה, ויעקב – תפארת. מג' כריכות, כי התפארת נוסף על שהיא המדות חו"ג, ונמצא שיש בה כל שלושת

עפי"ז יובן גם מה שב' אגודות העליונות העלין בשדרה", ואגוד הג' – לאגוד ג'

הם כנגד ג' הבחינות חג"ת: אברהם

ולכן איגוד התחתון שכנגד יעקב הוא

ספירה בפני עצמה, היא כוללת גם את

הקוין.

הם על הלולב עצמו, וענינם – "לאגוד המינים יחד. כי איגוד כמה מינים יחד,

האמצעי,

התכללות, הוא מצד התפארת, קו דוקא. וב' אגודות העליונות אינם

בשדרה

ענין ההתכללות אלא – לאגוד העלין אפשר להשתשל מהם עד שתהי' יניקה

(שממנה צומחין ויוצאין). כי מחו"ג כו', וכמו אברהם שיצא ממנו ישמעאל

לאוגדם

ויצחק שיצא ממנו עשו, ולכן צריך מהשדרה (מקורם). משא"כ אגוד הג' אין יניקה, יעקב היתה מטתו שלימה, כי התכללות.

‘ ‘

עפי"ז יש לבאר גם מה ש"בהו"ר קודם על הלולב ואין נשארים אלא ג' הכריכות יחד" (לקוטי מנהגים שם):

טעם הפשוט להסרת הכריכות בהו"ר עלי הלולב¹, ובמילא, גם את השמחה

ולמנוע התפשטותם והפירוד שלהם ענינו למנוע התפשטות, כי מהת"ת אין אם – לאגוד את המינים יחד, בחינת

‘

הלל מסירים את שתי הכריכות אשר

המאגדים את הלולב ההדסים והערבות הוא לפי שהכריכות מעכבים את כסכוס הקשורה בלולב. ולפי שהו"ר הוא יום

החיתום,

האחרון שבסוכות והכל הולך אחרי צריך להשתדל בריבוי הכסכוס כו' 1368והשמחה, ומצד ריבוי השמחה (המביאה היניקה. ריבוי האור) דהו"ר, תתבטל במילא

מקום

אמנם, גם בהו"ר ישנה איזו נתינת ד' מינים, שענינה "אנו יודעים דישראל שלהיותו סיום וחיתום גילוי הנצחון,

לחיצונים, שלכן צריך אז לנטילת

אינון נצוחייא" (ויק"ר פ"ל, ב) – אלא אין אז חשש ליניקה, כנ"ל – משא"כ

כלל

בשמע"צ ושמח"ת אין צריך להדגיש מינים), כי אין שום מציאות דלעו"ז כלל

את הנצחון (שלכן אין נוטלין אז ד' מלכתחילה – אין לזרים אתך, כי – יהיו

ישראל

לך לבדך², לא משתכחא במלכא אלא בלחודייהו³.

^ הוספה

ה"נקודה" העיקרית של השיחות היא

ב^* שיש ללמוד חסידות בשופי, בהתמדה

אומנתם

ובשקידה. לא רק אלו ש"תורתם " (במדה שקיים המושג "תורתם

וביוחד

אומנתם" בזמן הזה) – יושבי אהל, תלמידי הישיבות – כי אם גם בעלי

ברשות

התעסקות, שמרבית זמנם נמסרת, התורה, לצרכים אחרים – צריכים

בלימוד

בשעותיהם הפנויות להישטף ולשקוע התורה, תורת החסידות, בפרט.

דובר פעמים רבות על גודל הערך של הפצת המעינות חוצה, אך אין לשכוח ביטוי רגיל בשיחות: חלה חלישות בענין שחלה חלישות בלימוד התורה, וביחוד לעצמו להיות בקי ב"תורה אור" ו"לקוטי – ב"המשכים" "מאמרים" וכו', "וכל ב"אותיות" יש צורך בזמן רב – אבל תהא

התורה בכלל, ובלימוד פנימיות

של עבודת הצדקה ושל אהבת ישראל,

את ענין לימוד תורת החסידות. קיים

ה"עבודה", ובימינו אלה אפשר לומר בלימוד החסידות. מותר לאדם להרשות תורה" – על "תניא" אין הרי צורך לדבר המוסיף – מוסיפין לו", לשם בקיאות

בקיאות בענינים.