שיחה א

363שיחה א

א. [בפרשת השבוע נאמר בדבר ערי המקלט: "אז יבדיל משה שלש ערים וגו' לנוס שמה רוצח וגו'"].

הדרכים שהובילו לערי המקלט היו מתוקנות, הן היו רחבות שלשים ושתים אמה, ובכל פרשת דרכים היה קבוע שלט: "מקלט, מקלט", כדי להורות את הדרך לערי המקלט¹.

מאחר שכך הוא הדבר בגשמיות – מובן שאף בערי מקלט הרוחניים – הם דברי תורה שעליהם נאמר²: "דברי תורה קולטין" להורג נפש ברוחניות, כפי שדובר ב"מאמר"³ – קיימים אותם פרטים.

ב. לאמתו של דבר – הפוך הסדר: לא משום שהענין ישנו בגשמיות הוא קיים גם ברוחניות, כי אם, אדרבה, עיקרו של כל ענין הוא נ בבחינתו הרוחנית, ומאחר שהוא קיים ברוחניות – מתבטא הוא בהשתלשלותו גם בגשמיות.

כפי שמוסבר בשל"ה⁴ – לגבי האמור: "התורה מדברת בתחתונים ורומזת בעליונים" – שלאמתו של דבר מדברת התורה בעליונים ואנו קולטים רק את הרמז הנוגע לתחתונים.

וכשם שהדבר בכל הענינים שבתורה – כך גם בענין ערי מקלט: כל פרטי הדברים הקיימים בערי מקלט בגשמיות – נמצאים בערי המקלט הרוחניות, ואדרבה – עיקר הענינים ברוחניות ורק ע"י השתלשלות הם באים גם בגשמיות.

ג. אילו זכינו – היינו משיגים כל ענין "מלמעלה למטה", כלומר: היינו מבינים את הענין ברוחניות ומאליו היה מובן שמאחר שהוא קיים ברוחניות הוא קיים גם בגשמיות.

כל הענינים שבעולם ניתנים להשגה בדרך של מלמעלה למטה, היינו: לראותם כפי שהם ברוחניות ולהבין שכך הם ודאי גם בגשמיות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר שאביו הרבי

"ע לא היה סובל שיפריעו לו בין נטילת ידים לסעודה לבין ברכת המוציא. למרות שלפי ההלכה נחשבים רק דבור או זמן כהפסק – לא היה רוצה שיפריעו לו גם במחשבתו בין נטילת ידים לבין ברכת המוציא.

בשנים תרנ"ד־ה⁵ גילו חכמי הרפואה עורק חדש במוח, המסייע לזכרון ולהעמקה. אחד מבני הבית⁶ סיפר זאת בהתרגשות גדולה להוד כ"ק 364אאמו"ר הרה"ק (מוהרש"ב) בסעודתו. כ"ק אאמו"ר הרה"ק האזין ולא אמר דבר. לאחר ברכת המזון ביקש להמתין רגע קט, נכנס לחדרו והביא משם כרך קטן של כתב יד הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי בתורת החסידות, והראה שבשש־שבע שורות שם מדובר בעורק זה. הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי מסביר שם שקיים במוח וריד שהוא מלא אדים ומתנענע לכאן ולכאן והוא מסייע לזכרון ולהעמקה, כשהוריד נע לכיון מוח החכמה והבינה⁷ הוא מסייע לזכרון, וכשנע לכיון מוח הדעת הוא מסייע להעמקה. לפיכך אנו רואים שבשעה שאדם רוה להיזכר דבר־מה מרים הוא את ראשו, וכשהוא רוצה להתעמק בדבר – מכופף הוא את ראשו.

שאלו את הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: אם כן – היה הוד כ"ק אדמו"ר האמצעי פרופסור גדול? השיב על כך הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק: הוא ידע זאת משום שלמעלה, באדם העליון, ישנו הדבר, וממילא ישנו ודאי גם באדם למטה.

– כל שכן הענינים שבתורה, ודאי שאפשר להשיגם בדרך "מלמעלה מלמטה", כלומר: לקלוט את הענינים כפי שהם ברוחניות, ומכך להסיק לגבי גשמיות, כפי שנאמר ב"אגרת הקדש"⁸ " בקשר ללימוד ההלכות לעתיד לבוא – שמרוחניות הענינים נדע גם את הענינים בגשמיות.

ברם, מאחר שאין זוכים לכך – יש להשיג את הדברים מלמטה למעלה, לראות אותם כפי שהם בגשמיות, ומכך להסיק לגבי הרוחניות.

ד. כדרך שבגשמיות סייעו ערי המקלט לא רק להורג נפש בשגגה, כי אם גם להורג נפש במזיד, שכן גם ההורג נפש במזיד היה צריך לנוס לערי מקלט⁹ עד החקירה והדרישה שגואל הדם לא יהרגהו בינתיים – כך גם ברוחניות קולטים דברי תורה גם את ההורג נפש במזיד, כלומר את העובר עבירה בזדון.

וכשם שבגשמיות הרי נוסף לכך שהדרכים לערי המקלט היו מתוקנות ורחבות כדי להקל על הרוצח להמלט לערי המקלט – היה קבוע בכל פרשת דרכים שלט להורות את הדרך להמלט, משום שעצם הדבר שהדרך מתוקנת ורחבה אינו מספיק כשהרוצח אינו יודע לאיזה כיוון לברוח,

– כך גם ברוחניות: נוסף על כך שהדרך לדברי תורה היא קלה ורחבה – מדריך הקב"ה לאיזה כיוון ללכת, שכן כיון שניתנה בחירה חפשית, ככתוב¹⁰:

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע", הרי אם לא תינתן הדרכה מתאימה עלול האדם ח"ו לפנות שמאלה, לבחור במות וברע.

365לפיכך עומד, כביכול, הקב"ה בשלט הקורא: "מקלט, מקלט", הוא מזהיר לצעוד בדרך הימנית, ככתוב¹¹: "ובחרת בחיים", וזה ענין "הקב"ה עוזרו"¹². "

משום הבחירה החפשית שניתנה לכל אחד, האפשרות לבחור ח"ו גם ברע, חייב כל אחד להזדקק לעזר מלמעלה, שהקב"ה יורה לו: "מקלט, מקלט. לך בדרך המובילה לחיים וטוב". הרי אפילו רבן יוחנן בן זכאי אמר¹³: "איני יודע באיזו (דרך) מוליכין אותי", כל שכן – אחרים, וכל שכן – השרויים בזמן של חשך כפול ומכופל ודאי שאינם מסוגלים לדעת באיזו דרך הם צועדים, וזקוקים הם לעזר שלמעלה, שהקב"ה ידריכם באיזה כיוון ללכת.

ה. אך כשאדם רוצה שהקב"ה יורה לו את הדרך ללכת – חייב הוא עצמו לעשות כן. "מדתו של הקב"ה – מדה כנגד מדה"¹⁴.

הכרח לצאת לפרשת דרכים, ליהודים שעומדים ואינם יודעים לאיזה כיוון עליהם ללכת, יש לבוא אליהם ולקרוא: מקלט, מקלט, פנו ימינה אל הדרך המובילה למקלט, מקלט מגואל הדם, מן השטן ה"יורד ומסטין עולה ומקטרג"¹⁵, אל נא תלכו בדרך השמאלית, המובילה לשאול ואבדון.

וזה התפקיד המוטל על כל אחד: להתיצב בפרשת דרכים ולקרוא

מקלט, מקלט", להורות את הדרך ללכת בה. למרות שמתוך כך הוא נמצא כל העת בפרשת דרכים, במקום בו קיימת דרך המובילה לצד שמאל, אין לו להתרשם מכך, שכן דוקא ע"י כך הוא מבצע את התפקיד המוטל עליו.

כמאמר¹⁶ ר' מרדכי הצדיק בשם הבעל שם טוב: "נשמה יורדת לעולם וחיה שבעים־שמונים שנה כדי לעשות טובה ליהודי בגשמיות, ובפרט ברוחניות". כדאי, איפוא, לעמוד כל העת בפרשת דרכים, כדי להורות פעם אחת ליהודי את הדרך המובילה למקלט־תורה.

ו. כתוצאה מכך ידריכהו הקב"ה בדרך המובילה לחיים וטוב.

אדם בא לפרשת דרכים ומתיצב כשלט וקורא: "מקלט, מקלט", מבלי לדעת אם מישהו יציית לו, ואף מבלי לדעת אם איש מקשיב בכלל לדבריו. אין הוא רואה כלל בני אדם ובכל זאת לא איכפת לו הדבר, הוא אינו אלא שלט העומד על פרשת דרכים ומורה את הדרך למקלט, דרך המשמשת מקלט מיצר הרע, מקלט מן השטן, 366– למרות שיתכן שאדם זה לא הועיל כלום, אך מאחר שביצע את תפקידו, ועמד על פרשת דרכים להורות לבני ישראל דרך למקלט – יורה לו הקב"ה את הדרך של "ובחרת בחיים", כך שלמרות שאינו אלא עובד אלקים ועדיין לא עבד הוי', כלומר: הוא עדיין בעיצומה של עבודתו, כיון שיש לו עדיין יצר הרע, ולא זו בלבד שלא השיג בעבודתו שום חלישות ביצר הרע שהוא עדיין כתולדתו "ואדרבה – נתחזק יותר בהמשך הזמן שנשתמש בו הרבה באכילה ושתיה ושאר עניני עולם־הזה"¹⁷, ומשום היצר הרע עלול הוא ח"ו לבחור במות ורע – יורה לו הקב"ה את הדרך לחיים וטוב, "הקב"ה עוזרו – להושיעו משופטי נפשו".

ז. כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם שההבדל בין הבעש"ט לבין גדולי הנגלה שבתורה שהיו אז הוא בכך שלגבי גדולי הנגלה שבתורה היה הנוהג שתלמידיהם היו באים אליהם ללמוד ואילו הבעש"ט ותלמידיו לא היו ממתינים עד שיבואו אליהם, אלא היו נוהגים לנסוע בערים ומושבים בהם מצויים בני ישראל.

– ישנו הסבר של אדמו"ר הזקן ושל אדמו"ר האמצעי על הבדל זה בין גדולי הנגלה שבתורה לבין הבעש"ט, וכבר בא בדפוס¹⁸ –

וכדוגמת ההבדל בין גדולי הנגלה שבתורה לבין הבעש"ט כך גם בתוכן ערי המקלט, כפי שהוסבר לעיל, קיים הבדל בין הדבר כפי שהוא על־פי הנגלה לכפי שהוא על־פי החסידות.

על־פי הנגלה עמוד, אבן או דומה להם היה קבוע ועליו כתוב: "מקלט, מקלט", העמוד לא פנה אל הזולת, אלא שהאדם שעבר עליו והתבונן בכתוב וידע לפחות לקרוא – מצא את הדרך בו הוא צריך ללכת.

וכך גם מבחינה רוחנית: יש כזה הנוסע ממקומו ומגיע אל פרשת דרכים, כלומר: בין יהודים העומדים בפרשת דרכים, ובהיותו שם הוא מוכן לכך שכשישאלהו מישהו, היודע לפחות "לקרוא", יורה לו את הדרך אל המקלט.

אמנם הפגין זה מסירת נפש בכך שנסע לפרשת דרכים, אבל אין הוא זז ממקומו, הוא בבחינת עמוד עומד, דומם.

– על שעון היו אומרים: הוא צועד הלוך ושוב, הוא הולך ללא הרף, אך אינו זז ממקומו... –

ברם, לפי ביאור החסידות אסור לו להיות דומם, כי אם חייב הוא להיות בבחינת מהלך, אדם בעל רוח חיים ובעל חמימות, ואין לו לחכות עד שיבוא מי לשאול אותו. דרושה חיוניות וזריזות. מיד בראותו במקום כלשהו יהודי שיתכן שמסוגל הוא להיות לו לעזר, צריך הוא לרוץ אליו ולהורות לו הדרך למקלט.

זו המשימה שכ"ק מו"ח אדמו"ר הטיל במיוחד על התלמידים – לנסוע 367לשבועות מספר ולקרוא: "מקלט, מקלט", להורות הדרך לחיים וטוב, להיות שלטים מורי דרך אך שלטים חיים, ולא שלטי־אבן התקועים במקום, ללכת בחיוניות ולהורות לכל אחד הדרך למקלט.

ח. נאמר בגמרא¹⁹, והרמב"ם²⁰ פוסק להלכה: לעולם יראה אדם עצמו שקול והעולם שקול. יש לראות את כל אדם כנתון במצב שקול, כך שהפעולה שיבצע ברגע זה תכריע אותו לכף זכות או להיפך. יתר על כן: יש לראות את כל העולם כנתון במצב שקול, ופירוש הדבר שהוא וכל הדורות העתידים וכל דורות עברו – כולם שקולים ובפעולה שיבצע עתה תלוי כל העולם.

כשאותו צעיר, הנוסע²¹ לפרשת דרכים להורות הדרך לקרב לב בני ישראל לאביהם שבשמים יתבונן בעובדה שכל העולם, כל הדורות שהיו ושיהיו נתונים במצב שקול, וכל פעולה טובה שלידי ביצועה יביא איש מישראל, עתידה להכריע את העולם כולו – לא יהיה אז שלט דומם, כי אם שלט חי, הוא ילך וירוץ בחיוניות, שמא יצליח להשפיע במשהו על יהודי, כך שיכריע בזה את העולם כולו.

– יתרוצץ ממקום למקום, וכשיייפגש ביהודי יסביר לו כי עליו לדעת שבכל מצב בו הוא נמצא הריהו בבחינת "שקול", ואף אם הלה בעל־עבירה גדול מסוגל הוא בפעולה אחת, בשעה אחת וברגע אחד, להכריע את מצבו לגמרי לטוב. מצד שני – כך יסביר לו – עליו לדעת שבפעולה אחת עלול הוא להכריע את המצב לצד שלעומת זה, חס ושלום. משום הבחירה החפשית שניתנה לאדם עלול הוא לבחור ח"ו ברע, ולכן צריך הוא להשמר ולעשות את המביא לחיים וטוב, והוא – התלמיד – יורה לו את הדרך של "ובחרת בחיים".

ט. יש כאלה הסוברים שאינם מועילים כלום. לאמתו של דבר – אין זה קובע כלל, אם מביאים הם תועלת אם לאו.

הלכה היא לגבי ביעור חמץ, שהבודק שחיפש היטב בכל מקום אם נמצא בו חמץ, אף אם לא מצא חמץ כלל, הרי ברכתו ברכה גמורה. הוא עשה את המוטל עליו, ואף שלא הועיל, לכאורה, כלום, קיים את המצוה כתיקונה²².

נכון שאין לו במה להתגאות: היה ער כל הלילה, לא למד ולא ישן, הפך את הבית ולבסוף לא הועיל כלום. ברם, את המצוה המוטלת עליו – קיים.

כך גם בבדיקת חמץ ברוחניות: אותו צעיר שנסע וחושב שלא הועיל כלום, הוא בילה זמנו לא במקום מושב 368כי אם אי שם בפרשת דרכים, במקום בו קיימת סכנה לפנות שמאלה ח"ו, ולאחר כל זאת לא הביא כל תועלת – הרי אין לו אמנם במה להתגאות, אך את המוטל עליו – עשה, ושכר מצוה – " מצוה²³ מלשון צוותא, התחברות. "

י. יתר על כן: למרות שהוא חושב שלא הועיל כלום, הוא עייף ויגע בחזרו הביתה יוטחו כלפיו טענות, והחברים ילעגו ממנו – הרי נוסף על כך שהעיקר, כאמור, הוא עצם העשיה – הרי לאמתו של דבר הביא תועלת, אלא שהוא עצמו אינו יודע על כך. מאחר שעשה – ודאי הועיל בפעולתו, כפי שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר מספר פעמים בשם אביו²⁴: חזקה לתעמולה שאינה חוזרת ריקם.

יא. אחת התוצאות הטובות לפעולתו היא:

נוסף על כך שבהליכה או הריצה בשליחות מצוה מזכך האדם את האבן עליה הוא צועד, ומטהר את האויר במקום זה

– אלא שדבר זה אינו נראה בגלוי, וגם לא יירשם ע"י השליח בדו"ח שיגיש, ואילו רצונו הוא לעשות בשליחות שבה נשלח, לקרב לב בני ישראל לאביהם שבשמים –

הרי לאמתו של דבר הביא תועלת גם במטרת שליחותו:

כאשר יהודי יושב בביתו ורואה דרך החלון צעיר בעל־זקן רץ ברחוב, הוא נזכר שגם אביו נראה כן, ואביו ציוה עליו: בכל יום, עם הקימה, עליך לומר

מודה אני", ובשכבך לישון אמור

שמע ישראל". תוך כדי כך חוזר יהודי זה במחשבתו או בפיו על הפסוק שמע ישראל ומודה אני, והוא בא לידי התעוררות.

כאשר ילד בא הביתה ומספר שפגש צעיר בעל־זקן מפיץ חוברות "טאקס ענד טיילס" ("שיחות לנוער" – אנגלית) שניסה לתקוע לו חוברת ואילו הוא התחמק ממנו – הרי תוך כדי סיפור הדברים לאביו ולאמו נזכרים הם בהוריהם, "ובשעתא חדא ורגעא חדא" וכו'.

יב. אמנם צריך הצעיר להיות בעל לב נשבר ונדכה על כך שאין פעולותיו ניכרות, שכן לו היה זוכה היה מביא לידי פועל פנימי־ממשי, ולא לידי פעולות בדרך "מקיף" בלבד, ברם, אינו יכול לומר שלא הועיל דבר, שהרי עובדה זו עצמה שצעיר בעל־זקן נראה נוסע ממקום למקום לעורר בני ישראל ליהדות – היא עצמו מועילה ודאי, "בדרך מקיף", לפחות.

יג. אברך מן התמימים סיפר לי על ראביי קונסרבטיבי שנוכח כאן בהתועדות חסידית. אמנם לחסיד לא נהפך, אבל הדבר מצא חן בעיניו והחל להתענין בחסידים. ראביי זה הוא מורה או מנהל בית־ספר, ומאחר שהוא צריך 369לספר לתלמידים דברים מענינים – סיפר להם שישנם יהודים הנקראים " "חסידים", והחל לתאר לפניהם את אורח חייהם של החסידים: הם לומדים לפני התפילה, ולאחר מכן מתפללים באריכות, ושוב מקיימים שעורי למוד – ורק אז הם נגשים לארוחתם.

הילדים האזינו בתשומת לב ושאלו אם המדובר באנשים שחיו בתקופה קודמת או באירופה. הראביי ענה כי הם נמצאים גם היום ובאמריקה. הילדים לא האמינו שבאמריקה יימצאו בתקופתנו אנשים כאלה.

הראביי חיפש דרכים כדי לאמת את דבריו בעיני הילדים, ונזכר באחד ממכיריו, אברך חסידי – זה שסיפר לי את הדבר – מיד נסע אליו, סיפר לו את העובדה והזמינו לבקר בבית ספרו:

אין לך לעשות דבר, כי אם רק להראות את עצמך". האברך נענה בחיוב.

כשאברך זה – בעל זקן גדול – נכנס לבית הספר, פנה הראביי אל הילדים ואמר: זכור לכם כי סיפרתי על חסידים? ובכן, הביטו וראו – אברך זה הוא אחד מן החסידים!

הילדים התבוננו במראהו בתשומת לב רבה, ושאלוהו אם אמנם הוא חסיד, וכשהשיב בחיוב החלו לשאול שאלות שונות אודות דרכי החסידים וכו'. במשך היום סיפרו הילדים בהתרגשות בבתיהם על מה שאירע, והציגו שאלות להוריהם וכו' וכו'.

(משיחת ש"פ מטו"מ, תשי"ב)