שיחה א

155שיחה א

פרשת משפטים

א. בפרשתנו כתוב: "על כל דבר פשע גו' על כל אבידה אשר יאמר כי הוא זה, עד האלקים יבא דבר שניהם גו' ישלם שנים לרעהו". הגמרא אומרת כי פסוק זה דן בשומר הטוען שהפקדון שהופקד אצלו הלך לאיבוד. הוא טען טענה שעל־ידה נפטר מתשלום: בשומר חנם – טענת גניבה ואבידה, ובשומר שכר – טענת אונסין, ונשבע עליה, ובסופו של דבר התברר שפשע בפקדון ומעל¹ בשבועה. ההלכה היא: "עד האלקים יבא דבר שניהם גו' ישלם שנים לרעהו".

דובר כבר פעמים רבות שכל הענינים שבגליא דתורה ישנם גם בבחינה רוחנית, ואדרבה: משום שהם קיימים ברוחניות מתבטאים הם בנגלה.

אף ההלכות של פשיעה, שליחות יד בפקדון, מעילה בשבועה ופסק הדין – "עד האלקים יבא דבר שניהם וגו'" – קיימות גם ברוחניות.

ב. כ"ק אדמו"ר בעל ה"צמח צדק" נ"ע מפרש, במאמר, את הפסוק: "על כל דבר פשע גו'" מבחינת העבודה הרוחנית של נפש האדם.

נחזור, איפוא, על חלק מן המאמר הקשור לזה, בכמה הוספות "בדרך אפשר":

בכל איש ישראל נמצא פקדון של הקב"ה, היא הנשמה², אותו הוא צריך לשמור שיישאר בשלמותו ולא ייפגם ח"ו, אף יתרה מזו: להעלות את הנשמה לדרגה נעלית מזו בה היתה שרויה לפני הירידה, כפי שידוע שירידת הנשמה בגוף היא ירידה צורך עליה.

השמירה, שיהודי צריך להעניק לנשמה, קשורה גם בשבועה כמאמר רז"ל³ לגבי נשמה העומדת לרדת למטה: "משביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע".

"על כל דבר פשע" – אדם הפושע בפקדון ומועל שבועה – מנין נובע הדבר? – מסביר הכתוב: "על שור, על חמור, על שה ועל שלמה", אלה פרטי סוגים בנפש הבהמית (כדלהלן) המביאים לידי "על כל אבידה", לכך שהנפש האלקית אובדת ר"ל, עד ל"אשר יאמר כי הוא זה", על "הוא" הריהו אומר: "זה".

"זה" – במובנו האמתי – נסב על קדושה ואלקות, כלפי שום דבר אי אפשר לומר: "זה", מלבד כלפי הקב"ה משני טעמים:

א) "זה" במשמעותו הפשוטה (זהו־זה) אפשר לומר רק על הקב"ה, שכן מציאותו של נברא איננה הוא כי אם 156החיות האלקית המהוה אותו תמיד מאין־ליש, ובלשון הרמב"ם: "אין שם מצוי אמת מלבדו".

ב) "זה" במשמעות "הנה זה", האפשרות לומר בכל זמן ובכל מקום: "הנה זה", קיימת רק לגבי אלקות, שכן כל נברא מוגבל ואינו נמצא בכל מקום. לפיכך אין מקום לומר עליו: "זה". ברם, שם שמים – שגור בפי כל⁴, רק לגבי הקב"ה הנמצא בכל מקום, "לית אתר פנוי מיניה", אפשר לומר: "זה", הנה זה.

– אבל משום ההעלם וההסתר של הנפש הבהמית עלולה להיות החלפה, לומר על "הוא" – "זה".

ג. ביחס לפרטי דרגות הנפש הבהמית הנכללים בפסוק בארבעה סוגים: שור, חמור, שה ושלמה, מסביר כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק" במאמר שמשמעותו של "שור" היא – שור נגחן, "חמור" – חמרא בתקופת תמוז קרירא ליה, "שלמה" – ובגד בוגדים בגדו, ו"שה" – שה פזורה ישראל.

אם כי יש להשמר מכל סוגי הנפש הבהמית, שכן כל אחד מהם עלול להביא לאבידת הנפש האלקית ר"ל – יש, בכל זאת, לכל זמן ה"קליפה" המיוחדת לה, ונגדה יש לעמוד ביחוד. משום כך נתעכב במיוחד על ביאור הענין של "שה", הנוגע במיוחד לדורנו.

ד. לגבי הנאמר: "שה פזורה ישראל" – נשאלת שאלה: "ישראל" הוא שם־מעלה ואילו "שה פזורה" הוא חסרון – מדוע, איפוא, בשעה שהכתוב רוצה לומר: "שה פזורה" – הוא מזכיר שם "ישראל"? – אך הענין הוא שאמנם זאת אשר שואל הנביא: כיון שבני ישראל מוכתרים בשם "ישראל", "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", כלומר, איש ישראל מסוגל לשרור לא רק על אנשים כי אם גם על מלאכים, כיצד אין לו תוקף במדה כזו עד שהוא נגרר אחר כל אחד, הוא בבחינת "שה פזורה"?!

זו היתה גם טענתו של "המן", המקטרג בשמים, אל "אחשורוש – זה הקב"ה שאחרית וראשית שלו": "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים גו' ואת דתי המלך אינם עושים", ישנו עם שכל מהותו היא "אחד", הוא מסוגל לעשות ל"אחד" בכל מקום וגם בארץ, ככתוב: "גוי אחד בארץ", ובכל זאת, למרות גדולתו, הוא "מפוזר ומפורד בין העמים", הוא מתרשם ומתפעל מכל אחד, ולכן את דתי המלך, מלכו של עולם, אינם עושים.

ה. התהליך הדרוש הוא שיהודי, בכל מקום שהוא בא, צריך להנהיג את (הרוחניות, שהיא המציאות האמיתית, של) העיר כולם, הסביבה כולה והמדינה כולה. במקום זה הוא מאבד עשתונותיו ולא זו בלבד שאינו משפיע אלא שאף הופך למושפע, הוא מחקה את השטויות של המדינה, של הסביבה ושל העיר.

157במקום שישפיע על כל סביבתו, לגבי כל פרט, שהשלחן־ערוך יהיה הפוסק – הופכת הסביבה להיות ה"פוסק" שלו, והשכן הופך להיות לדידו הפוסק האחרון, שעל פיו ישק הבית כולו וסדריו.

ו. ענין זה של "שה פזורה ישראל", של העדר תקיפות, הוא במדה כזו עד שאפילו לגבי חינוך הילדים, שהם תקוות ויסוד כל בית וכל עם ישראל, מתגלה העדר תקיפות.

על ישראל, בהיותם אפילו בגלות הקשה ביותר, גלות מצרים, נאמר: "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם, שלא שינו את שמם לשונם ולבושם"⁵, ובמקום זה אין בזמננו התקיפות הדרושה, ואנשים מחפשים תחבולות שלא יהיה ניכר בילד שהוא יהודי.

צריך להיות שכשילד יהודי צועד ברחוב יהיה ניכר מרחוק שיהודי הולך, שהרי "ישראל" הוא שם מעלה, ואילו למעשה מתביישים בכך ומנצלים את כל האפשרויות להסתיר את הדבר.

ז. לפי זה ניתן גם להסביר את קושית הגמרא⁶ לגבי דין האבידה: "שה דכתב רחמנא – למה לי?" (לשם מה משמיעה לנו התורה שיש להשיב אותו והרי פשוט הדבר?!) והגמרא מסבירה: "שה דאבידה – קשיא", לגבי שור, חמור ושלמה יש חידוש בכך שיש להחזיר את האבידה (כפי שמפרש בגמרא), אבל לא בשה.

– מה לעשות באמת ב"שה"?

– לפי האמור לעיל ניתן להסביר הדברים ביחס לעבודת האדם (בקצרה, לפחות): א) שור – נגח. ב) חמור – שלמרות ששמש ה' בתוקף תקופת תמוז, קרירא ליה, ג) שלמה – בגד בוגדים בתורה ומצות – בכל אלו יש חידוש בכך שהם מסוגלים לשוב, "ושב ורפא לו", אבל ב"שה פזורה", שאין כאן אלא זאת שהיא פזורה בין העמים, מאי קמשמע לן שיש להחזיר האבידה, והרי הדבר קל־וחומר משור וכו'. התשובה היא: אדרבה, שה דאבידה קשיא⁷ – זה הקשה ביותר להשיב. כשאין היסוד וההתחלה של כל ארבעת חלקי טור ושלחן־ערוך, "אל יבוש מפני המלעיגים", איך יגיע אל ה"שלחן־ערוך"? והחידוש הוא בכך שגם אבידה קשה כזו ניתנת להשיב. אין לך דבר העומד בפני התשובה.

ח. בהמשך הפסוק נאמר שפסק־הדין והעצה לפשיעה שבפקדון כתוצאה מ"שור", "חמור", "שלמה" ואפילו "שה" – הוא: "עד האלקים – דייניא – יבא דבר שניהם", דבר המוסב על הדיין הראשון, משה, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא^*, שהוא הנותן כח לעשיית תשובה כפי 158הראוי: "ישלם שנים לרעהו", "רעהו" הוא הקב"ה⁸ וישלם לו בכפלים מכפי לפני החטא, כאמור ב"אגרת התשובה"⁹: "היה רגיל לקרות דף אחד – יקרא שני דפים" וכו'.

אז יתן לו הקב"ה מדה כנגד מדה, שהזדונות ייהפכו לו לזכיות וגם הנפש הבהמית תסייע לעבודת ה'.

ובדרך פרט: מן הנפש הבהמית שבבחינת "שור" – יהיה "ורב תבואות בכח שור"¹⁰, מ"חמור" – "יששכר חמור גרם"¹¹, העבודה של קבלת־עול כחמור למשא. מ"שה פזורה ישראל", שלגביו נאמר: "תעיתי כשה אובד"¹² שאין לו תקיפות עצמית – יהיה "בקש עבדך", "משכני אחריך", להימשך אל הקב"ה באופן של למעלה מטעם ודעת, מ"שלמה" – "וריח שלמתיך כריח לבנון"¹³.

כללית פירושו של דבר הוא – שגם הנפש הבהמית מסייעת לעבודת הוי', כמאמר רז"ל¹⁴: "ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך – בשני יצריך". (משיחות שמח"ת ופרשת בראשית תשט"ו)

ט. בפרשת השבוע נאמר: "אם כסף תלוה" ורז"ל¹⁵ אומרים שלמרות שנאמר "אם" – אין מובנו: "רשות", כי אם – מצוה וחובה.

לפסוק "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל" אומרים רז"ל¹⁶: "מה שהקב"ה מצוה לישראל לעשות – הוא עושה", וזה המובן של "חקיו ומשפטיו": החקים שלו והמשפטים שלו, שהוא עצמו מקיימם.

מובן, איפוא, מזה שגם הקב"ה מקיים את: "אם כסף תלוה את עמי".

י. תוכנה של הלואה הוא שנותנים כסף לפלוני למרות שלא מגיע לו, הלה אינו נותן דבר תמורתו. אבל אין זה מתנה, הלה מתחייב להחזירו כעבור זמן.

כך גם הקב"ה נותן ליהודי ענינים וכוחות, אבל הוא דורש לנצל כל זה לשם השלמת שליחותו, להחזיר זאת בחוקיו ומשפטיו.

יא. בענין של נתינת דבר לשם החזרתו ישנם שני סוגים: שאלה והלואה. ההבדל ביניהם הוא: בשאלה – חייב השואל להחזיר אותו דבר שקיבל, אין הדבר הופך להיות שלו, ואילו מלוה – "להוצאה ניתנה", הוא הופך להיות לגמרי של הלוה והרשות בידו להשתמש בו לכל הצרכים.

הטעם לכך שנתינת הכוח ע"י הקב"ה, "כסף תלוה", נקרא בשם הלואה – הוא לפי שכח זה יכולים בני ישראל לקחת ולנצלו להשפעה בעניניו, אפילו כשהם ענינים פחותים.

159יב. תוכן האמור ביחס לפועל, ובפרט בלימוד תורת החסידות, הוא:

יש כאלה הסוברים שללימוד תורת החסידות על האדם להיות תחלה זהיר בתכלית אף בדקדוק קל של דברי סופרים ובהידור מצוה, וכל עוד הוא חושש שלא הגיע עדיין לדרגה זו, כל־שכן כשהוא יודע שהוא עלול לעתים להכשל בהידור מצוה, בדקדוק קל של דברי סופרים, ואף בדבר שהוא מדרבנן או אפילו מדאורייתא, אם בענין של "קום ועשה" או בדבר של "שב ואל תעשה", הרי – לדעתו – אינו מוכשר לעסוק בלימוד תורת החסידות ובעבודת התפלה, ובכלל בענינים נעלים.

– נאמר: "מלוה להוצאה ניתנה". למרות רום ערך תורת החסידות, שאדמו"ר הזקן המשילה לאבן טובה הנמצאת בכתר המלך¹⁷ שבלעדיה אין הכתר כתר, ניתנת, עם זאת, רשות לכל איש ישראל לקחת את כתר המלך ולהשתמש בו בעניניו.

כל יהודי נדרש שככל שיעמוד בדרגה פחותה לא יגרע יום אחד מלימוד שיעורו בתורת החסידות, ואפילו בו ביום שנכשל ח"ו בדאורייתא, אם בדבר של "קום ועשה" ואם בדבר של "שב ואל תעשה", לא יחסיר בו ביום את קיום שיעורו בתורת החסידות, ולא רק בענין שהעוסק בעבודת ה', כי אם אף בענין השכלתי שמשום רום עומקו אינו יודע כלל כיצד לקרבו אליו.

יג. הטעם לכך שהקב"ה נותן כוח זה, "כסף תלוה", הוא, כפי שנאמר בהמשך הפסוק: "את עמי". רז"ל אומרים¹⁸: "עמי ונכרי – עמי קודם". מאחר שיש להזהיר ולומר: "עמי קודם" – מובן שיש מקום לומר אחרת, ועם זאת – עמי קודם.

מכאן מובן שמקורה של נתינת הכוח הוא בדרגה בה אינה נוגעת ואין חשובה עבודת הנבראים, בחינת "אדון יחיד שרש השרשים"¹⁹, כאמור²⁰: "איני יודע באיזה מהם חפץ – במעשה צדיקים או במעשה רשעים", ויש צורך בלימוד מיוחד על כך משום שעלולה שם להיות נתינת מקום לכך שהדבר יהיה בצורה שונה, ורק מפני הבחירה העצמותית שהקב"ה בחר בנשמות ישראל – עמי קודם.

זו הדרגה שלגביה נאמר: הלא אח עשו ליעקב, נאום ה', ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי²¹. אין נוגע שם ואין חשיבות למעשה התחתונים, לפיכך "אח עשיו ליעקב", שניהם בדרגה שוה, ובכל זאת, משום הבחירה והאהבה עצמותית – "ואוהב את יעקב" גו'.

160זה גם פירוש הנאמר: "אם כסף תלוה", "כסף" רומז לאהבה, מלשון: נכסוף נכספת לבית אביך²². כלומר, ה"מלוה", נתינת הכח, אינו בגלל העבודה, כי אם בגלל האהבה העצמותית של הקב"ה לבני ישראל.

יד. משום שנתינת הכח היא מדרגה בה אין נוגע מעשה התחתונים – הרי נתינת הכח היא לכל אחד מישראל, שכן במקום, שממנו נובע כח זה, לא הביא העדר העבודה לפגם.

זה גם משמעות המשך הכתוב: "את העני עמך", למרות שהוא "עני", הוא התבונן במעמדו ומצבו והוא מדוכא מכך, ואמנם יש לו ממה להיות מדוכא, עליו בכל זאת לדעת שגם לו ניתן כח מלמעלה, שכן האהבה העצמותית משיגה את הכל, גם אותו, ואדרבה: משום שהוא עני – ידוע הרי שהקב"ה שוכן בתוך לב נשבר ונדכה דוקא.

"לא תהיה לו כנושה" – אם אין ללוה במה לשלם כך שהתביעה לא תעזור כלום, כי אם, תביא אותו במיצר, אסור לתבוע ממנו. יתר על כן: אסור לעבור על פני הלוה במדה שתכביד עליו²³.

כפי שדובר לעיל – "מגיד דבריו ליעקב גו', מה שהוא מצוה לבניו הוא עושה", כך גם למעלה: כשבתביעה ע"י קו השמאל ויסורים אין מועילים כלום – הרי לגבי תביעה סתם "לא תהיה לו כנושה".

ככתוב: "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה"²⁴. "על מה תוכו" – כיון שאין הדברים מועילים, ואדרבה: "עוד תוסיפו סרה" – כשהקב"ה רואה שבקו השמאל אין תועלת יתחיל הוא בקו הימין, בקירוב בחסד וברחמים ובטוב הנראה והנגלה.

(משיחת ש"פ משפטים, תשי"ב)

טו. במדרש תנחומא נאמר ביחס לפסוק: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", שזו הלואה להקב"ה, "מלוה ה' – חונן דל", ע"י זה שאדם חונן דל, בנתינת הצדקה, הוא מלוה הוי'.

הקב"ה משלם לפי מדתו שלו, הקב"ה הוא בלי גבול והוא משלם בלי גבול.

כפי שדובר בהתוועדות יו"ד שבט, לגבי הענין שה"צמח צדק" מסביר ב"ספר החקירה" בתחלתו, שאם כי "בלי גבול" בפועל אינו קיים בנבראים משום שאף אם יתוסף עוד ועוד ישאר הדבר סוף סוף בהגבלה;

הרי אין זה אלא בפועל אבל בכח הרי יכול הקב"ה לתת עוד ועוד, דור אחר דור, עד אין קץ. בעומק יתר: דבר המוגבל בזמן – מתחיל הסוף שלו, שינוי או חולשה, זמן רב לפני כן, כפי הביטוי הידוע²⁵: "הנבראים²⁶ מיום 161הבראם הולכים ומתיבשים". מזה מובן שהשפעה שבמשך זמן רב אין בה כל רפיון²⁷, ואדרבה – הריהי מגדרי אין־סוף בפועל. זה כלל הענין של "המשכת בלי גבול – בגבול".

בצדקה, הרי "שקולה צדקה כנגד כל המצוות", קיימת הדרגה הנעלית ביותר של צדקה, שהיא גמילות חסדים, לפי מאמר רז"ל²⁸: "גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שצדקה – לעניים, וגמילות חסדים – בין לעניים ובין לעשירים". בגלל הצדקה חייב הרי להיות עשיר ועני, שכן לו היו הכל עשירים – "חסד ואמת מן ינצרוהו"²⁹ ו"לא יחדל אביון מקרב הארץ" אבל בגלל גמילות חסדים אין צורך בעני, "אפס כי לא יהיה בך אביון", שכן גמילות חסדים הוא גם לעשירים.

הלילה מתקיימת הרי אסיפת "חברה גמילות חסדים שומרי שבת" (השם "שומרי שבת" אינו מדויק באמת, שכן כשם שבגמילות חסדים אין צריך להיות הבדל בין עניים לעשירים, כך אין צריכים להיות קיימים הבדלים אחרים, אך כנראה הכוונה היא – למטרה), ישתתף, איפוא, כל אחד, וישתדל להלוות כסף לקופה, לתקופה הארוכה ביותר, שאז תוכל הקופה להלוות סכומים גדולים יותר, וכך יקיימו כל המשתתפים מצות גמילות חסדים.

וכשם שאין בגמילות חסדים הגבלות של "עניים ועשירים" בקשר ללווים, כך אין צריכות להיות הגבלות בקשר למשתתפים. לכן על כל אחד לתת לקופה זו.

דבר זה מתאים לפרשת שקלים הנקראת היום – הרי ידוע הפתגם של אדמו"ר הזקן שיש לחיות עם הזמן, עם קריאת התורה של זמן זה – שבמחצית השקל השתתפו של ישראל.

(משיחת שבת פרשת משפטים,