615

שיחה כח

א. בהתועדות י"ג תמוז תרצ"ב דיבר הרבי בעל ההילולא אודות כ"ק אדמו"ר הזקן, שהנהגתו כאן למטה היתה דוגמת ההנהגה למעלה של האדם העליון, ולא שהיה צריך להשתדל לעשות כן אלא שהיה זה בפשטות ומאליו.

והרבי סיפר אז:

כשאדמו"ר הזקן היה זקוק למלמד עבור בנו, אדמו"ר האמצעי, הזמין אברך מסוים ואמר לו

[כידוע היה אדמו"ר הזקן נוהג להשמיע דבריו בניגון, וגם הרבי, כשסיפר זאת, אמר את הדברים בניגון הידוע]:

עליך מוטלת מצוה של "זן ומפרנס בני ביתו" ועלי מצוה של "ושננתם לבניך", הבה ונתחלף!

האברך היה, כנראה, פקח והבין שהוא צריך למשהו נוסף ל"זן ומפרנס" –

אמר, איפוא, לאדמו"ר הזקן: "אם צריך הרבי לתת לי כדי להיות זן ומפרנס – ודאי יודע הרבי מה לתת לי, אבל אם צריך אני לתת "ושננתם" צריך לדעת כיצד ללמד את בנכם".

ענה לו אדמו"ר הזקן:

תחלת הלימוד עם ילד הוא אל"ף בי"ת. מה הוא אל"ף? – נקודה מלמעלה, ונקודה מלמטה. יו"ד 302 מלמעלה ויו"ד מלמטה וקו של יראת שמים באמצע – זה אל"ף.

והסביר שהיו"ד שלמעלה היא הנשמה והיו"ד שלמטה היא הגוף, וע"י הקו של יראת שמים הם מתחברים לדבר אחד.

ב. תוכנו של ענין האל"ף מוסבר בכמה מקומות בתורת החסידות בהרחבה.

אחד הרמזים הוא שהיו"ד שלמעלה רומז להקב"ה, שהוא נעלה מכל מדה והגבלה ולפיכך כל השגה שאפשרית בו אינה אלא כיו"ד, נקודה בעלמא.

וכדי שהיהודי למטה, הרמוז ביו"ד שלמטה, יהיה מסוגל להתחבר עם היו"ד שלמעלה הרי זה ע"י העדר תפיסת מקום והתבטלות שעליהם מורה היו"ד שלמטה.

דבר זה אפשרי ע"י הקו המחבר של יראת שמים, של קיום התורה והמצוות, המחבר את בני ישראל עם הקב"ה, כמאמר: ישראל וקוב"ה כולא חד ע"י אורייתא.

זו משמעות האל"ף של מתן תורה, בו היתה אל"ף האות הראשונה, וזו גם התחלת לימודו של תינוק מישראל,

שצריך אח"כ לצאת לעולם ולעשותו דירה לו, יתברך. התחלת הלימוד באות אל"ף,

שאז לא זו בלבד שיהא הוא עצמו