שיחה א

148שיחה א

א. במתן תורה נאמר: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". המפרשים שואלים: מה פירוש "לאמר"? בכל מקום בו נאמר "וידבר גו' לאמר" – פירושו של דבר שיש למסור את הדברים לבני־ישראל, שלא שמעו את האמירה, ברם, במתן תורה, כשכל בני־ישראל נוכחו בו וכולם שמעו – מה משמעות של "לאמר"?

אי אפשר לומר שהכוונה לדורות הבאים, שהרי במתן תורה היו גם נשמות הדורות הבאים¹.

המגיד ממעזריטש, נשמתו עדן, מתרץ: ענינו של מתן תורה הוא "להמשיך" את עשרת הדברות שבתורה לתוך עשרה מאמרות שבהם נברא העולם. כידוע הפירוש² לפסוק "עשרה עשרה הכף בשקל הקדש" – שעשרה המאמרות שקולים ומכוונים לעומת עשרת הדברות. לפיכך נאמר: "וידבר גו' לאמר" – "להמשיך" את "וידבר", עשרת הדברות, ב"לאמר", עשרת המאמרות.

ב. תוכן האמור בעבודת השם – הוא:

אור התורה, עשרת הדברות, צריך להאיר בעניני העולם – עשרה מאמרות.

שלא כדעת הסוברים שהתורה לחוד והעולם לחוד ושבהיותו בסביבה תורנית על האדם להיות יהודי של תורה ואילו בצאתו לעולם עליו להתנהג בהתאם להנחות הרווחות בעולם ולפי הכיוון הנהוג בעולם. האדם נדרש שכל עניניו, ובכללם הקשורים בעולם הזה, יהיו לפי ההנחות של התורה.

אין המדובר בדברים האסורים – הרי פשוט הדבר ש"האסור – אסור", אך הכוונה היא שאפילו לגבי דברים המותרים אינן צריכות לשרור הנחות העולם, הנחות "בעלי־בתים"³, כי אם הנחות התורה.

ג. זו גם משמעות הנאמר: "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה, באמור אלי כל היום איה אלוקיך".

– "היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה": המרירות גדולה כל־כך עד שהדמעות משמשות תחליף ללחם, בהתאם לידוע שהמרירות משפיעה עד כדי אי־הרגשה של רעב. מנין נובעת המרירות? – נאמר בהמשך הפסוק: "באמור אלי", מלמעלה באה הטענה, "כל היום איה אלוקיך".

הפירוש של "אלוקיך" הוא: "כוחך וחיותך"⁴. מי "אלוקיך"? – הוי' 149אלוקיך! הוי', שלמעלה מזמן ומקום ולמעלה מהשתלשלות הוא "אלקיך", כוחך וחיותך. יתר על כן: "אנכי הוי' – אלוקיך"! "אנכי מי שאנכי", דלא איתרמז לא בשום אות ולא בשום קוץ⁵, הוא אלוקיך, כוחך וחיותך.

זו הדרישה המופנית כלפי האדם: "כל היום איה אלוקיך?!", אותה הרגשה של "אנכי הוי' אלוקיך, היכן היא כל היום?!

העובדה שהוא מרגיש את "אלוקיך" בשעת התפלה ולמוד התורה או בשעת התוועדות – אינה מספקת. לא זו הכוונה. דבר זה היה אפשר להשיג על ידי מלאכים או ע"י הנשמות למעלה כשהן שרויות תחת כסא הכבוד. כוונת ירידת הנשמה בגוף היא "לברר" את הגוף ואת הנפש הבהמית (שהרי "הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל"⁶). הדרישה כלפיו היא שכל היום, בשעה שהוא אוכל, בשעה שהוא שותה, בשעה שעוסק במסחרו ומלאכתו, בשעה שהוא מדבר עם בני אדם – תהיה שולטת בו הרגשת "אלקיך" באותה מדה שהבין וחש בשעת תפלתו ובשעת לימודו.

(משיחת שבת פרשת מקץ, תשי"ג)

ד. ישנם כאלה הטוענים שתורת החסידות היא ענין של "נסתר" (=דברים מכוסים ומופלאים), ואין צורך, לכן, ללמוד אותה ח"ו. התשובה לדבר היא:

בשעת מתן תורה ניתנה כל התורה כולה, גם החלק הנגלה וגם החלק הנסתר. אדרבה: "נגלה דתורה" היה אז בנסתר, כפי שידוע⁷ שבעשרת הדברות ישנן תר"ך אותיות שבהן רמוזות תר"ך המצוות – תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן – כך שכל המצוות כלולות בעשרת הדברות רק ברמז ובנסתר. לעומת זה היה אז החלק הנסתר שבתורה – נגלה, שכן כל בני ישראל ראו אז "מעשה מרכבה" (כפי שגם רמוז בפסוק: "אלפי שנאן גו' סיני בקדש". "שנאן" – ראשי התיבות: שור, נשר, אריה, והנו"ן – פני אדם), והרי מעשה מרכבה הוא פנימיות התורה.

(משיחת חג השבועות, תשי"ג)

ה. למתנגדים ללימוד תורת החסידות יש, בדרך כלל, שתי טענות:

א) אם זה לימוד נחוץ – מדוע לא היה קיים בעבר. ואם היה אפשר להסתפק שנים רבות ללא חסידות – הרי זו הוכחה שאין זה לימוד הכרחי.

ב) לימוד זה הוא כזה המוביל לביטול מציאות הגשמיות והיש, והרי ענינו של ביטול הוא ענין של שלילה והעדר.

ו. התשובה לדבר היא:

150נאמר בשמונה פרקים לרמב"ם⁸ שכשם שישנן מחלות ורפואות הגוף כך ישנן מחלות ורפואות הנפש. מובן, איפוא, שמתופעות רבות הקיימות בחולי ורפואת הגוף – אפשר ללמוד לגבי חולי ורפואת הנפש.

ז. משמעותה של מחלה, רחמנא ליצלן, היא, בדרך כלל, שחסר או לקוי חלק מסוים בגוף. ברם, ישנה מחלה שלא חסר דבר בגוף, כי אם, אדרבה, נוסף (גידול) בבשר. לכאורה: מה איכפת כשנוספה חתיכת בשר, והרי לא חסר פרט מן החלק הצריך להיות? עם זאת הרי ברור שזו מחלה, ואדרבה: פעמים זו, רחמנא ליצלן, מחלה גדולה יותר מכשחסר משהו בגוף עד שזו מחלה חזקה ר"ל שלא רוצים לקראה בשם.

חלק הבשר שנוסף גורם נזק למקום בו הוא נמצא ואף עלול ר"ל להתפשט יותר.

כשם שהמחלה שונה מכל שאר המחלות כך ריפויה שונה מריפוי שאר המחלות. כל הרפואות מורכבות מתוספת מסוימת הניתנת לאדם, ולעומתן הרפואה למחלה זו היא להרוס את החלק הנוסף, וע"י כך מתרפא האדם באמת.

הרפואה למחלה זו ר"ל הומצאה רק לפני מספר דורות, והדרכים המפורטות לשימוש ברפואה הומצאו מאוחר יותר, ועדיין נמשך המחקר.

ח. מובן מאליו שאין ממש בדבריו של מי שאינו רוצה להשתמש ברפואה זו משני טעמים: א) ענינה של רפואה הוא הרחבת וחיזוק מציאות הגוף ולא הריסתו. ב) מאחר שדורות על גבי דורות לא השתמשו בה – אינו רוצה לשמוע לרופאים החדשים ורפואותיהם החדשות, הוא "עצמו מומחה" ולכן יתנהג כפי שהתנהגו בעבר. כל אדם מבין שאין בדברים אלו ממש.

– לפי שהדבר אותו יש להרחיב ולחזק הוא החלק הבריא של הגוף, אבל לא את החלק שנוסף, משום שאינו שייך לגוף, כי אם, אדרבה, מזיק לו, ולפיכך יש להרוס אותו.

בעבר לא היתה מחלה זו כה גלויה ומצויה כמו עתה ומשום כך לא חיפשו כל־כך, והעיקר: מלמעלה לא זומנה הרפואה אליה. לעומת זה, לאחרונה כשהמחלה התרבתה ר"ל – הקדים הקב"ה רפואה למכה, וזימן את הרפואה.

ט. כל הדברים שבגשמיות נובעים משרשם והדומה להם ברוחניות. אף המחלה והרפואה האמורה, שבאה בדורות האחרונים – הרי זה משום שהדומה לה ברוחניות באה בדורות האחרונים.

הרי עתה עקבתא דעקבתא דמשיחא, הנה מיד יהיה "קץ שם לחשך" לכן מתחזקת ומתרבה "קליפת עמלק", חוצפה וישות ללא טעם וללא מניע.

151– גם בעבר היתה קיימת גאוה וישות אך לא במדה גסה כעתה. –

מכאן נבעה גם בגשמיות – מציאות שאין לה טעם ומניע ומציאות זו גוזלת את כוחות הגוף כאילו היתה היא עיקר המציאות.

הקדים הקב"ה רפואה למכה וגילה את תורת החסידות היוצרת הרס וחורבן בחלק החולני של מציאות היש.

י. מובן שבפרט אחד אין המשל דומה לנמשל. בעובדה שבמשל הרי כשמתמידים זמן רב בקיום הרפואה – עלולה היא ליצור הרס גם בחלק הבריא של הגוף. לעומת זה ברוחניות אפשר להמשיך וללמוד חסידות ללא הרף, ללמוד עוד ושוב ללמוד, והדבר ייצור הרס רק בחלק הגאוה והישות. לגבי החלק הבריא יתן הדבר, אדרבה, חיזוק ותוספת כח כפי שכתוב⁹ לגבי התורה שהיא "עוז ותושיה", תושיה לנפש הבהמית ועוז לנפש האלקית.

(משיחת י"ב תמוז, תשי"ב)

ישנה רשימה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא הכוללת זכרונות מסבו כ"ק אדמו"ר מהר"ש וכן מזקנתו הרבנית הצדקנית רבקה (הרבנית של אדמו"ר מהר"ש) שגם יום הזכרון שלה הוא ביו"ד שבט.

בין הזכרונות מופיע סיפור, שאף נדפס כבר¹⁰, שכשהיתה בת שמונה־עשרה חלתה קשות והרופא פקד עליה לאכול מיד עם קומה משנתה. מאחר שלא רצתה לאכול לפני התפלה היתה נוהגת להשכים קום, להתפלל, ורק לאחר מכן לאכול, כך שלא אכלה לפני התפלה וגם אכלה מוקדם. ברם, מובן מאליו שלא זו בלבד שהדבר לא הוסיף לבריאותה, אלא שבגלל זה אף לא ישנה מספיק.

אמר לה ה"צמח צדק": יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. לגבי מצוות נאמר: "וחי בהם" ופירוש הדבר שיש להחדיר חיוניות במצוות (כפירוש המגיד ממעזריטש, הוזכר במאמר). כדי שתהיה אפשרות להחדיר חיוניות במצוות – על האדם להיות בעל כוח ושרוי בשמחה. וה"צמח צדק" סיים: אל לך להיות ללא אוכל. מוטב לאכול לשם התפלה מאשר להתפלל לשם האכילה.

* * *

כל הדברים שסיפרו רבותינו, ובמיוחד אלו שנמסרו מדור לדור, אינם סיפורים סתם. מן העובדה שהדברים נמסרו מדור לדור – יש להניח בודאות שהדבר נוגע לשומעים, ועליהם ללמוד לקח מכך.

* * *

עניני האדם חלוקים בכלל לשני סוגים: א) דברים שיש לעשותם בגין הקב"ה, כלימוד התורה, תפלה וקיום המצוות. ב) דברים שהאדם עושה אותם עבור עצמו. דברים המהווים 152באמת הכרח לאדם או שהם נראים כהכרחיים עבורו.

התוכן הפנימי של שני הסוגים הוא: "תפלה" ו"אכילה". הסוג הראשון הוא "תפלה", משום שענינה של התפלה היא פניה והתחברות ו"דע לפני מי אתה עומד" – לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, הסוג השני הוא – "אכילה", כל אשר יש בו צורך לאדם ואשר האדם "רעב" לו וכשהוא מקבלו הוא משקיט את רעבונו.

* * *

בדרכי ה"תפלה" וה"אכילה" יש מספר אופנים.

יש אופן כשהאדם חצוי: ה"תפלה" וה"אכילה" אינן קשורות ביניהן. כשהוא מתפלל (כלומר, כשהוא לומד, מקיים מצוות ומתפלל) אין לו כל קשר לעניני העולם, עד שנראה לכאורה שהוא צדיק גמור, ואילו לאחר מכן כשהוא בא במגע עם עניני העולם, מסחר או אכילה, אין ניכר עליו שום ענין של קדושה, רוחניות ועדינות.

ברם, דרך כזו היא אשר לגביה נאמר: "אטו בשופטני עסקינן?" (=וכי בשוטים אנו עוסקים), ו"ברשיעי לא עסקינן".

האופן השני הוא שהתפלה והאכילה קשורים זו בזו. בכל עניניו מעיין אדם זה בשלחן ערוך ועושה כפי שכתוב בו, אך הוא "מתפלל לשם האכילה".

פירוש הדברים: מאחר שהוא יודע שעליו (כ"מסכן") להזדקק אל הקב"ה, והדרך לקבל מן הקב"ה היא כאמור: "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם" – לכן עושה הוא את אשר הקב"ה מצוה, כדי שיוכל לאחר מכן להציג לפני הקב"ה את השטר שעל הקב"ה לתת לו את כל צרכיו, כתשלום עבור התפלה.

אמנם בגמרא¹¹ נאמר: "האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור", ולפיכך גם דרך זו של "להתפלל לשם אכילה" אף היא דרך. למרות שכפי שרש"י מסביר הרי זה "אם רגיל בכך", ולא שנותן פעם אחת צדקה ומפסיק אחר־כך לכשיחיה בנו – בכל זאת, אפילו אם רגיל הוא בכך, מאחר שהדבר בא משום פניה עצמית אין זו התכלית.

נכון, אמנם, שהגמרא אומרת¹²: לעולם ילמד אדם תורה ויקיים מצוות שלא לשמן – ברם, מדוע? – הגמרא הרי נותנת טעם לדבר משום שעל ידי כך יבוא ללימוד התורה וקיום המצוות לשמן.

* * *

האופן של התכלית הרצויה הוא – לא שלא יהיה קשר בין ה"תפילה" לבין ה"אכילה", אף לא שה"תפילה" תהיה לשם ה"אכילה", אלא – שתהא ה"אכילה" לשם ה"תפילה".

התפילה – ודאי שעליה להיות לשם התפילה. דבר זה פשוט הוא: כשאדם 153יודע שהקב"ה רוצה שילמד תורה ויקיים מצוות – אין כלל מקום בשכלו להניח אחרת ממה שציוה הקב"ה, ולכן מתפלל הוא שלא על מנת לקבל פרס כי אם משום שכך ציוה הקב"ה. אין הוא שואל אם יזכה משום כך לעולם־הבא אם לאו, ומכל־שכן שאין הוא שואל על שכר בעולם־הזה.

אך אין די בכך. הוא נדרש לכך שגם אכילתו תהיה לשם התפלה. כל עניניו יהיו לשם קדושה, ככתוב: בכל דרכיך דעהו.

העובדה שיהיה עשיר, ויעמוד בחוגים הפיננסיים בדרגה נעלית ויופיע ברשימת משלמי מסים של 59 אחוז – אינה עדיין תכלית בריאת האדם, כי אם על כל עניניו להיות לשם קדושה, כדי שיוכל ללמוד תורה במנוחת הנפש, לקיים מצוות בהרחבה ולתת צדקה ביד רחבה.

אף לא להסתפק בכך, כי אם להשתדל להשפיע גם על אחרים, שכן אם עשיר הוא – יוכל ביתר קלות להשפיע על אחרים. הרי רואים אנו שלעני לועגים ואילו את העשיר מחקים אף כשהוא עושה שטות, וכל־שכן כשהוא עושה דבר נכון. לפיכך: כשיניח הוא תפילין – יניחו הכל תפילין, כשישמור הוא שבת – ישמרו הכל שבת, משום שרואים שמפני ששמר שבת נעשה לעשיר, כשיניח הוא תפילין דרבנו־תם, וכשיאכל הוא מצה שמורה – תיסגרנה כל מאפיות המצה הפשוטה משום שהכל יתחילו להשתמש בשמורה.

זו, איפוא, המשמעות של "אכילה לשם תפילה", שכל הענינים האנושיים וכל צרכיו (הנקראים בשם "אכילה") צריכים להיות לשם "תפילה" (הכוללת את כל התורה והמצוות), לשם הבאת "וחי בהם", להחדרת חיוניות בתורה ומצוות.

* * *

הוראה נוספת יש באמור, בעובדה שההוראה נמסרה לאשה, אם לילדים, שאחד מהם היה אחר־כך לנשיא בישראל.

ההוראה היא:

כשרוצים לגדל ילדים שהתנהגותם לא תהיה של "תפילה לשם אכילה" ולא ש"התפילה" וה"אכילה" יהוו שני עולמות נפרדים, כי אם שאכילתם תהיה לשם התפילה –

תלוי הדבר באם, שתתנהג היא עצמה כך ותחדיר רוח זו בילדים מקטנותם, כשעדיין נתונים הם בעריסה תחדיר בהם את ההרגשה שכל הדברים צריכים להיות לשם התחברות עם הקב"ה, ובלעדי זאת הרי אף אם יש מה לאכול – אין לזה טעם.

אז מגדלים ילדים הנעשים אחר־כך לגדולים בישראל, יש להם במה להתפלל ויש להם מה לאכול, לאכול כפי שהקב"ה רוצה, והרי רצונו הוא שיהיה ליהודים מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה, לא רק "בני רויחי" כי אם גם "חיי רויחי" ו"מזוני רויחי".

שיהיה "והריקותי לכם ברכה עד בלי די", בית מבורך ברוחניות ומבורך 154בגשמיות, שהאב והאם ירוו נחת מהם לאורך ימים ושנים טובות, נחת ברוחניות ונחת בגשמיות.

(משיחת יו"ד שבט, תשי"ט)