שיחה ב

131שיחה ב

א. באופן הנחת היריעות על המשכן, מביא רש"י בפירושו על התורה¹ שתי דיעות, וז"ל:

"רחבן של יריעות ארבעים אמה כשהן מחוברות. . שלשים מהן לגג חלל המשכן לארכו, ואמה כנגד עובי ראשי הקרשים שבמערב, ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח. . נשתיירו ח' אמות התלויין על אחורי המשכן שבמערב ושתי אמות התחתונות מגולות, זו מצאתי בברייתא דמ"ט² מדות³. אבל במס' שבת⁴ אין היריעות מכסות את עמודי המזרח וט' אמות תלויות אחורי המשכן. והכתוב בפרשה זו⁵ מסייענו, ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, ואם כדברי הברייתא הזאת נמצאת פרוכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה".

פירוש⁶: הפרוכת היתה בסוף עשר אמות של קודש הקדשים⁷ (שהוא לצד מערב של המשכן), ולדברי הברייתא, שרק ח' אמות (מכ' אמות של רוחב חוברת א' דהיריעות) כיסו את (ח' האמות של) הקרשים שבצד מערב, ועוד אמה — לעובי ראשי הקרשים שבמערב, הרי נמצא, שסיום חוברת היריעות (ששם הם הקרסים) הוא בסוף האמה הי"א (מצד מערב) של גג המשכן [8, 1, 11 = 20 אמה], ואין הפרוכת (שבסוף האמה היו"ד) תחת הקרסים;

משא"כ לדעת הש"ס (במס' שבת), שט' אמות של קרשי צד מערב היו מכוסות, היתה הפרוכת בדיוק תחת הקרסים (9, 1 (של עובי ראשי הקרשים), 10 = 20).

וצ"ע: נת' כמ"פ שרש"י בפירושו עה"ת לא נחית להביא בפירושו כל דיעות חז"ל בענין מסויים, אלא רק לפרש פשוטו של מקרא, בלשון רש"י⁸: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא",

וכדמצינו בעניננו גופא: במס' שבת שם הובאה פלוגתא בעובי הקרשים, דלדעת רבי יהודה רק מלמטן עוביין אמה, אבל "מלמעלן כלין והולכין עד כאצבע", ולדעת רבי נחמי' "כשם שמלמטן עוביין אמה כך מלמעלן עוביין אמה", ונפק"מ טובא ביניהם לענין אופן הנחת היריעות על גבי המשכן, הן בארכן והן ברחבן (כמבואר בפרטיות בסוגיא שם), כי לדעת ר' נחמי' היריעות צריכות לכסות אמה של עובי ראשי הקרשים, משא"כ לדעת רבי יהודה (שאין בראשי הקרשים אלא כאצבע) נותרה אמה של היריעות שכיסתה עוד אמה (בערך) של הקרשים (של צפון ודרום, וכן שבמערב) — ודיעה זו לא נזכרה 132כלל בפרש"י⁹, לפי שאינה ע"ד הפשט כלל¹⁰,

ועפ"ז יש לעיין — כיון שרש"י כ' בפירוש שהמקרא דפרשתנו מסייע לדעת הש"ס, למה הביא שיטת הברייתא דמ"ט מדות כל עיקר?

[ואף שבמפרשים¹¹ תירצו הכתוב ד"ונתת את הפרוכת תחת הקרסים" גם לדעת הברייתא — מ"מ, הרי לכאורה רש"י ברור דברו, שהכתוב מסייע לדעת הש"ס, וצ"ל דס"ל שהתירוצים שבמפרשים דחוקים הם¹², וא"כ למה לי' להביא דעת הברייתא כל עיקר].

ב. וביותר צ"ע: להלן גבי יריעות עזים, שרחבות היו מן היריעות התחתונות ביריעה אחת שהיא ד' אמות, נאמר¹³: "וסרח העודף ביריעות האהל חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן", ובפרש"י: "וסרח העודף. . יריעות האהל הן העליונות של עזים. . והן היו עודפות על התחתונות חצי היריעה למערב שהחצי של יריעה אחת עשרה היתירה הי' נכפל אל מול פני האהל¹⁴ [היינו לצד הפתח שבצד מזרח], נשארו שתי אמות רוחב חצי' עודף על רוחב התחתונות. תסרח על אחורי המשכן, לכסות שתי אמות שהיו מגולות בקרשים".

הרי שכאן סתם רש"י כדעת הברייתא, ששתי אמות היו מגולות, דאילו לדעת הש"ס (במס' שבת) ש"ט' אמות [דיריעות תחתונות] תלויות אחורי המשכן", רק אמה אחת דהקרשים היתה מגולה¹⁵.

[וגם בפרש"י בתחילת הענין שם, עה"פ¹⁶ "וכפלת את היריעה הששית אל מול פני האהל", סתם כדעת הברייתא דמ"ט מדות, וז"ל: "וכפלת את היריעה הששית, העודפת באלו העליונות יותר מן התחתונות. אל מול פני האהל, חצי רחבה הי' תלוי וכפול על המסך שבמזרח כנגד הפתח דומה לכלה צנועה המכוסה בצעיף על פני'".

ופירוש זה (ששתי אמות היו תלויות על המסך שבמזרח) קאי לכאורה רק לדעת הברייתא, דאילו לדעת הש"ס ש"אין היריעות [התחתונות] מכסות את עמודי המזרח", אין "חצי רחבה"¹⁷ של היריעה הששית [ב' אמות] תלוי "על המסך שבמזרח כנגד הפתח", שהרי אמה אחת ממנה מכסה את ראשי עמודי המזרח (שלא הי' מכוסה ע"י היריעות התחתונות), ולא נשארה אלא אמה אחת שהיתה תלוי' על המסך¹⁸].

133וצ"ע ביותר — לאחרי שכתב רש"י בפירוש שהמקרא מסייע לדעת הש"ס, איך סתם אח"כ כדעת הברייתא דמ"ט מדות?!

ברא"ם¹⁹ כ' "ורש"י ז"ל תפס הברייתא עיקר והמשיך פירוש המקראות על פי הברייתא אפילו במקום שהכתוב עומד לנגדו". ולכאורה דבריו תמוהים, דאיך יתכן לומר, שרש"י שלא בא אלא לפרש פשוטו של מקרא יתפוס הברייתא עיקר "אפילו במקום שהכתוב עומד לנגדו"?

ג. ולכן נ"ל — בהתאם לכללי רש"י שנתבארו כמה פעמים — דזה שהביא דעת הברייתא דמ"ט מדות, ועוד קודם לדעת הש"ס, ה"ז לפי שהוא הפירוש העיקרי בפשוטו של מקרא, ואדרבה, הסברא הפשוטה מחייבת רק פירוש זה (מצד כמה טעמים, כדלקמן סעיף ד), והטעם המכריחו להביא גם את פירוש הש"ס הוא רק מצד הסיוע²⁰ מהכתוב "ונתת את הפרוכת תחת הקרסים".

וזה גופא הטעם שהביא רש"י סיוע לפירוש הש"ס, אף שברוב המקומות דרכו לפרש המקרא בלי ראיות והוכחות לפירושו (או הקושי שבא ליישב), כי בנדו"ד לכאורה אין מקום לפירוש זה, ולכן צריך לבאר מדוע הביאו.

ויש לומר, שזהו גם דיוק לשון רש"י "והכתוב בפרשה זו מסייענו" — ולא נקט ל' "מוכיח" (וכיו"ב), כלשונו (בכ"מ²¹) כשכוונתו להביא הוכחה (גמורה) לפירושו — כי אין בכתובים אלה הוכחה להכריע כפירוש זה²², כי הטעמים לפירוש הראשון הם חזקים הרבה יותר מסיוע זה [ובפרט שיש לומר, שהתנא דהברייתא ס"ל שמתאים לומר שהפרוכת היא "תחת הקרסים" גם אם היא משוכה מהם אמה אחת²³, כי לפי ערך אורך של שלשים אמה (דהמשכן), הרי גם כשנמצא תחת הקרסים בריחוק אמה, "תחתיהם" ייקרא] — אלא הוא רק טעמו של רש"י שהביאו כפירוש שני.

ד. ביאור הענין:

בנוגע לאופן הנחת היריעות ע"ג רוחב 134המשכן, כ' רש"י כאן¹, וז"ל: "היריעות ארכן כ"ח. . רוחב המשכן מן הצפון לדרום עשר אמות. . נותן היריעות ארכן לרחבו של משכן, עשר אמות אמצעיות לגג חלל רוחב המשכן ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעוביים אמה נשתיירו י"ו אמה ח' לצפון וח' לדרום מכסות קומת הקרשים שגבהן עשר נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות".

ועפ"ז מובן הטעם שרש"י הביא (בהמשך לזה) דעת הברייתא דמ"ט מדות, שגם רוחב היריעות הי' מונח על המשכן באופן שכיסו ח' אמות של הקרשים לצד מערב "ושתי אמות התחתונות מגולות" — שלפ"ז נמצא, שהקצה התחתון של היריעות הי' שווה²⁴ מכל ג' הצדדים²⁵; משא"כ לדעת הש"ס, הרי בצד צפון ודרום כיסו היריעות ח' אמות, ואילו בצד מערב כיסו ט' אמות.

[ואע"פ שיריעות העזים לא כיסו את הקרשים מכל הצדדים באופן שווה, דאילו בצד צפון ודרום, שעודף יריעות העזים על יריעות התחתונות הי' "אמה מכאן ואמה מכאן"²⁶, כיסו רק אמה אחת ("מהשתי אמות שנשארו מגולות"²⁶), "והאמה התחתונה של קרש שאין היריעה מכסה אותו היא האמה התחובה בנקב האדן שהאדנים גבהן אמה"²⁶; משא"כ בצד מערב, שהיו שתי אמות עודף (חצי רוחב יריעה היתירה), "לכסות שתי אמות שהיו מגולות בקרשים"²⁷ (כדלעיל סעיף ב) — יש לחלק, דכיון שקודש הקדשים הוא בצד מערב לכן היו צריכים לכסות את כל הכותל שבצד זה, משום כבוד השכינה²⁸ (אבל אין זה טעם לשנות מדת היריעות התחתונות, שלצד מערב יכסו ט' אמות, כיון שבלאו הכי לא כיסו את כל היו"ד אמות של הקרשים, ועוד זאת, שלא היו נראות לעין רואה — וא"כ למה לא יהיו שוות ליריעות שבשני הצדדים)].

ה. עפ"ז שרש"י נקט פירוש הברייתא כפירוש ראשון ועיקרי, יש לבאר ג"כ הטעם שבפירושו עה"פ "וסרח העודף גו' חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן" (גבי יריעות העזים) נקט רש"י רק כפי פירוש הברייתא (כנ"ל סעיף ב) — כי מכתובים אלה יש עוד ראי' חזקה לפירוש הברייתא:

לדעת הש"ס, שהיריעות התחתונות כיסו ט' אמות של קרשים בצד מערב, נמצא, ש"חצי היריעה העודפת" (שהוא שתי אמות) שצ"ל "על אחורי המשכן" (לכסות מה שנשאר מגולה מן יריעות התחתונות), היתה אמה אחת ממנו מכסה את האמה היו"ד של הקרשים, והאמה השנית — מונחת על הארץ²⁹!

[וכמפורש במס' שבת שם, שיריעה זו היתה "נגררת בארץ"³⁰, וכפי שמביא שם³¹ "תנא דבי ר' ישמעאל למה משכן דומה לאשה שמהלכת בשוק ושיפולי' (שולי בגדי'. רש"י) מהלכין אחרי'"].

135אבל ע"פ פשט, קשה לומר שיריעות המשכן היו נגררות בארץ³², שזהו היפך הכבוד³³. ובפרט שרש"י מביא בטעם שעודף יריעות העזים (בצד צפון ודרום) "יהי' סרוח על צדי המשכן מזה ומזה לכסותו"³⁴ — "למדה תורה דרך ארץ שיהא אדם חס על היפה"³⁵, דאף שזה קאי (בפשטות) על היריעות התחתונות³⁶, דלפי שהיו יפות חס עליהם לכסותם (ביריעות עזים), מ"מ, מובן, שאותה הנהגה של "דרך ארץ" מחייבת ג"כ להזהר ביריעות עזים (שגם הן יקרות) ולא לבזותן שיהיו נגררות בארץ³⁷!

ולכן מפרש רש"י הכתוב רק לפי פירוש הברייתא, ש"חצי היריעה העודפת" כיסה "שתי אמות שהיו מגולות בקרשים", שעפ"ז לא הי' נגרר בארץ כלל.

ו. ויש לבאר דעת הש"ס — שיריעות העזים היו נגררות על הארץ — ע"פ פנימיות הענינים:

החילוק הפנימי בין עשר יריעות התחתונות וי"א יריעות עזים הוא³⁸:

קדושה מתחלקת ליו"ד מדריגות (עשר ספירות), משא"כ בלעו"ז יש י"א כתרין דמסאבותא, וכן בעניננו: היריעות התחתונות רומזות על אור המקיף את כל עשר דרגות דקדושה, ולכן היו במספר עשר; ואילו יריעות עליונות רומזות על אור מקיף עליון יותר, שבכחו לברר גם הלעו"ז, "שיהי' הקליפה שומר לפרי ולא יהי' הקליפה מתנגד להפרי"³⁹, ולכן הם במספר י"א.

וזהו גם הרמז בכך שיריעות עזים היו נגררות על הארץ, בהתאם לענינם הפנימי, לברר גם הארציות, שגם היא תהי' חדורה באור הקדושה.

(משיחת ש"פ תרומה תשמ"א)