תצא

289תצא

ראה^* גם ע"פ נגלה בס' החינוך ועוד.

כוונתו רצוי' וכו' אבל מעולם לא שמעתי שיחפשו זה (ובכיו"ב גם לא שמענו ראי', כמבואר בפוסקים), וע"ד הצחות להעיר ממרז"ל פרט למזומן (טושו"ע יו"ד סרצ"ב).

כפשוט כתוב הנ"ל ע"מ שלא לעשות מזה מחלוקת וכו'.

יברר דעת מבין שאינו נוגע בדבר — ובאם יאשר שהמצב כנ"ל —

אזי יעשה כרצונו שכותבו.

(ממכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א)

... במענה לשאלותיו: בנוגע לבתו תי' — הרי דתיות פטורות מגיוס (ע"פ מש"נ דברים כב, ה. שם כג, י. טו). והאומרות שאעפ"כ כיון שרוצות הן לעזור לאה"ק — לכן תתגייסנה, הנה ע"פ מש"נ כנ"ל — הוא בדוגמת הרוצה לכבות שריפה, ר"ל, ע"י שפיכת נפט, מכיון שגם זה. . נוזל כמים. וד"ל.

(ממכתב ז' שבט תשכ"ד)

בנועם ובשעתו קבלתי מכתבו מח"י מנ"א, בו מודיע אשר ביום ד' אלול הבע"ל תהי' חתונת בנו בכורו שליט"א:

והנני בזה להביע ברכותי מקול"ע, ברכת מזל טוב מזל טוב, שתהי' החתונה בשעה טובה ומוצלחת ויעלה הזיווג ליפה ויבנו בנין עדי עד על יסודי התורה 290והמצוה כפי שנתבארו בתורת החסידות הוא תורת דא"ח, ויראו מהם ומשאר ילידיהם שי' רוב נחת ועונג בגשמיות וברוחניות גם יחד.

ידוע אשר ענין הזיווג הוא למעלה מסדר ההשתלשלות, וכמרז"ל שדומה לקרי"ס, דבעתיקא תליא מילתא, היינו שזהו המשכה מאור המקיף.

וי"ל שזהו שמצינו בענין הנשואין ענין המקיפים: א) מקיף ע"ג הכלה לבד, שזהו ענין נתינת הטבעת,

וכידוע, שאף שבמשנה אי' נקנית בכסף אבל כבר אמרו בתקו"ז תיקון ה' בתחלתו ותיקון יו"ד ותיקון כ"א (נ"ה ע"ב): ובגינא איתמר לגבי כלה תהא לי מקודשת בטבעת זו, וכדאי' ג"כ בכמה מקומות אשר בני ארץ ישראל מקדשים בטבעת (חילוף מנהגים שבין בני בבל לארץ ישראל, בים של שלמה, ובכ"מ).

אשר נתינת הטבעת הוא מקיף על (אצבע) הכלה ובא מהחתן.

[ב)] הכלה מסובבת את החתן ז' פעמים, שזהו מקיף על החתן הבא מהכלה. וע"ד דלע"ל נקבה תסובב גבר.

ושני מקיפים אלו באים תחת החופה, שזהו מקיף כללי על החתן והכלה גם יחד, היינו מקיף בינה לזו"נ, ומבואר הענין בלקו"ת שה"ש ד"ה על כל כבוד חופה, ואין כאן מקום להאריך.

החותם מעין הפתיחה בברכת מז"ט מז"ט, ש"ב מכבדו ומוקירו.

(ממכתב כ"ה מנ"א תשי"א)

נ"ב: בתור דרשה געשאַנק, מוסג"פ סערטיפיקאט על חבילה. וענין השייכות דדרשה געשאַנק למקיף יעויין לקו"ת פ' נשא דכ"ט ע"ב.

... להשמועה בשם הרגוצבי^*: ראי' דבע"ת גדולים מצד"ג מקדושין (מט, ב) — גם אני שמעתי', אבל נ"ל דאינה אמיתית, שהרי המקדש ע"מ שאני לוי ונמצא כהן ג"כ אינה מקודשת. [והטעם בקידושין עכצ"ל מפני שבלשון בנ"א גם בע"ת נקרא צדיק. וגם בל' חז"ל בל' המושאל שהרי זכה בדין — תניא פ"א].

(ממכתב יו"ד כסלו תשכ"ה) 2911) א"כ^* אף שצ"ל טעם הדבר, אבל למעשה — אין נפק"מ.

2) לא^** שמעתי בכ"ז — אבל הרואה בפועל ממש למה נשתלשלו בימינו אלה בפועל בכו"כ חתונות — רואה הטעם.

3) גבוה^*** מזה מפורש בתורתנו הנצחית בנוגע למצבה החביבה בימי האבות (ועד"ז אבותינו כפשוטם) ובכ"ז אמחז"ל כו'.

(ממענה בערך שנת תשמ"ו-ז)

בנוגע^* לניקוד שמח תשמח — כמדומה ברור שאומרים שמח כולו פתח. לא העירותי עד"ז בסי' כי רשום בזכרוני שיש מכ' כ"ק מו"ח אדמו"ר והנני מחפשו.

(ממכתב תחילת אלול תשכ"ה)

הגיעתני שמועה אשר כאילו יש נוהגים בקהלתם-קדישא במסיבת רבים (אנשים ונשים), ובפרט לפני חופה ולאחרי' בסעודת הנשואין, אשר אשה ג"כ מנגנת, אם מברכות הקבועות או ברכה סתם, אבל בכל אופן בקול ניגון.

ומובנת הפליאה והתמי' שעוררה אצלי ידיעה זו, שהרי ידועים דברי חכמינו ז"ל בזה בכמה מקומות (ומהם בתחילת הש"ס במסכת ברכות כד, א ובפוסקים) ששוללים את האמור בתכלית ובהחלט.

וביותר גדולה הפליאה בידעי חביבותו של ספר הזהר הקדוש בתוככי אחינו בני ישראל הספרדים, שהרי גם בזהר הקדוש פ' נשא, בקדש הקדשים בו — באידרא רבא קדישא שם (דף קמב, רע"א) הפליגו בשלילת ענין האמור.

292ואם בכל מקום ומצב הדברים אמורים, על אחת כמה וכמה ברבים, ובענין השייך לנשואי בן ובת ישראל, שבזה ביחוד הדגישו חכמינו ז"ל איש ואשה זכו שכינה ביניהם, ואף כי בתחילת ויסוד הענין — בשעת הארוסין קדושין ונשואין, אשר אז הונח היסוד לבנין עדי עד, והתחלת ברכות נשואין היא שהכל ברא לכבודו¹, וסיומן בברכות רבות לחתן וכלה וכולי, עד שאומרים אשר אז השמחה במעונו² — במעונו של השם יתברך ויתעלה — הרי בודאי ובודאי שצריכה להיות טהרה יתרה וקדושה יתרה, ועד כדי כך שיהי' מתאים לדוגמא (בנוסח שקבעו אנשי כנסת הגדולה בברכות האמורות) לכשמחך יצירך בגן עדן מקדם (קודם חטא הראשון וכו'). ועוד זאת — שהזמן אז אך ורק לרחמים ולברכה ולחסד, הרי נוסף על שלילת הענין בהחלט מצד עצמו, נתוסף שהענין — כלשון האידרא רבא קדישא — הוא דינין (ועוד) שהם מתפשטין ברמ"ח אורחין, ולא עוד אלא שהתחלתם בראשית מדון³ — הוא קול באשה, וכל' חכמינו ז"ל שם: תני כו' ודינין ה' אתפשטן ברמ"ח אורחין והכי תאנא קול כו' שער כו'. עיין שם.

ובבואנו מימי חנוכה, אשר כל' המורה הגדול הוא רבינו הרמב"ם, ריש הלכות חנוכה, גזרו גזרות כו' ופשטו ידם בבנותיהם — ומסרו בנ"י נפשם על זה וגברו ונקבעו ימי שמחה והלל מאז ועד סוף כל הדורות, שהרי אפילו כשהמועדים בטלים ימי חנוכה קיימים⁴, תקותי חזקה שעל דרך זה גם בענין האמור יתוקן הדבר בתכלית, ואף הן (נשי קהלתו קדישא) תהיינה באותו התיקון (עיין רש"י שבת כג, רע"א, ד"ה היו: ועל יד אשה נעשה הנס), באופן שמסיבות מצוה האמורות תהיינה מתאימות במלואן למאמר חכמינו ז"ל על כל בי' עשרה שכינתא שריא, על אחת כמה וכמה בתוככי כמה וכמה פעמים עשרה, ויקויים הנאמר שהשמחה במעונו, ובשמחת מלכו של עולם — הרי מברך ומשפיע לכל אחד ואחת שפע ברכות מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה.

בכבוד ובפ"ש הנהלת קהלתו קדישא והרבנים — שליט"א — בראשם, ובברכה לבשורות טובות בכל האמור.

(ממכתב זאת חנוכה תשכ"ד) 293במענה למכתבה בו כותבת על שהשתדכה עם מר. . שי' שומר מצוות, בעל מידות טובות, וקבעו זמן החתונה בעוד איזה שבועות, אבל מצטערת שאינו נוהג בכיסוי הראש, ואינו רוצה לעשות זה גם עתה, אף שמבטיח שיתנהג כן כשיצא ממרוקו באמצע הקיץ, באמרו אשר זהו, כיסוי הראש, רק חסידות.

כיון שככתבה בעל מידות ושומר מצוות הוא, הרי בוודאי יקבל ההסברה, אשר אפילו את"ל שאין בהאמור אלא עניין של חסידות, הנה כשמתכוננים להתחתן, ז.א. לבנות בניין עדי-עד, כנוסח ברכת נישואין, שלזה צריכים ברכה מיוחדת מנותן התורה ומצוה המצוה, אשר כאמרנו בכמה תפילות, לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים, ובכל זה הרי מבקשים מהקב"ה שיברך הזוג בכל הפרטים, אף שכנ"ל לנו בושת הפנים.

וכיוון שמידתו של הקב"ה היא מידה כנגד מידה כדברי חכמינו ז"ל, בוודאי שעל האדם הזקוק לברכה האמורה, להתנהג לא רק מה שנדרש ממנו בתוקף חומר הדין, אלא לעשות אף זה שאין בזה אלא חסידות, ובפרט שאומר שלאחרי משך זמן יכסה ראשו, הרי אין בכל העניין אלא הקדמת הנהגה האמורה לאיזה חודשים, ובחילוף זה — הרי יקבלו הוספה בברכת השם.

בגוף העניין, שאומר אשר כיסוי הראש הוא רק מידת חסידות, הנה כבר נפסק הדין, אשר העניין דכיסוי הראש מחוייב בזה כאו"א משומרי תורה ומצווה, לא רק לדעת אלה הפוסקים אשר כן הוא עפ"י דין הגמרא והראשונים, אלא אפילו אלו שחולקים עליהם ואומרים אחרת, גם הם מודים אשר בדורותינו אלה, עניין גילוי הראש, זהו הוראה על פריקות עול [ואשר עי"ז משתדל שלא יכירו בו שהוא בן אברהם יצחק ויעקב, לומד תורה ומקיים מצוות, ושיאמרו עליו אשר ח"ו לא מבני ישראל הוא, שהרי הילוכו ולבושו דומה לאינו יהודי], אשר מזה מובן, שלא רק אשר ע"פ דין מחויב לכסות הראש, אלא שבין הדינים עצמן — זהו דין מיוחד ונוגע בהאמור דאתה בחרתנו מכל העמים, ופשוט שאין מקום להתדמות אליהם (להעמים) ולהתנהג שיטעו שאין הוא ח"ו מבני-ישראל.

מוסג"פ חוברת המדברת בעניין כיסוי הראש, ובוודאי ימצאו בהסביבה המבינים אנגלית להסבירם תוכן החוברת.

ויהי רצון שתבשר טוב בכל האמור.

(ממכתב אדר"ח אדר א' תשכ"ב)

באם^* שניהם [האח השלישי והאחות השלישית] יר"ש (שבתקופתנו — שאינו מצוי 294כ"כ כבדורות שלפנינו, זהו טעם עיקרי להשתדל בהשידוך) יגמרו השידוך בטוב, אבל לא ידורו בעיר אחת עם שאר האחים.

כ"ז — בנוגע לאשכנזים. בנוגע לספרדים — יש לברר האם בכלל קבלו עליהם סעיף זה מצוואת ר"י החסיד. כן יש לצרף לעשית השידוך: א) מש"כ בהצוואה ומסתמא ב' אחים לב' אחיות — לזרעו^**. ב) הענין דכיון דדש (שכבר נשואים ב' אחים לב' אחיות) דש.

ולהחמיר כיון שמדובר באח שלישי — בכיו"ב בנסתר אין למדין סברות דנפשי'.

והעיקר — שיתנהגו ביר"ש.

(ממכתב תחלת שבט תשל"ח)

... לכתבו ע"ד הוספת שם ואיזה — יבחר בשם ע"פ עצת רב מורה הוראה במקומו (היינו — מקום שלומד תורה ומתפלל וכו').

וגוף הערתו יש לברר האם אחב"י הספרדים מלכתחילה לא קיבלו עליהם צוואת רי"ח, וראה שד"ח אס"ד מ"ע חתן וכלה אות ה' ואילך.

(ממכתב ה' אד"ר תשכ"ו)

במענה למכתבו מג' כסלו, בו כותב ע"ד המאורע ל"ע ול"ע שקרה במשפחת בת גילו תחי', ואשר לכן נתעורר ספק אם לעשות החתונה במועד שנקבע.

לפלא גדול הספק בדבר המפורש בפוסקים ככתבו גם במכתבו זה ע"ד פסק דין רב מורה הוראה בישראל, לעשות החתונה.

ויש עוד להוסיף שמנהג ישראל, שלא לדחות מועד זמן החתונה, והרי מנהגם של ישראל תורה היא, ובפרט בענינים כהנ"ל, וק"ל.

295בעת רצון יזכירום על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע כבקשתו.

ותקותי שלא רק שלא יאחרו החתונה מהמועד שמזכיר במכתבו, אלא יקדמוה כפי האפשרי ומכמה טעמים, ויהי רצון שיהי' בשעה טובה ומוצלחת.

(ממכתב ו' כסלו תשכ"א)

במענה למכתבה מי"ט כסלו, בו כותבת אודות ההיכירות שלה אשר מחשבתה בזה הוא לשם שידוך, והצדדים החיובים שבזה וכן אלו אשר להיפך, ובזה גם שכאילו יש התנגדות ממשפחת האברך, אבל אינה מבארת למה הם מתנגדים וטעמי ההתנגדות.

לשאלתה דעתי על הטעמים שכותבת, הנה הקורבה המשפחתית שביניהם רואים במוחש ובפרט בדורות האחרונים, שאין כל מקום לחשש בזה, בעת שהמדובר והמדוברת בריאים הם.

ב) לכתבה שבגיל הנוכחי צריך לחכות כשנה ועוד יותר עד לנשואין, מובן גם פשוט שאין זה מתאים להשקפתי, שהרי אין זה השקפת תורתנו תורת חיים בכלל, ובפרט בתוככי אחב"י הספרדים שגם הם שניהם נמנים על עדתם, ועוד וגם זה עיקר, שאינו רצוי כלל וכלל להיות מכירים וידידים ועל מנת להנשא, וביחד עם זה להחליט שמוכרח לחכות עד הנשואין בפועל כמה וכמה חדשים ואולי עוד יותר, וכאמור אין זה רצוי כלל וכלל ועל הצעירים היראים וחרדים לדבר ה' להכיר כו' ולהתידד רק בהקדם החלטה שכבר באה העת להנשא בפועל, והרי ברור שהוראות תורתנו תורת חיים הם לא רק לשם טובה בעולם הבא לאחרי מאה ועשרים שנה, אלא שזהו טובתו של איש הישראלי גם בעולם הזה, לחיות חיים מאושרים בגשמיות וברוחניות.

ג) לכתבה איך להביא הענין יותר קרוב להאברך — כנראה ממכתבה ודאי שמבין הוא יחסה הרציני אל הענין, וכיון שממשיך בהפגישות, בטח זהו סימן, שגם לו יחס רציני בזה, אף שאפשר לא כל כך כמו אצלה, והרי פרטים אלו יש לברר ע"י ידידים לשניהם גם יחד, וכמו אלו שמזכירה במכתבה.

ע"פ סגנון מכתבה בטח למותר להאריך אודות ההכרח בחיים על פי הוראות תורתנו תורת חיים ורק להוסיף, שכשנמצאים במבוכה וזקוקים לתוספת ברכה מהשי"ת נותן התורה ומצוה המצוה, יש להוסיף בעניני יהדות ועד לחיי היום יומים, 296והרי בעניני טוב וקדושה ככל שלא יהי' גם טוב בזה, תמיד יש מקום להוסיף כיון שקשורים בהקב"ה שהוא אין סופי...

(ממכתב כ"ב כסלו תשכ"א)

... הדגשתי וכ"פ — שמוכרח לעשות מה בנוגע להיתר נשואין [באחב"י הספרדים] בגיל מוקדם להמותר ע"פ החוק דכנסת, ומכמה טעמים: לכל לראש — כיון שגם עתה ישנם כו"כ מקרים דאירוסין וקדושין וגם נשואין, ושמפני החוק נעשים בצנעא, ומובן הקלקול שבדבר. ועוד —

וגם זה עיקר — שבדורנו, הלואי שגם האשכנזים היו משיאים בניהם ובנותיהם קרוב לפרקם ולא כהמצב בהווה, ועאכו"כ בנוגע הספרדים שמאז ומקדם הורגלו בכהנ"ל. וגודל התקון — אין די באר. והבטיח שבהזדמנות יתענין בהאפשריות עכ"פ להוריד גיל הנשואין לשנה וכיו"ב...

(ממכתב עש"ק ג' תמוז תשכ"ד)

סדר החיים כשהבעל לומד תורה חלק מיומו (עכ"פ) — מובן שזוהי ההתחלה הנכונה ושצ"ל בבנ"י [כיון שהחתונה היא ההתחלה דבנין עדי עד] — אבל מובן ג"כ, שזהו קשור בהגבלה ומדידה וקצת צמצום בנוגע לגשמיות, וכיון שזהו נרגש בחיי יום יום ומאידך — צ"ל החיים דבנ"י — כמש"נ — מתוך שמחה וט"ל ובטחון —

הרי צ"ל ההסכמה על סדר חיים כזה — מראש והסכמה מלאה ומתוך שמחה (על שמתחילים חייהם — בחיי תורה, תורת חיים).

ואם יסכימו שניהם ע"ז ובאופן הנ"ל — יה"ר שיהא כ"ז בשטומו"צ.

(ממכתב שלהי מרחשון תשכ"ה) 297... לשאלותיו בנוגע לפרטים בהנהגתו ובפרט בהנהגת הבית לאחרי חתונתם בשטומו"צ באותם הענינים שיש מחמירים ומקילים — מובן שאין כל הענינים והסביבות והאישים שווים, ובסגנון חז"ל דיש חומרי המקום שהלך משם ושבא לשם (ועד"ז בנוגע למשפחות וכו').

וידבר כ"ז עם הרב מרא דאתרא. — ומה נפלאת מעלת קדש עצמך במותר לך שמבואר בדא"ח שעי"ז דוקא נמשך מבחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מבחי' ותו"א, הגילוי דלעת"ל (סד"ה ואתם תהיו לי תר"ס).

(ממכתב מ"ח תשכ"ו)

מה ששומע מכמה אנשים שמדברים שכשמתחתנים קמות כמה פּראָבלעמען, קישוים וכו' — הוא לא מפני שמקרים כאלו הם גדול, כי אדרבא הם מיעוטא דמיעוטא (שאפילו לר' מאיר אין חוששין לזה) — אלא שכל אלה שאין אצלם פּראָבלעמען וכו', אין מדברים כלל עד"ז, כי זהו נחשב למצב נורמאַלי. שלהתחתן טוב הוא (וגם מוכרח) — מפורש בכתוב (בראשית ב, יח). ורואים גם במוחש, מזה — שלועגים לאלו שלא נישאו (בחור זקן, בחורה זקנה). כשיתבונן בעבר שלו — יראה איך שניצול מכמה צרות, וכמעט באופן למעלה מדרך הטבע. ואדרבא התבוננות זו, באם תהי' אמתית — תחזק בטחונו.

בהיפך מכתבו — ע"ע לא השתדל בנוגע לשידוכים, כ"א רק להראות (גם לעצמו) שיכול לעשות רושם טוב כו'. אבל כשהי' מתקרב להבפועל ולהחלטה — הי' משתמט (בכדי להשאר חפשי, בלי אחריות).

(ממכתב שנת תשכ"ב)

במענה למכתבו מיום השני, בו כותב אודות הבחורה תחי' אשר נפגשה עם א"י וכו' ולאחרי רוב הדבורים ואריכות זמן, אומר הא"י שרוצה להתגייר כדרוש ומוכן לקבל עליו עול מצות וכו' וכו', ומסופק איך יהי' היחס להצעה האמורה, כיון שתחלת הענין בא ע"י ההיכירות עם הבחורה האמורה וכו'.

298והנה בכלל אין עניני לפסוק דינים, והרי כו"כ הראוים לשמם לזה בעיר רבתי כנויארק, ובכ"ז כיון שכבר כתב, ובתור הצעת סברא, ולא פסק דין, אבוא בשורות דלהלן.

וכנראה ממכתב כת"ר השייכות שבין הנ"ל חזקה ביותר ומי יודע וכו', ולאידך גיסא אפילו בנוגע לגירות שאין בה כל פקפוק, ידוע מאמר חז"ל אודות סורם וכו', ובכהאמור בודאי יש מקום גם לשאלת פגם המשפחה וכו'.

ולכאורה המוצא הכי ישר בהאמור הוא, להציע להא"י, כיון שלדבריו — כוונתו גירות לשמה, ובודאי גם הוא מודה שאי אפשר לשער מראש עול המצות בחיי היום יום עד שמנסים זה בפועל, ובפרט שגם הוא מודה שתחלת הסיבה היתה שלא לשמה, ובמילא משוחד הוא בההשערה אודות עצמו שיקיים כל האמור בפועל,

לכן העצה הכי ישרה, שההתחלה תהי' הנהגתו בחיי היום יומים עפ"י השו"ע משך זמן חשוב, ושבמשך זמן זה לא יבלבלו זא"ז (הוא והבחורה) ע"י פגישות וכו', ומה טוב שלא יהיו בעיר אחת, ולאחרי נסיון האמור יוכל להחליט בעצמו, באם באמת יחי' חיים כדת משה וישראל או וכו'.

ומה טוב שבינתים ישתדלו שהבחורה תסע לאה"ק ת"ו וכיו"ב, וההסברה כאמור בכדי שכל אחד מהם ישער בעצמו אמיתת כוונתו בהאמור.

כבקשת כת"ר נשלח המכתב מבלי לחכות על התור.

(ממכתב ל' תשרי תשכ"ה)

במענה למכ' מיום. . רבו מלספור מרז"ל וגם פס"ד למעשה שיסודם זה ששקדו חכ' על תקנת בנות ישראל בעניני נישואין ואישות, ובפרט — בתיקון עגונות. ואם בכ"ז ישנו מצב שאין התורה מתרת העגונה — פשוט שזהו גם נגד שכל הבריא להכניס רעפארם כפה"נ לאדם פלוני. וממנ"פ האדם המשנה פס"ד התורה ז.א. שלדעתו האדם למע' ממנה — וא"כ מה לו בכלל תורה כזו שתצווהו מה לעשות. ואם יודע האמת שתורה מן השמים — איך זה שכל מוגבל של בנ"א — בא לשנות פס"ד של הבורא הבלתי מוגבל ושאינו בערכו כו' ולומר שדין זה ישר בעיניו ודין זה לא כו'. ומסוג זה הם גם ההצעות שנשללו בהחלט ע"י גדולי הדורות שלפנינו וכן אלו שאגוה"ר דכאן המונה מאות רבנים שעסקו בתורה רוב שנותיהם ובהתמדה וכו' ואסרום.

תקותי שמזמן לזמן מוסיף בתומ"צ כהציווי להעלות בקודש ואין דבר העומד 299בפני הרצון. מוסג"פ קטע משיחת יו"ד שבט^* שבטח יענינו וינצלו באופן המתאים.

(ממכתב כ"ז שבט תשכ"א)

... מובנת התמי' על כתבו אשר י"א שיש חילוק בין שם הניתוסף לשם מעריסה. וראה שו"ע אה"ע סקכ"ט סי"ח דאדרבה שם השינוי עיקר, ובכלל אדם בעה"ב בענין קריאת שמות ליו"ח שי' ולעצמו.

(ממכתב ט"ז שבט תשכ"ב)

מאשר הנני קבלת מכתבו בצירוף ספר באר יעקב על מס' יבמות וקנים, שיטה מענינת בהסברת ד"ת.

ויהי רצון אשר רבות בשנים ירבה חילו לאורייתא להפיץ לימוד התורה בהסברה הבנה והשגה,

הן נגלה דתורה והן פנימיות התורה שבדורנו נתגלתה בתורת החסידות,

שגם בזה הציווי בדורותינו אלה, ללמוד עד שיבין וישיג כמבואר בכ"מ, וראה ג"כ הלכות ת"ת לרבנו הזקן בעל התניא והשו"ע, סוף פרק ב' ושם פרק א' סוף סעיף ד'.

בכבוד ובברכה.

נ.ב. כדרכי אבוא באיזה הערות, והם:

גם בתרשימים משתדלים באם רק אפשרי, שתהי' שייכות בין הסימן והדבר המסומן, ועפי"ז לכאורה בסימן לאיסור צ"ל בהיפך מהסימן לזיקה,

לכאורה הסימן ליבום ולאיסור היינו הך בספרו.

בהחליצה צ"ל ענין של הפסק קו בהפסקים משא"כ ביבום שהוא קישור (קו בלתי נפסק).

300ע"פ הנ"ל ג"כ מובן שבנשואין אין מקום לקו בהפסק.

ועוד להעיר משטח אחר לגמרי, שלא נראה לי מרובע לסימן (זכר), שהרי אין מרובע מששת ימי בראשית^*.

מצו"פ רשימה^** שתקותי שתעניין את כת"ר שי'.

(ממכתב כ"ז תמוז תשכ"ב)

... הכתוב במכתבי הקודם, בהחילוק שע"פ שו"ע וכו' לא היתה כוונתי לשלול לגמרי נתוח הפראסטאטא, באם רופא מומחה מייעץ לעשות אותו, כי אם להורות על חילוק אופני הנתוח בזה, אשר ישנם רופאים שבכלל אין מנתקים את השביל.

ועל זה הבאתי המועתק באוצר הפוסקים חלק א' [מהדורא שני' עם הוספות, ירושלים תשט"ו].

ב) אפילו מהמנתקים — כמה עושים זה לאחרי שנעשה חלק העיקרי של הנתוח, שאז כבר יש צורך בפועל [לדעתם, עכ"פ] לשמירה מסיבוכים, משא"כ כשמתחילים בנתוק. וק"ל.

כן להוסיף אשר ישנם נתוחים דכיס השתן שמפני אותו הטעם דלהשמר מסיבוכים מפסיקים ומנתקים כו' בסמיכות למקום הנתוח ולפעמים גם במקומות שיש לדון בזה עפ"י השו"ע, שלכן העירותי על זה, אף שבמכתב כת"ר הא' לא היה נזכר אלא הנתוח האחרון, ועל כת"ר הסליחה על ההערה עוה"פ.

(ממכתב ב' אייר תשכ"א)