שיחה ב

153שיחה ב

א. כתב הרמב"ם בספר המצות: "מצוה ח, היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת והוא אמרו¹ והלכת בדרכיו. וכבר נכפל זה הציווי ואמר² ללכת בכל דרכיו ובא בפירוש³ מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה הי' חנון מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה הי' רחום מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה הי' חסיד [(ו)זה לשון ספרי⁴]. וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר⁵ אחרי ה' [אלקיכם⁴] תלכו ובא בפירוש⁶ שרצה לומר ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהם האל יתעלה כו'".

ובתשובות ר' אברהם בן הרמב"ם⁷ איתא — ששאלו אותו, "הרי [מצוה זו] היא כוללת את המצות כמו שמתבאר מן הכתובים החוזרים בענין זה ככתוב⁸ בכל הדרך אשר צוה ה' אלקיכם אתכם תלכו, וכמו כן כי⁹ תשמור את כל המצוה הזאת [לעשותה] אשר אנכי מצוך היום וכו' ללכת בדרכיו כל הימים וכמו כן ועתה¹⁰ ישראל מה ה"א שואל מעמך, וכבר אמר רבינו ז"ל [בשרשיו בריש ספר המצות] בעיקר [שורש] הרביעי שאינו ראוי למנות את הציווים הכוללים המצות".

[ויש להוסיף ביאור בזה שכל המצות כולן נקראות "דרכיו" של הקב"ה, שאין זה רק מפני שהקב"ה ציווה אותנו ללכת בהן, אלא שהן הדרכים שהוא ית' הולך בהם, כמרז"ל¹¹ עה"פ¹² מגיד דבריו ליעקב גו', שהקב"ה מקיים כביכול כל המצות, "מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות ולשמור" (וכדאיתא בגמ' ש"הקב"ה מניח תפילין"¹³, "הקב"ה מתפלל"¹⁴ ועוד), ולכן, הרי המצות כולן הן "דרכיו" של מקום. וכן מפורש בזהר¹⁵ עה"פ¹⁶ "כי ישרים דרכי ה'", שכל התורה היא "אורחוי דקוב"ה"].

והשיב ע"ז הר"א בן הרמב"ם, כי "עיקר גדול בדת. . שאין אנו סומכים על מה שמורה עליו פשוטו של הכתוב [בלבד, כשיטת "הקראים"] אלא על מה שמורים עליו הכתוב והקבלה ביחד. . וגם לו יורה פשט הכתוב הזה בהחלט שהכוונה בו לקיום כל המצות, אעפ"כ חייבים אנו להאמין שהוא מצוה פרטית מפני שהקבלה מפרשת בנוגע אליו מה הוא נקרא חנון וכו'. . אין זאת מצוה כוללת לפי מה שבארה הקבלה", וכמו שמבאר בהמשך התשובה ההכרח ע"ז גם 154מלשון הכתוב, ש"אחרי שאמר כי תשמור את מצות ה"א, אשר הוא כולל כל המצות, הוסיף עליו ואמר והלכת בדרכיו, שבנוגע אל זה הי' אפשר להעלות על הדעת שאינו מוכרח כהכרח המצות, מאחר שהמצות הן מעשיות, והלכת בדרכיו אלו דברים התלויים במדות כפי שפרשה הקבלה מה הוא נקרא חנון. . וכללו של דבר הוא שמהוספתו והלכת בדרכיו על התנאתו במצות בכלל יתבאר שהכוונה היא לדבר זולתי המצות המפורשות בתחילה"¹⁷.

והיינו, ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי כולל, כי לפי ה"קבלה" אין הכתוב¹⁸ מדבר בקיום כל המצות כולן, אלא איירי רק ב"דברים התלויים במדות", כמו חנון, רחום וכיו"ב.

ב. ויש מקום לדון בזה: אם "דרכיו" בכתוב זה קאי רק על "דברים התלויים במדות", א"כ אין חידוש במצוה זו — כי ההנהגה של רחום וחנון וכיו"ב נכללת במצות "ואהבת¹⁹ לרעך כמוך"²⁰, וכמ"ש הרמב"ם²¹ "שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך". ובלשון הרמב"ם בשרש ד' (הנ"ל) "לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו".

וכן כתב הרמב"ם²² לענין "ביקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים [שפעולות אלו הן "מדותיו של הקב"ה", כדאיתא במס' סוטה⁶ בפירוש הפסוק⁵ "אחרי ה"א תלכו", "הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים כו' 155אף אתה כו' הקב"ה ביקר חולים כו' אף אתה כו' הקב"ה ניחם אבלים כו' אף אתה כו' הקב"ה קבר מתים כו' אף אתה כו'"]. . אלו הפעולות כולם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת. . והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך".

[ואף שהרמב"ם לא מנה פרטים אלה בספר המצות כאן²³, הרי כתב בפירוש "וכבר נכפל זה הענין בלשון אחר ואמר אחרי ה' [אלקיכם] תלכו ובא בפירוש [היינו מחז"ל הנ"ל דסוטה] שרצה לומר ההדמות בפעולותיו הטובות והמדות הנכבדות כו'", הרי שהרמב"ם ס"ל שפרטים אלה הם בכלל הציווי ד"והלכת בדרכיו"²⁴].

ג. לכאורה יש לומר, שכוונת הר"א בן הרמב"ם במ"ש "שהמצות הן מעשיות, והלכת בדרכיו אלו דברים התלויים במדות", היא — שהציווי ד"והלכת בדרכיו" הוא (לא על ההנהגה במעשה בפועל באופן של רחמים וכו', אלא) על הרגש שבלב — וזהו החידוש בציווי זה שלא ידענו ממקום אחר.

אבל אין זה תירוץ מספיק, כי:

א) מפשטות לשון הרמב"ם (הן בספר המצות²⁵ והן בספר היד²⁶) משמע, שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" כולל לא רק הנהגה באופן של ריעות כלפי חבירו²⁷, אלא גם פשוטו כמשמעו ד"ואהבת" — רגש האהבה שבלב²⁸ — וכאשר האדם מרגיש אהבה בלבו, ה"ז מעורר בדרך ממילא גם רגש של רחמים²⁹ וכו' כלפי חבירו.

ב) הלשון "והלכת בדרכיו" מורה על ענין של עשי', הנהגה בפועל, ולא (רק) רגש שבלב. וכפשטות לשון חז"ל הנ"ל "אף אתה הלבש ערומים כו' בקר חולים כו'". וכסיום דברי הרמב"ם בסהמ"צ כאן "נכפל זה הענין. . ההדמות בפעולותיו הטובות כו'".

[וכמשנ"ת במק"א³⁰, שי"ל שזהו ההפרש בין שני מרז"ל בענין זה — (א) "הלך אחר מדותיו של הקב"ה"⁶ (בהתאם ללשון הכתוב "אחרי ה"א תלכו", "והלכת בדרכיו", "ללכת בכל דרכיו"), (ב) "הדבק בדרכיו"³¹ (כלשון הכתוב "ובו תדבקון"³², "ולדבקה בו"³³) — שהליכה בדרכיו ומדותיו היא ההנהגה בפועל ע"פ מדותיו של הקב"ה, והדביקות במדותיו היא הרגש שבלב (כפשטות מובנה של דביקות, שהוא ענין הרגש³⁴)].

156וכן מוכח מדברי הרמב"ם במורה נבוכים³⁵, שמביא³⁶ ש"תכלית מעלת האדם להדמות לו יתעלה כפי היכולת [שזהו הציווי ד"והלכת בדרכיו", כלשונו בספר המצות כאן] כלומר שנדמה מעשינו למעשיו. . אמרו מה הוא חנון אף אתה הי' חנון מה הוא רחום אף אתה הי' רחום" — שהדיוק בזה "שנדמה מעשינו למעשיו", וכמו שביאר שם בארוכה³⁵, שדרכיו של הקב"ה שהן מדותיו "הם תוארי מעשיו", ש"עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממדות כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות", וזוהי תכלית השלימות בהנהגת האדם, ש"ייעשו על ידו פעולות אלו במדה ובמי שראוי לכך, לא מתוך סתם התפעלות. . כל התפעלות רעה"³⁷. עיי"ש בארוכה.

ד. ולכן נראה, שהחידוש בציווי דוהלכת בדרכיו "זולת מה שידענו" — מבואר בדברי הרמב"ם עצמו, שמדייק "היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת", והיינו ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי הבא לחייב את האדם על ההנהגה (בפועל) ברחמים וחנינה וכיו"ב³⁸, כ"א הוא ציווי על ההתדמות — "להדמות בו יתעלה כפי היכולת"³⁹, שהתנהגותו ברחמים וחנינה כוונתה ומטרתה היא להתדמות לבורא (אלא שבדרך ממילא באה ההנהגה בפועל).

ונמצא, שמצוה זו היא מחובת הלבבות, שכוונת האדם בהנהגתו ברחמים וחנינה וכו' צ"ל (לא (רק) משום שהשכל מחייב להתנהג באלו הדרכים משום שהן הנהגות טובות וישרות, אלא) כדי "להדמות בו יתעלה", דמכיון שדרכים אלו הם דרכיו של הקב"ה, לכן הוא מתדמה לו, וכדיוק לשון רז"ל "מה הוא כו' אף אתה כו'", שכל כוונת האדם בהליכה זו היא כדי להדמות לבורא.

[ואין זו סתירה למשנת"ל ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי על הרגש שבלב, אלא על ההליכה (ועשי') בפועל בדרכיו — כי אין הביאור שולל ההליכה בפועל (ואדרבא, כנ"ל), כ"א שבנדו"ד ההדגשה היא בכוונת ותוכן ההליכה בדרכיו של הקב"ה, שאינה אלא "להדמות בו יתעלה", דברים שבלב וכוונת האדם, שהליכתו בדרכים אלו היא רק משום שהם "דרכיו" של הקב"ה].

ומתורץ בפשטות הטעם ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי כולל — מפני החידוש בכוונת ההליכה בדרכים אלו, "להדמות בו יתעלה"⁴⁰.

ה. ויש לומר, שלפ"ז יש נפקותא גם באופן העשי' בפועל — ובהקדם דברי הרמב"ם בספר היד, בפירוש המצוה ד"והלכת בדרכיו":

157בריש הל' דעות מאריך הרמב"ם ש"הדרך⁴¹ הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות", ומביא דוגמאות לזה, ומהן — ש"לא⁴¹ יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כו' לא יתאוה אלא לדברים שהגוף צריך להן וכו'". ואחרי אריכות הביאור אודות "מדה בינונית" שבכל הדיעות, הוא ממשיך⁴²: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו". ובהלכה שלאח"ז⁴³: "כך למדו בפירוש מצוה זו, מה הוא נקרא חנון אף אתה הי' חנון מה הוא נקרא רחום אף אתה הי' רחום מה הוא נקרא קדוש אף אתה הי' קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין כו' להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו". ובהלכה שלאחרי'⁴⁴ מבאר הרמב"ם "כיצד ירגיל אדם עצמו בדעות אלו. . על פי הדעות האמצעיות כו'", ומסיים "ולפי שהשמות האלו נקרא בהן היוצר והם הדרך הבינונית שאנו חייבין ללכת בה, נקראת דרך זו דרך ה'".

ולכאורה הדברים תמוהים — שהרמב"ם כולל כאן בהציווי ד"והלכת בדרכיו" שני ענינים שונים, שלכאורה אין קשר ביניהם: (א) "מדה בינונית שבכל דעה ודעה", (ב) "דרכים טובים וישרים" ש"חייב אדם להנהיג עצמו בהן", שהם "כל אותן הכנויין" של חנון ורחום וכו' שנקרא בהן האל⁴⁵.

ועכצ"ל דהיינו הך, שכאשר האדם מנהיג עצמו ב"דרכים טובים וישרים" אלו כדי "להדמות אליו כפי כחו", ה"ז גופא מחייבו "ללכת בדרכים האלו הבינונים".

ו. ויובן זה ע"פ המבואר במו"נ (הנ"ל), שדרכיו ומדותיו של הקב"ה הם "תוארי מעשיו", היינו "פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידי בני אדם מתוך התפעלות ותכונות נפשיות", וממשיך ש"ראוי למנהיג המדינה. . להתדמות בתוארים אלה וייעשו על ידו פעולות אלו במדה ובמי שראוי לכך לא מתוך סתם התפעלות. . כי כל התפעלות רעה", ומביא דוגמא — "ויהי' פעמים למקצת בני אדם רחום וחנון לא מתוך סתם רגישות וחמלה אלא כפי הראוי ויהי' פעמים למקצת בני אדם נוטר ונוקם ובעל חמה כפי הראוי להם ולא מתוך כעס. . ותהי' מגמתו להפיק מה שיש באותה הפעולה מן התועלת הגדולה לבני אדם רבים". ומסיים (כנ"ל) ש"תכלית מעלת האדם להדמות לו יתעלה כפי היכולת. . שנדמה מעשינו למעשיו".

ומהמשך הענין משמע, דמ"ש הרמב"ם שאצלו יתברך כל המדות הן פעולות שאינן מתוך התפעלות, אין כוונתו בזה לשלול ענין ההתפעלות והשינוי רק 158משום שזה לא יתכן בו ית' (כמ"ש שם "לא מתוך התפעלות ולא מתוך שינוי. . הם נעשות מאתו ית' לא מתוך ענין נוסף על עצמו כלל"), אלא משום שזה נוגע לתוכן פעולות המדות — דכיון שפעולות אלו באו מאתו ית' לא מתוך התפעלות, לפיכך הן דרכים טובים וישרים באמת, שכל מדה ומדה היא באופן הראוי להעשות.

וזהו המשך דברי הרמב"ם, שלאחרי שביאר תוכן ענין המדות אצלו יתברך, ממשיך, שכן ראוי לאדם להתנהג, ש"תכלית מעלת האדם להדמות לו יתעלה כפי היכולת. . שנדמה מעשינו למעשיו. . מה הוא חנון אף אתה הי' חנון כו'" — דכאשר האדם מתדמה לבוראו, והתנהגותו במדות היא כהנהגת הקב"ה כביכול ע"פ מדותיו יתעלה, אזי, תהיינה מדותיו של האדם "כפי הראוי", ותושג התועלת הנדרשת ממדה ההיא.

ועפ"ז יובן הקשר בין שני הענינים בספר היד — ה"מדה בינונית שבכל דעה ודעה", והציווי "להדמות אליו כפי כחו" על ידי שהאדם מנהיג עצמו בדרכים טובים וישרים ע"פ כל אותן הכנויין שנקרא בהן האל: ההנהגה ע"פ ה"קצוות" (שבכל דיעה ודיעה) נובעת, בדרך כלל, מהתפעלות (הלב), שאינה נותנת מקום להנהגה הפכית, ואין בה הבחנת הדעת להכריע אם במצב זה ראוי לעשות כן או לאו — ועל כן הרי היא מביאה את האדם ל"קצוות"; אבל כאשר האדם מנהיג עצמו במדות אלו כדי "להדמות אליו כפי כחו", ובמילא התנהגותו במדות אלו אינה (רק) מתוך התפעלות הלב, אלא מתוך כוונה והתאמה להאמת שבמדות אלו (כפי שהן אצלו יתברך), הרי הוא אוחז במדה הבינונית שבכל דיעה ודיעה, וכלשון הרמב"ם במו"נ "כפי הראוי", ובמילא, פעמים ההנהגה היא באופן של רחמים ופעמים במקצת בני אדם כו'.

ז. ע"פ משנת"ל שנקודת החידוש בציווי "והלכת בדרכיו" היא — "להדמות בו יתעלה כפי היכולת", יש לבאר ג"כ דיוק לשון הכתוב "והלכת בדרכיו", הליכה דוקא⁴⁶:

"הליכה" ענינה — עלי' מדרגא לדרגא (כמ"ש⁴⁷ "ילכו מחיל אל חיל"), ובעיקר — עלי' למדריגה שהיא למעלה נעלית באין ערוך למדריגתו הקודמת.

[שזהו הטעם שהמלאכים נקראים בשם עומדים, כמ"ש⁴⁸ "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה", "לפי שעומדים כל ימיהם במדריגה אחת"⁴⁹ — דלכאורה אינו מובן: הרי מבואר בכ"מ שמלאכים עולים תמיד בעילוי אחר עילוי, וזהו השיר שלהם וכו', ומהו הפירוש "שעומדים כל ימיהם במדריגה אחת"? ומבואר בזה⁵⁰, שהעליות של המלאכים הן עליות בהדרגה, מדרגא לדרגא שיש להן ערך זל"ז, ולכן, אף שעולים מחיל אל חיל, לא נעתקו לגמרי ממקומם הראשון ומדריגתם הראשונה (כיון שגם המדריגה הכי עליונה יש לה ערך למדריגה הכי תחתונה), וה"ז כאילו "עומדים כל ימיהם במדריגה אחת"].

וזהו הפירוש (הפנימי) ב"והלכת בדרכיו" — ששני הפרטים שבכתוב [(א) והלכת (ב) בדרכיו] תלויים זב"ז: אימתי יכול האדם להגיע "להדמות בו יתעלה 159כפי היכולת" — "דרכיו" (של הקב"ה) — כשהוא מקיים בעצמו את הענין ד"והלכת", הליכה ועלי' שלא בערך, כי מטבע של נברא להיות מדותיו נמשכות אחרי ההתפעלות שבלב, וכדי שהתנהגותו במדותיו תהי' אך ורק כדי "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" — עליו להתעלות ולהגבי' את עצמו מטבע מדותיו ע"י "הליכה" עד שנעשה דומה לבוראו.

ובזה יובן בעומק יותר יסודם של חז"ל לפרש שכתוב זה קאי ב"דרכים התלויים במדות" (ולא ב"מצות" ש"הן מעשיות") — אף שמצינו בכמה מקומות⁵¹ שכל המצוות כולן נכללות ב"דרכיו" של מקום: מעשי האדם הרי הם במדידה והגבלה; משא"כ "מדות", שהן "תכונות נפשיות" (רוחניות), הנה בערך ל"מעשה" הרי הן למעלה ממדידה והגבלה. ולכן פירשו חז"ל ש"והלכת בדרכיו", ענין ה"הליכה" ועלי' שלא בערך, קאי על "דברים התלויים במדות"⁵², כי עיקר ענין עליית האדם מדרגא לדרגא (עד לאופן של "הילוך", למעלה ממדידה והגבלה) הוא בנוגע ל"מדותיו" (ולא במעשיו, שהם במדידה והגבלה).

ח. ביאור ענין "והלכת בדרכיו" בעומק יותר (ע"ד החסידות)⁵³:

נשמת כאו"א מישראל היא "חלק אלקה ממעל ממש"⁵⁴, שמזה מובן, שהנשמה עצמה היא בעצם בלתי מוגבלת, אלא שהתפשטותה בתוך אברי הגוף היא במידה וגבול. ומזה מובן, שכאשר האדם מתעורר לעבודתו ית' בעצם נשמתו, ה"ז מגבי' אותו ופועל בו עלי' שלא בערך, ובפשטות — שיש לו חיות למעלה ממדידה וגבול בעבודתו יתברך, עד כדי מסירת נפש (למעלה מטעם ודעת).

וזהו תוכן הציווי "והלכת בדרכיו", "להדמות בו יתעלה כפי היכולת" — שעבודת האדם בקיום התומ"צ [שכולן נקראות "דרכיו", כנ"ל] צ"ל באופן של הליכה⁵⁵, שלא בערך או גם למעלה ממדידה והגבלה, על ידי שהאדם מעורר ומגלה את עצם נשמתו, שהיא "חלק אלקה ממעל ממש", שאז נעשה "דומה לבוראו", "להדמות בו יתעלה כפי היכולת"⁵⁶.

(משיחת ש"פ ויחי תשמ"א)