1334

בתכלית היחוד, "ואינן נקראות (לעצמן) טפל" (תניא ח"ב פ"ו). בשם כלל, אפילו בשם עוד שהוא לשון

להעבודה

מההפרש שבין הגילוי מלמעלמ"ט מלמטלמ"ע: בהעבודה שמלמטה

שמלמעלה.

עלול ענין השינויים⁴ יותר מבהגילוי צריך להיות שינוי (ועלי') מיום ליום, כיון

ולא עוד, אלא שבעבודת האדם שהאדם ע"י עבודתו צ"ל מהלך, ולא

עליות

עוד אלא שאמתית ענין ההילוך הוא תיבת "היום", שמורה על העדר השינוי – – נאמרה בפסוק וידעת דוקא. כי היחוד שאינו שולל את מציאות הנבראים כנ"ל,

ושינויים שלא בהדרגה⁵. ואעפ"כ,

שתמיד, בכל מצב ומצב הוא "היום" הבא ע"י העבודה שמלמטה, עם היות בו דוקא מתבטא אמיתית ענין אחדותו

מיוחד

יתברך⁶, שגם כשישנו למציאות, מ"מ הוא עמו ית' בתכלית היחוד. ויחוד

יכול

זה הוא מצד העצמות דוקא, שהוא כל ונושא הפכים. ולכן בפסוק זה דוקא

שמלמטלמ

נאמרה תיבת "היום" – כי בהיחוד "ע דוקא מתבטא ומתגלה מהותו

השינויים

ועצמותו ית', שלמעלה מכל ענין בהיחוד הנמשך מלמעלמ"ט (כיון שלא בא

הכח שיש בישראל ליחוד זה שבדרך

– אפילו בדקות דדקות שישנו גם ע"י עבודה)⁷. מלמטלמ"ע הוא מצד עצם נשמתם

והידיעה

הקשורה בעצמות. ולכן, ההתבוננות וההשבה אל הלב אשר הוי' הוא

הת

האלקים גו', בהד' שליבות שבתפלה, הנשמה שלמעלה משינויים – בחי' " חלתה וראשיתה היא התעוררות עצם

היום

הודאה וביטול שמצד עצם הנשמה⁸. ", המתבטאת באמירת "מודה אני",