שיחה כח
615שיחה כח
א. בהתועדות י"ג תמוז תרצ"ב דיבר הרבי בעל ההילולא אודות כ"ק אדמו"ר הזקן, שהנהגתו כאן למטה היתה דוגמת ההנהגה למעלה של האדם העליון, ולא שהיה צריך להשתדל לעשות כן אלא שהיה זה בפשטות ומאליו.
והרבי סיפר אז:
כשאדמו"ר הזקן היה זקוק למלמד עבור בנו, אדמו"ר האמצעי, הזמין אברך מסוים ואמר לו
[כידוע היה אדמו"ר הזקן נוהג להשמיע דבריו בניגון, וגם הרבי, כשסיפר זאת, אמר את הדברים בניגון הידוע]:
עליך מוטלת מצוה של "זן ומפרנס בני ביתו" ועלי מצוה של "ושננתם לבניך", הבה ונתחלף!
האברך היה, כנראה, פקח והבין שהוא צריך למשהו נוסף ל"זן ומפרנס" –
אמר, איפוא, לאדמו"ר הזקן: "אם צריך הרבי לתת לי כדי להיות זן ומפרנס – ודאי יודע הרבי מה לתת לי, אבל אם צריך אני לתת "ושננתם" צריך לדעת כיצד ללמד את בנכם".
ענה לו אדמו"ר הזקן:
תחלת הלימוד עם ילד הוא אל"ף בי"ת. מה הוא אל"ף? – נקודה מלמעלה, ונקודה מלמטה. יו"ד 302 מלמעלה ויו"ד מלמטה וקו של יראת שמים באמצע – זה אל"ף.
והסביר שהיו"ד שלמעלה היא הנשמה והיו"ד שלמטה היא הגוף, וע"י הקו של יראת שמים הם מתחברים לדבר אחד.
ב. תוכנו של ענין האל"ף מוסבר בכמה מקומות בתורת החסידות בהרחבה.
אחד הרמזים הוא שהיו"ד שלמעלה רומז להקב"ה, שהוא נעלה מכל מדה והגבלה ולפיכך כל השגה שאפשרית בו אינה אלא כיו"ד, נקודה בעלמא.
וכדי שהיהודי למטה, הרמוז ביו"ד שלמטה, יהיה מסוגל להתחבר עם היו"ד שלמעלה הרי זה ע"י העדר תפיסת מקום והתבטלות שעליהם מורה היו"ד שלמטה.
דבר זה אפשרי ע"י הקו המחבר של יראת שמים, של קיום התורה והמצוות, המחבר את בני ישראל עם הקב"ה, כמאמר: ישראל וקוב"ה כולא חד ע"י אורייתא.
זו משמעות האל"ף של מתן תורה, בו היתה אל"ף האות הראשונה, וזו גם התחלת לימודו של תינוק מישראל,
שצריך אח"כ לצאת לעולם ולעשותו דירה לו, יתברך. התחלת הלימוד באות אל"ף,
שאז לא זו בלבד שיהא הוא עצמו 616שלם, אלא שאז יעשה את כל העולם לכלי לאלקות.
כשם שבשעת מתן תורה, שניתנה " באל"ף, "היו שומעים את הדיבור אנכי הוי' אלקיך מכל הרוחות"1 –
כך גם בשעת יסוד והתחלת הלימוד, באות אל"ף, ניתן הכח שבכל מקום ובכל דבר יישמע "אנכי הוי' אלקיך".
וכפי שאמר הרבי שיש להאיר את כל בני ישראל בדרך "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
– לא כשיטה הטוענת שיש להתאים את התורה לרוח הזמן, אלא, להיפך, –
ומקרבן לתורה", לקרב גם את הבריות2, שאין להם כל יתרון, לקרב אותם אל התורה כמות שהיא, בלי כל פשרנות. תורה ודברי סופרים וחסידות לפנים משורת הדין.
וכשניתנת לזולת תורה תמימה, ללא פשרות, ע"י "בחוקותי תלכו" בא גם "ונתתי גשמיכם בעתם", בכל הברכות, חיים מאושרים לא רק בעולם הבא, כי אם גם בעולם הזה.
(משיחת יו"ד שבט, תשט"ז)
ראה
א. בפרשת השבוע נאמר: "והיה המקום אשר יבחר ה' אלקיכם בו לשכן שמו שם, שמה תביאו וגו'", ורש"י מסביר כי הדברים מכוונים לירושלים.
ספר החיים – לאחיו של מהר"ל מפראג – בחלק "גאולה וישועה", שואל מדוע לא מצוין במפורש שם ירושלים בשום מקום בתורה, אלא באופן סתמי: המקום אשר יבחר ה'.
ומתרץ כי – "בכל מקום מוקטר ומוגש לשמי", לאו דוקא ירושלים אלא כל מקום בו מתפלל יהודי לפני הקב"ה הוא המקום אשר בחר ה'. ולפיכך יש להתפלל לכיוון ארץ ישראל, לצד ירושלים, לצד המקדש, לצד קדשי קדשים ולצד הארון1, שכן בכל מקום ואף בחוץ לארץ שבגשמיות ישנו הענין של ירושלים.
והאמור "כל הדר בחוץ לארץ כאלו אין לו" כו'2 – ממשיך ספר החיים – מובנו: "הדר", דירת קבע, כלומר – אדם הדר בחוץ לארץ דרך קבע ואינו חושב כלל על הגאולה, אבל כשגם בהיותו בחוץ לארץ הוא חושב על המשיח ועל ארץ ישראל, והרי בשעת התפלה הוא פונה לצד ארץ ישראל, אזי כל מקום בו הוא נמצא הוא המקום אשר בחר בו ה'.
הערות
עמוד 616
- 1. רש"י יתרו כ, ב. שמות רבה ה, ט. תניא פרק לו.
- 2. ראה תניא פרק לב.
- 1. שו"ע או"ח סימן צד סעיפים א־ב.
- 2. כתובות קי, ב.
רש"י על שמות כ׳:ב׳ - הטקסט מספריא
אשר הוצאתיך מארץ מצרים. כְּדַאי הִיא הַהוֹצָאָה שֶׁתִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים לִי; דָּ"אַ, לְפִי שֶׁנִּגְלָה בַיָּם כְּגִבּוֹר מִלְחָמָה וְנִגְלָה כָּאן כְּזָקֵן מָלֵא רַחֲמִים, – שֶׁנֶּאֱמַר וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר (שמות כ"ד), זוֹ הָיְתָה לְפָנָיו בִּשְׁעַת הַשִּׁעְבּוּד, וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם, מִשֶּׁנִּגְאֲלוּ – הוֹאִיל וַאֲנִי מִשְׁתַּנֶּה בְמַרְאוֹת, אַל תֹּאמְרוּ שְׁתֵּי רָשׁוּיוֹת הֵן, אָנֹכִי הוּא אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מִמִּצְרַיִם וְעַל הַיָּם. דָּ"אַ לְפִי שֶׁהָיוּ שוֹמְעִין קוֹלוֹת הַרְבֵּה, שֶׁנֶּאֱמַר אֶת הַקּוֹלֹת – קוֹלוֹת בָּאִין מֵאַרְבַּע רוּחוֹת וּמִן הַשָּׁמַיִם וּמִן הָאָרֶץ – אַל תֹּאמְרוּ רָשׁוּיוֹת הַרְבֵּה הֵן; וְלָמָה אָמַר לְשׁוֹן יָחִיד אֱלֹהֶיךָ? לִתֵּן פִּתְחוֹן פֶּה לְמֹשֶׁה לְלַמֵּד סָנֵגוֹרְיָא בְּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל, וְזֶה שֶׁאָמַר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ – לֹא לָהֶם צִוִּיתָ לֹא יִהְיֶה לָכֶם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֶלָּא לִי לְבַדִּי (שמות רבה):
מבית עבדים. מִבֵּית פַּרְעֹה שֶׁהֱיִיתֶם עֲבָדִים לוֹ, אוֹ אֵינוֹ אוֹמֵר אֶלָּא מִבֵּית עֲבָדִים שֶׁהָיוּ עֲבָדִים לַעֲבָדִים? תַּ"לֹ וַיִּפְדְּךָ מִבֵּית עֲבָדִים מִיַּד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם (דברים ז'), אֱמֹר מֵעַתָּה עֲבָדִים לַמֶּלֶךְ הָיוּ וְלֹא עֲבָדִים לַעֲבָדִים (מכילתא):
אשר הוצאתיך מארץ מצרים WHO HAVE BROUGHT THEE OUT OF THE LAND OF EGYPT — That act of bringing you out is alone of sufficient importance that you should subject yourselves to Me. Another explanation: because He had revealed Himself to them at the Red Sea as a mighty man of war and here He revealed Himself as a grey-beard filled with compassion, as it is stated in connection with the Giving of the Law, (Exodus 24:10) “and there was under His feet as it were a brick-work of sapphire”, which is explained to mean that this (the brick-work) was before Him at the time of their bondage; “and there was as the essence of heaven” (i. e. joy and gladness) when they had been delivered (cf. Rashi on Exodus 24:10), thus the Divine Glory changed according to circumstances, — therefore He stated here: Since I change, appearing in various forms, do not say, “There are two divine Beings”; it is I Who brought you forth from Egypt and Who appeared to you at the Sea (cf. Mekhilta). Another explanation: because they then heard many voices, as it is said (v. 15) “the people heard the voices (הקלות)” — voices coming from the four cardinal points and from the heavens and from the earth — therefore God said to them, “Do not say there are many Deities”. — Why did God say in the singular אלהיך, “Thy God”, (as though speaking to one person alone)? To afford Moses an opportunity to speak in defence of Israel at the incident of the golden calf. This, is exactly what he did say, (Exodus 32:11) “Wherefore, O Lord, doth Thy wrath glow against Thy people”, for not to them didst Thou give the command, “There shall be to thee no other gods” but to me alone! (Exodus Rabbah 43:5)
מבית עבדים OUT OF THE HOUSE OF SLAVES — This means, from the house of Pharaoh where ye were slaves to him. Or perhaps it only says “from the house of slaves” in the sense of a house belonging to slaves to that the words imply that they were slaves to slaves (a most abject form of slavery)! But elsewhere it states, (Deuteronomy 7:8) “He redeemed thee from the house of slaves, from the hand of Pharaoh, king of Egypt”, so that you must now admit that they were slaves of the king and not slaves to slaves and the meaning is: from the house where you were slaves (Mekhilta).
תניא, ליקוטי אמרים ל״ו - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, מוּדַעַת זֹאת מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁתַּכְלִית בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה הוּא – שֶׁנִּתְאַוָּה הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לִהְיוֹת לוֹ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים.
וְהִנֵּה, לֹא שַׁיָּיךְ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ בְּחִינַת מַעְלָה וּמַטָּה, כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ מְמַלֵּא כָּל עָלְמִין בְּשָׁוֶה.
אֶלָּא בֵּיאוּר הָעִנְיָן, כִּי קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם הָיָה הוּא לְבַדּוֹ יִתְבָּרֵךְ יָחִיד וּמְיוּחָד, וּמְמַלֵּא כָּל הַמָּקוֹם הַזֶּה שֶׁבָּרָא בּוֹ הָעוֹלָם, וְגַם עַתָּה כֵּן הוּא לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ. רַק שֶׁהַשִּׁינּוּי הוּא אֶל הַמְקַבְּלִים חַיּוּתוֹ וְאוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, שֶׁמְּקַבְּלִים עַל יְדֵי לְבוּשִׁים רַבִּים הַמְכַסִּים וּמַסְתִּירִים אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ, כְּדִכְתִיב: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, וְכִדְפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁאֲפִילוּ מַלְאָכִים הַנִּקְרָאִים ״חַיּוֹת״ אֵין רוֹאִין כוּ׳.
וְזֶהוּ עִנְיַן הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה, עַל יְדֵי רִיבּוּי הַלְּבוּשִׁים הַמַּסְתִּירִים הָאוֹר וְהַחַיּוּת שֶׁמִּמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, עַד שֶׁנִּבְרָא עוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי וְהַחוּמְרִי מַמָּשׁ, וְהוּא הַתַּחְתּוֹן בַּמַּדְרֵגָה, שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן לְמַטָּה מִמֶּנּוּ בְּעִנְיַן הֶסְתֵּר אוֹרוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחֹשֶׁךְ כָּפוּל וּמְכוּפָּל, עַד שֶׁהוּא מָלֵא קְלִיפּוֹת וְסִטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהֵן נֶגֶד ה׳ מַמָּשׁ, לוֹמַר: ״אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד״.
וְהִנֵּה, תַּכְלִית הִשְׁתַּלְשְׁלוּת הָעוֹלָמוֹת וִירִידָתָם מִמַּדְרֵגָה לְמַדְרֵגָה – אֵינוֹ בִּשְׁבִיל עוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים, הוֹאִיל וְלָהֶם יְרִידָה מֵאוֹר פָּנָיו יִתְבָּרֵךְ, אֶלָּא הַתַּכְלִית הוּא עוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן, שֶׁכָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, לִהְיוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ, כַּד אִתְכַּפְיָא סִטְרָא אָחֳרָא וְאִתְהַפֵּךְ חֲשׁוֹכָא לִנְהוֹרָא – שֶׁיָּאִיר אוֹר ה׳ אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּמְקוֹם הַחֹשֶׁךְ וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁל כָּל עוֹלָם הַזֶּה כּוּלּוֹ, בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז וְיִתְרוֹן אוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ, מֵהֶאָרָתוֹ בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, שֶׁמֵּאִיר שָׁם עַל יְדֵי לְבוּשִׁים וְהֶסְתֵּר פָּנִים, הַמַּסְתִּירִים וּמַעֲלִימִים אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא שֶׁלֹּא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת.
וְלָזֶה נָתַן הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לְיִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנִּקְרֵאת עוֹז וְכֹחַ, וּכְמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא נוֹתֵן כֹּחַ בַּצַּדִּיקִים לְקַבֵּל שְׂכָרָם לֶעָתִיד לָבֹא, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ בְּאוֹר ה׳ הַנִּגְלֶה לֶעָתִיד בְּלִי שׁוּם לְבוּשׁ, כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִכָּנֵף עוֹד מוֹרֶיךָ [פֵּירוּשׁ, שֶׁלֹּא יִתְכַּסֶּה מִמְּךָ בְּכָנָף וּלְבוּשׁ], וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ״, וּכְתִיב: ״כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם וְגוֹ׳, כִּי ה׳ יִהְיֶה לָּךְ לְאוֹר עוֹלָם וְגוֹ׳״.
וְנוֹדָע, שֶׁיְּמוֹת הַמָּשִׁיחַ, וּבִפְרָט כְּשֶׁיִּחְיוּ הַמֵּתִים, הֵם תַּכְלִית וּשְׁלֵימוּת בְּרִיאַת עוֹלָם הַזֶּה, שֶׁלְּכָךְ נִבְרָא מִתְּחִילָּתוֹ
הגהה
וְקַבָּלַת שָׂכָר ﬠִיקָּרוֹ בָּאֶלֶף הַשְּׁבִיﬠִי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי תּוֹרָה מֵהָאֲרִ״י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה:
וְגַם כְּבָר הָיָה לְעוֹלָמִים מֵעֵין זֶה, בִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, כְּדִכְתִיב: ״אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה׳ הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – ״הָרְאֵתָ״ מַמָּשׁ, בִּרְאִיָּה חוּשִׁיִּית, כְּדִכְתִיב: ״וְכָל הָעָם רוֹאִים אֶת הַקּוֹלוֹת״ – ״רוֹאִים אֶת הַנִּשְׁמָע״, וּפֵירְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: מִסְתַּכְּלִים לַמִּזְרָח וְשׁוֹמְעִין אֶת הַדִּבּוּר יוֹצֵא אָנֹכִי כוּ׳. וְכֵן לְאַרְבַּע רוּחוֹת וּלְמַעְלָה וּלְמַטָּה, וְכִדְפֵירְשׁוּ בַּתִּיקּוּנִים ״דְּלֵית אֲתַר דְּלָא מַלֵּיל מִינֵּיהּ עִמְּהוֹן כוּ׳״.
וְהַיְינוּ, מִפְּנֵי גִּילּוּי רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, שֶׁהֵן כְּלָלוּת הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ וְחָכְמָתוֹ, וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְאוֹר פָּנֶיךָ נָתַתָּ לָּנוּ תּוֹרַת חַיִּים״. וְלָכֵן הָיוּ בְּטֵלִים בִּמְצִיאוּת מַמָּשׁ, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה ״שֶׁעַל כָּל דִּבּוּר פָּרְחָה נִשְׁמָתָן כוּ׳, אֶלָּא שֶׁהֶחֱזִירָהּ הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא לָהֶן בְּטַל שֶׁעָתִיד לְהַחֲיוֹת בּוֹ אֶת הַמֵּתִים״, וְהוּא טַל תּוֹרָה שֶׁנִּקְרָא ״עוֹז״, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ־זִכְרוֹנָם־לִבְרָכָה: ״כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה – טַל תּוֹרָה מְחַיֵּיהוּ כוּ׳״.
רַק שֶׁאַחַר כָּךְ גָּרַם הַחֵטְא וְנִתְגַּשְּׁמוּ הֵם וְהָעוֹלָם, עַד עֵת קֵץ הַיָּמִין, שֶׁאָז יִזְדַּכֵּךְ גַּשְׁמִיּוּת הַגּוּף וְהָעוֹלָם, וְיוּכְלוּ לְקַבֵּל גִּילּוּי אוֹר ה׳, שֶׁיָּאִיר לְיִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת ״עוֹז״. וּמִיִּתְרוֹן הַהֶאָרָה לְיִשְׂרָאֵל – יַגִּיהַּ חשֶׁךְ הָאוּמּוֹת גַּם כֵּן, כְּדִכְתִיב: ״וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה׳״, וּכְתִיב: ״וְנִגְלָה כְּבוֹד ה׳, וְרָאוּ כָל בָּשָׂר יַחְדָּיו וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״לָבוֹא בְּנִקְרֹת הַצּוּרִים וּבִסְעִיפֵי הַסְּלָעִים מִפְּנֵי פַּחַד ה׳ וַהֲדַר גְּאוֹנוֹ וְגוֹ׳״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״וְהוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עוּזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ וְגוֹ׳״:
תניא, ליקוטי אמרים ל״ב - הטקסט מספריא
וְהִנֵּה, עַל יְדֵי קִיּוּם הַדְּבָרִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לִהְיוֹת גּוּפוֹ נִבְזֶה וְנִמְאָס בְּעֵינָיו, רַק שִׂמְחָתוֹ תִּהְיֶה שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ לְבַדָּהּ, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה וְקַלָּה לָבֹא לִידֵי קִיּוּם מִצְוַת ״וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ״ לְכָל נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל – לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן.
כִּי מֵאַחַר שֶׁגּוּפוֹ נִמְאָס וּמְתוֹעָב אֶצְלוֹ, וְהַנֶּפֶשׁ וְהָרוּחַ מִי יוֹדֵעַ גְּדוּלָּתָן וּמַעֲלָתָן בְּשָׁרְשָׁן וּמְקוֹרָן בֵּאלֹקִים חַיִּים. בְּשֶׁגַּם שֶׁכּוּלָּן מַתְאִימוֹת, וְאָב אֶחָד לְכוּלָּנָה, וְלָכֵן נִקְרְאוּ כָּל יִשְׂרָאֵל ״אַחִים״ מַמָּשׁ, מִצַּד שׁוֹרֶשׁ נַפְשָׁם בַּה׳ אֶחָד רַק שֶׁהַגּוּפִים מְחוּלָּקִים. וְלָכֵן, הָעוֹשִׂים גּוּפָם עִיקָּר וְנַפְשָׁם טְפֵלָה – אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אַהֲבָה וְאַחֲוָה אֲמִיתִּית בֵּינֵיהֶם, אֶלָּא הַתְּלוּיָה בְדָבָר לְבַדָּהּ.
וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן עַל קִיּוּם מִצְוָה זוֹ: ״זֶהוּ כָּל הַתּוֹרָה כוּלָּהּ, וְאִידָךְ פֵּירוּשָׁא הוּא כוּ׳״. כִּי יְסוֹד וְשׁוֹרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה – הוּא לְהַגְבִּיהַּ וּלְהַעֲלוֹת הַנֶּפֶשׁ עַל הַגּוּף מַעְלָה מַּעְלָה עַד עִיקָּרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין וְגַם, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר־אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בִּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן, דְּהַיְינוּ, בִּמְקוֹר נִשְׁמוֹת כָּל יִשְׂרָאֵל, לְמֶהֱוֵי אֶחָד בְּאֶחָד דַּוְקָא, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ פֵּירוּד חַס וְשָׁלוֹם בַּנְּשָׁמוֹת, דְּ״קוּדְשָׁא־בְּרִיךְ־הוּא לָא שַׁרְיָא בַּאֲתַר פְּגִים״, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: ״בָּרְכֵנוּ אָבִינוּ כּוּלָּנוּ כְּאֶחָד בְּאוֹר פָּנֶיךָ״, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר בַּאֲרִיכוּת:
וּמַה שֶּׁכָּתוּב בַּגְּמָרָא, שֶׁמִּי שֶׁרוֹאֶה בַּחֲבֵירוֹ שֶׁחָטָא – מִצְוָה לִשְׂנֹאותוֹ, וְגַם לוֹמַר לְרַבּוֹ שֶׁיִּשְׂנָאֵהוּ. הַיְינוּ – בַּחֲבֵירוֹ בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, וּכְבָר קִיֵּים בּוֹ מִצְוַת ״הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ״ – עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא שָׁב מֵחֶטְאוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר חֲרֵדִים.
אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ חֲבֵירוֹ וְאֵינוֹ מְקוֹרָב אֶצְלוֹ, הִנֵּה עַל זֶה אָמַר הִלֵּל הַזָּקֵן: ״הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְכוּ׳, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה״. לוֹמַר, שֶׁאַף הָרְחוֹקִים מִתּוֹרַת ה׳ וַעֲבוֹדָתוֹ, וְלָכֵן נִקְרָאִים בְּשֵׁם ״בְּרִיּוֹת״ בְּעָלְמָא – צָרִיךְ לְמָשְׁכָן בְּחַבְלֵי עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה, וְכוּלֵּי הַאי וְאוּלַי יוּכַל לְקָרְבָן לְתוֹרָה וַעֲבוֹדַת ה׳; וְהֵן לָא – לֹא הִפְסִיד שְׂכַר מִצְוַת אַהֲבַת רֵיעִים.
וְגַם הַמְקוֹרָבִים אֵלָיו וְהוֹכִיחָם וְלֹא שָׁבוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁמִּצְוָה לִשְׂנֹאותָם – מִצְוָה לְאָהֳבָם גַּם כֵּן. וּשְׁתֵּיהֶן הֵן אֱמֶת: שִׂנְאָה – מִצַּד הָרָע שֶׁבָּהֶם, וְאַהֲבָה – מִצַּד בְּחִינַת הַטּוֹב הַגָּנוּז שֶׁבָּהֶם, שֶׁהוּא נִיצוֹץ אֱלֹקוּת שֶׁבְּתוֹכָם הַמְחַיֶּה נַפְשָׁם הָאֱלֹקִית. וְגַם, לְעוֹרֵר רַחֲמִים בְּלִבּוֹ עָלֶיהָ, כִּי הִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת בְּתוֹךְ הָרָע מִסִּטְרָא אָחֳרָא הַגּוֹבֵר עָלֶיהָ בָּרְשָׁעִים, וְהָרַחֲמָנוּת – מְבַטֶּלֶת הַשִּׂנְאָה וּמְעוֹרֶרֶת הָאַהֲבָה, כַּנּוֹדָע מִמַּה שֶּׁכָּתוּב: לְ״יַעֲקֹב אֲשֶׁר פָּדָה אֶת אַבְרָהָם״.
[וְלֹא אָמַר דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ״תַּכְלִית שִׂנְאָה שְׂנֵאתִים וְגוֹ׳״, אֶלָּא עַל הַמִּינִים וְהָאֶפִּיקוֹרְסִים, שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, כִּדְאִיתָא בַּגְּמָרָא רֵישׁ פֶּרֶק ט״ז דְּשַׁבָּת]:
שולחן ערוך, אורח חיים צ״ד - הטקסט מספריא
בְּקוּמוֹ לְהִתְפַּלֵּל, אִם הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ, יַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וִיכַוֵּן גַּם לִירוּשָׁלַיִם וְלַמִּקְדָּשׁ וּלְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים; הָיָה עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, יַחֲזִיר פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם וִיכַוֵּן גַּם לַמִּקְדָּשׁ וּלְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים; הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם, יַחֲזִיר פָּנָיו לַמִּקְדָּשׁ וִיכַוֵּן גַּם כֵּן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים; הָיָה עוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַכַּפֹּרֶת, מַחֲזִיר פָּנָיו לַכַּפֹּרֶת.
אִם מִתְפַּלֵּל לְרוּחַ מִשְּׁאָר רוּחוֹת, יְצַדֵּד פָּנָיו לְצַד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם הוּא בְּחוּץ לָאָרֶץ; וְלִירוּשָׁלַיִם, אִם הוּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל; וְלַמִּקְדָּשׁ, אִם הוּא בִּירוּשָׁלַיִם. הַגָּה: וְאָנוּ שֶׁמַּחֲזִירִין פָּנֵינוּ לַמִּזְרָח, מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ יוֹשְׁבִים בְּמַעֲרָבָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְנִמְצָא פָּנֵינוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (טוּר וּסְמַ"ג). אֵין עוֹשִׂין מְקוֹם הָאָרוֹן וְצַד הַתְּפִלָּה נֶגֶד זְרִיחַת הַשֶּׁמֶשׁ מַמָּשׁ, כִּי זֶהוּ דֶּרֶךְ הַמִּינִים, רַק מְכַוְּנִים נֶגֶד אֶמְצַע הַיּוֹם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים). וּמִי שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם אָמְרָם: הָרוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר יַצְפִּין אוֹ לְהַחְכִּים יַדְרִים, מִכָּל מָקוֹם יְצַדֵּד פָּנָיו לַמִּזְרָח.
מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּן הָרוּחוֹת, יְכַוֵּן לִבּוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, אֵין צָרִיךְ לִירֵד וּלְהִתְפַּלֵּל, אֲפִלּוּ אִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁתּוֹפֵס חֲמוֹרוֹ, אֶלָּא מִתְפַּלֵּל דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ; וְכֵן אִם הָיָה בִּסְפִינָה אוֹ עַל גַּבֵּי קָרוֹן, אִם יוּכַל לַעֲמֹד, עוֹמֵד; וְאִם לָאו, יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וּמִתְפַּלֵּל. אוֹ אִם הָיָה הוֹלֵךְ בְּרַגְלָיו, מִתְפַּלֵּל דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ אַף אִם אֵין פָּנָיו כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה, כִּי אִם יַעֲמֹד וְיִתְפַּלֵּל יִקְשֶׁה בְּעֵינָיו אִחוּר דַּרְכּוֹ וְיִטָּרֵד לִבּוֹ וְלֹא יוּכַל לְכַוֵּן וְהַכֹּל לְפִי הַדֶּרֶךְ וּלְפִי הַמָּקוֹם וּלְפִי יִרְאָתוֹ וְיִשּׁוּב דַּעְתּוֹ. וְיֵשׁ מַחְמִירִין לַעֲמֹד בְּאָבוֹת, וְרָאוּי לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם אִם הוּא שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה.
הָיָה יוֹשֵׁב בִּסְפִינָה אוֹ בַּעֲגָלָה, אִם יוּכַל לַעֲמֹד בִּמְקוֹם הַכְּרִיעוֹת, עוֹמֵד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה כּוֹרֵעַ מְעֻמָּד, וּפוֹסֵעַ ג' פְּסִיעוֹת. הַגָּה: אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹשֵׁב בְּכָל הַתְּפִלָּה, מִכָּל מָקוֹם אִם אֶפְשָׁר לוֹ לַעֲמֹד, יַעֲמֹד, כְּדֵי לְקַיֵּם הַכְּרִיעוֹת וְהַפְּסִיעוֹת כְּדַרְכָּן. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם ס"ח [א"ח]) וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ, כְּגוֹן שֶׁרוֹכֵב עַל הַבְּהֵמָה, יַחֲזִיר הַבְּהֵמָה שְׁלֹשָׁה פְּסִיעוֹת לְאַחֲרֶיהָ, וְעוֹלֶה לוֹ כְּאִלּוּ פּוֹסֵעַ בְּעַצְמוֹ (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשִׁים ס"פ תְּפִלַּת הַשַּׁחַר).
חוֹלֶה, מִתְפַּלֵּל אֲפִלּוּ שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ, וְהוּא שֶׁיָּכוֹל לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל, מִכָּל מָקוֹם יְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: אִמְרוּ בִּלְבַבְכֶם עַל מִשְׁכַּבְכֶם (תְּהִלִּים ד, ה), (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח וּפְסִיקְתָא).
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ עַכּוּ"ם מִכָּאן וּמִכָּאן, וּמִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַפְסִיק תְּפִלָּתוֹ אוֹ יַפְסִידוּ מִקְּחוֹ, יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל, לִפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיֻשֶּׁבֶת עָלָיו; וְאַף עַל פִּי שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת שְׁלֹשָׁה פְּסִיעוֹת בְּסוֹף הַתְּפִלָּה, יוֹשֵׁב וּמִתְפַּלֵּל וְכוֹרֵעַ.
יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִסְמֹךְ עַצְמוֹ לְעַמּוּד אוֹ לַחֲבֵרוֹ, בִּשְׁעַת תְּפִלָּה.
מִי שֶׁהֻכְרַח לְהִתְפַּלֵּל מְיֻשָּׁב, כְּשֶׁיּוּכַל צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל מְעֻמָּד, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהוֹסִיף בָּהּ דָּבָר. הַגָּה: וּמִי שֶׁבָּא בַּדֶּרֶךְ וְהוּא סָמוּךְ לְמָלוֹן, אִם יָכוֹל לְהִסְתַּלֵּק מִן הַדֶּרֶךְ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּהוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, יִסְתַּלֵּק שָׁם וְלֹא יִתְפַּלֵּל בְּמָלוֹן שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּהוּ בְּנֵי הַבַּיִת; אֲבָל אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהִסְתַּלֵּק מִן הַדֶּרֶךְ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא יַפְסִיקוּהוּ, יִתְפַּלֵּל בַּמָּלוֹן בְּאֵיזֶה קֶרֶן זָוִית (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ו' ב"י סי' צ').
מצוטט בעמוד אחד
כתר שם טוב ספרי הבעל שם טוב 1
- הוספות ‹ ל לקוטי שיחות ח"ב ע' 615