שיחה מב
1334שיחה מב
ואתחנן
שני פעמים כתוב בפ' ואתחנן (ד, לה. שם לט) "הוי' הוא האלקים אין עוד".
גו'.
בפסוק אתה הראת גו' ובפסוק וידעת ולכאורה, החילוק שביניהם הוא רק
ובפסוק
שבפסוק אתה הראת הוא בדרך סיפור שונים הם גם בתוכן הענין. שלכן שונים האדם, שבפסוק וידעת מוסיף תיבת "היום הקדמת העבודה של "היום" כדלהלן)
וידעת – בדרך ציווי, אבל באמת הם גם בלשון – לא רק בנוגע עבודת " (כי ידיעת האדם צריכה להיות אחרי
והתיבות
בהתיבות המבארות את תוכן היחוד: א) האלקים" ובפסוק וידעת (מוסיף) "בשמים
"והשבות אל לבבך", כ"א, גם בפסוק אתה הראת – "כי הוי' הוא ממעל ועל הארץ מתחת". ב) בפסוק
ובפסוק
אתה הראת – "אין עוד מלבדו", מלבדו). וידעת – "אין עוד" (בלי תיבת
הידיעה
כללות החילוק שבין ב' הכתובים: של "הראית" גילוי בדרך מלמעלמ"ט1; הראי' במהות ועצמות דהוי' ואלקים. ומ"
שב"אתה הראת" הוא כפי' הפשוט במ"ת נמשך לכל ישראל מלמעלה בחי'
ש וידעת היום הוא בבחי' מלמטלמ"ע,
עצמו
שהאדם תהי' בו הידיעה וההכרה בכח כאשר הגילוי הוא מלמעלה, נראה בכל
(ד"ה וידבר אלקים תש"ד פ"ד). והנה, דבר את שרשו שלמעלה, ולכן לא נזכר
הארץ
ב"אתה הראת" "בשמים ממעל ועל מלכתחילה השמים והארץ למציאות, וראו
מתחת", כי בשעת מ"ת, לא נראה במוחש איך שכל מציאות השמים הוא
אלקים.
שם הוי' וכל מציאות הארץ הוא שם וכל החידוש שבהידיעה היתה רק
ואלקים
אשר "הוי' הוא האלקים", דהוי' שמלמטלמ"ע, גם כשישנה הכרת היחוד אינו מספיק, וצריך לייחדו ית' גם
כולא חד. משא"כ בהידיעה בבחי' השמות – הוי' הוא האלקים –
שלמטה – בשמים ממעל ועל הארץ מתחת2.
וזהו גם הטעם מה שבפסוק וידעת לא נאמרה תיבת "מלבדו", השוללת
היחוד
בתכלית כל מציאות זולתו ית' – כי שבדרך מלמטלמ"ע אינה שוללת את
מציאות
מציאות העולם3, אלא דהגם שישנה דשמים וארץ, מ"מ מיוחדות הן 1334בתכלית היחוד, "ואינן נקראות (לעצמן) טפל" (תניא ח"ב פ"ו). בשם כלל, אפילו בשם עוד שהוא לשון
להעבודה
מההפרש שבין הגילוי מלמעלמ"ט מלמטלמ"ע: בהעבודה שמלמטה
שמלמעלה.
עלול ענין השינויים4 יותר מבהגילוי צריך להיות שינוי (ועלי') מיום ליום, כיון
ולא עוד, אלא שבעבודת האדם שהאדם ע"י עבודתו צ"ל מהלך, ולא
עליות
עוד אלא שאמתית ענין ההילוך הוא תיבת "היום", שמורה על העדר השינוי – – נאמרה בפסוק וידעת דוקא. כי היחוד שאינו שולל את מציאות הנבראים כנ"ל,
ושינויים שלא בהדרגה5. ואעפ"כ,
שתמיד, בכל מצב ומצב הוא "היום" הבא ע"י העבודה שמלמטה, עם היות בו דוקא מתבטא אמיתית ענין אחדותו
מיוחד
יתברך6, שגם כשישנו למציאות, מ"מ הוא עמו ית' בתכלית היחוד. ויחוד
יכול
זה הוא מצד העצמות דוקא, שהוא כל ונושא הפכים. ולכן בפסוק זה דוקא
שמלמטלמ
נאמרה תיבת "היום" – כי בהיחוד "ע דוקא מתבטא ומתגלה מהותו
השינויים
ועצמותו ית', שלמעלה מכל ענין בהיחוד הנמשך מלמעלמ"ט (כיון שלא בא
הכח שיש בישראל ליחוד זה שבדרך
– אפילו בדקות דדקות שישנו גם ע"י עבודה)7. מלמטלמ"ע הוא מצד עצם נשמתם
והידיעה
הקשורה בעצמות. ולכן, ההתבוננות וההשבה אל הלב אשר הוי' הוא
הת
האלקים גו', בהד' שליבות שבתפלה, הנשמה שלמעלה משינויים – בחי' " חלתה וראשיתה היא התעוררות עצם
היום
הודאה וביטול שמצד עצם הנשמה8. ", המתבטאת באמירת "מודה אני",
הערות
עמוד 1334
- 1. וכמו שפירש רבנו (הזקן) נ"ע: אתה דו עצמות א"ס וויסן (ד"ה וידבר אלקים תש"ד פ"ד).
- 2. וסדר הכתוב – בין בהעבודה בין בתוכן הידיעה היודע) אל הכבד, היינו – מלמטלמ"ע: "וידעת" ומזה יחוד השמות – הוי' הוא האלקים – (שבנקל יותר להגיע ועל הארץ מתחת. (וגם בהנבראים עצמם – תחלה הארץ מתחת). ואח"כ באה ההכרה – אין עוד, שלילת גם ב"ה הראת האסט זיך באוויזן, לדעת אז מען זאל דיך עצמה – הוא מן הקל (מפני גשמיות – מטה – של בא ל"והשבות אל לבבך". וכן בתוכן היחוד: בתחילה להכרה זו) ואח"כ, יחוד הנבראים – בשמים ממעל בנבראים העליונים – בשמים ממעל – ואח"כ – ועל דבר טפל (תניא ח"ב פ"ו).
- 3. ראה ד"ה אנכי תרכ"ו. מים רבים תרל"ו סעיף קנח.
- . בהנבראים ‘ ‘ ‘
עמוד 1334
- 4. ראה לקו"ת ואתחנן ד, ג. ה, ד.
- 5. ראה בארוכה צאינה וראינה תר"ס. שובה ישראל (משיחת ב' דחג השבועות תשכ"ג) תרס"ו (בהמשך תרס"ו). והאמונה מציאות הנבראים הוא הפכו, ומשתנה על ידם, משא"כ דבר, וביכלתו להוות גם את מציאות היש ומ"מ נשאר
- 6. וי"ל, אשר גם מטעם זה התחלת "שער היחוד שייכותו של שיעור התניא ליום השני דחגה"ש, וליום " הוא בפסוק זה דוקא. וראה לעיל ע' 9 (בהערות) ההילולא של הבעש"ט, שענינם הוא – מלמטלמ"ע.
- 7. כי כל בחי' גילוי, מכיון שמוגדר בגדר אור, העצמות, שלילת כל התוארים, אינו משתנה ח"ו משום הוא באחדותו.
- 8. ראה "היום יום" יא שבט.