154
מלשון הכתוב, ש"אחרי שאמר כי תשמור את מצות ה"א, אשר הוא כולל כל המצות, הוסיף עליו ואמר והלכת בדרכיו, שבנוגע אל זה הי' אפשר להעלות על הדעת שאינו מוכרח כהכרח המצות, מאחר שהמצות הן מעשיות, והלכת בדרכיו אלו דברים התלויים במדות כפי שפרשה הקבלה מה הוא נקרא חנון. . וכללו של דבר הוא שמהוספתו והלכת בדרכיו על התנאתו במצות בכלל יתבאר שהכוונה היא לדבר זולתי המצות המפורשות בתחילה"17.
והיינו, ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי כולל, כי לפי ה"קבלה" אין הכתוב18 מדבר בקיום כל המצות כולן, אלא איירי רק ב"דברים התלויים במדות", כמו חנון, רחום וכיו"ב.
ב. ויש מקום לדון בזה: אם "דרכיו" בכתוב זה קאי רק על "דברים התלויים במדות", א"כ אין חידוש במצוה זו — כי ההנהגה של רחום וחנון וכיו"ב נכללת במצות "ואהבת19 לרעך כמוך"20, וכמ"ש הרמב"ם21 "שצונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד והוא אמרו ואהבת לרעך כמוך". ובלשון הרמב"ם בשרש ד' (הנ"ל) "לא צוה לעשות דבר זולת מה שידענו".
וכן כתב הרמב"ם22 לענין "ביקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים [שפעולות אלו הן "מדותיו של הקב"ה", כדאיתא במס' סוטה6 בפירוש הפסוק5 "אחרי ה"א תלכו", "הלך אחר מדותיו של הקב"ה מה הוא מלביש ערומים כו'
הערות
- 17. נוסף על ההכרח שכתב שם לפנ"ז, ש"לו הי' המקרא. . והלכת בדרכיו מצוה כוללת הי' אומר כי תשמור. . ללכת בכל דרכיו כמו שאמר בפרשת ועתה ישראל מה ה"א שואל מעמך". וע"פ דבריו מובן הטעם שהרמב"ם (וכן שאר מוני המצות) נקט לעיקר המצוה את הכתוב (דפרשתנו) "והלכת בדרכיו", ולא הכתוב ד"ללכת בכל דרכיו" (שעליו בא פירוש הספרי) — כי ל' "והלכת" מורה (יותר) על ל' ציווי [אלא שעדיין צע"ק מדוע לא נקט (לעיקר) הכתוב ד"אחרי ה"א תלכו" (שהובא בסוטה שם). וי"ל כי שם יש לפרש כפי' הרמב"ן עה"ת שם. ואכ"מ].
- 18. אף ש"ללכת בכל דרכיו" שבפ' ועתה ישראל הוא ציווי כולל (כנ"ל הערה הקודמת), וכן הכתוב "בכל הדרך אשר צוה גו'" (שהובא בהשאלה), כמ"ש בהתשובה שם.
- 19. קדושים יט, יח.
- 20. בהל' דעות (פ"א ה"ו. הובא לקמן בפנים) מביא הרמב"ם (ב"פירוש מצוה זו") גם "מה הוא נקרא קדוש אף אתה הי' קדוש , ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכינויין ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גבור חזק וכיו"ב". ולכאורה כמה ממדות אלו אינן שייכות למצות "ואהבת לרעך כמוך" . אבל — הציווי "הי' קדוש" הוא ציווי כולל (כמפורש בסהמ"צ שם שורש ד'), וגם שאר המדות כבר "ידענו" לכאורה ממצות אחרות ואין צורך בהציווי "והלכת בדרכיו". ולהעיר מספר החינוך (מצוה תריא), שמפרש "והלכת בדרכיו" — "שנצטוינו לעשות כל מעשינו בדרך היושר והטוב. . ולהטות כל דברינו אשר בינינו ובין זולתינו על דרך החסד והרחמים כו'" (אלא שאח"כ ב"דיני" המצוה מפרט ג"כ דברים שבין אדם למקום. ע"ש). והרמב"ם בסהמ"צ מביא רק חנון רחום וחסיד, וכן בגמ' סוטה (שהובא לקמן בפנים) הובאו רק הנהגות של גמ"ח. ואכ"מ.
- 21. סהמ"צ שורש ט'. וראה שם מל"ת שב.
- 22. סהמ"צ שורש ב'. וראה גם הל' אבל רפי"ד.
- 6. סוטה יד, א.
- 5. פ' ראה יג, ה.
- . והוא מויק"ר ר"פ קדושים (פכ"ד, ד. וראה תנחומא שם ב (ות"ב שם ב. ד)) "כשם שאני קדוש כך תהיו קדושים". ובתו"כ ר"פ קדושים "מחקה למלך" (ראה קרבן אהרן ועוד שם, שהכוונה ש"תחקה. . תהי' דומה למלך"). וראה מו"נ ח"א ספנ"ד "כמו שביארו בפירוש קדושים תהיו".
- . ובמו"נ שם משמע, שהציווי "להדמות לו יתעלה כפי היכולת" כולל כל הי"ג מדות, וגם מדת "פוקד עון גו'" השייכת לעונש.
ספר המצוות, שורשים ב׳ - הטקסט מספריא
שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן או מרבוי:
[א] כבר בארנו בפתיחת חבורנו בפירוש המשנה שרוב דיני התורה יצאו בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם ושהדין היוצא במדה מאותן המדות הנה פעמים תפול בו המחלוקת ושיש שם דינין הן פירושים מקובלים ממשה אין מחלוקת בהם אבל הם מביאין ראיה עליהן באחת משלש עשרה מדות כי מחכמת הכתוב שהוא אפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל או היקש יורה עליו וכבר בארנו זה הענין שם. וכשיהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא לחכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שימצא בתלמוד שיסמכוהו אל אחת משלש עשרה מדות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה הפירוש ההוא מקובל ממשה בסיני לפי הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מדות אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו אחר שהמקובלים ממנו אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן שאין שם כתוב יורה עליו. וזה גם כן שרש כבר נשתבש בו זולתנו ולכן מנה יראת חכמים עם מצות עשה, ואשר הביאו לזה לפי מה שיראה לי מאמר ר' עקיבא את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים חשב שכל מה שיגיע משלש עשרה מדות הוא מן הכלל הנזכר, ואם היה הענין כמו שחשבו למה לא מנו כבוד בעל האם ואשת האב מצוה בפני עצמה מחוברת אל כבוד אב ואם וכן כבוד אחיו הגדול כי אלו האישים למדנו שאנו חייבין לכבדם ברבוי אמרו (כתובות ק"ג) כבד את אביך לרבות אחיך הגדול ואמרו את אביך לרבות בעל אמך ואת אמך לרבות אשת אביך כמו שאמרו את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, אם כן מפני מה מנו אלו ולא מנו אלו. וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים עם השרש שהועילונו בו ע"ה והוא אמרם ז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והיות התלמוד בכל מקום ישאל פשטיה דקרא במאי כתיב כשמצאו פסוק ילמדו ממנו על צד הבאור והראיה דברים רבים. והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך והודעת להם את הדרך ילכו בה, ואמרו את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה בקור חולים בה זה קבורת מתים, ואת המעשה אלו הדינים, אשר יעשון זו לפנים משורת הדין, והשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כלם ודומים להם נכנסות תחת מצוה אחת מכל המצות הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך ואהבת לרעך כמוך, ובזה הדרך בעצמו מנו חשוב תקופות מצוה בעבור הדרש הבא בהיא חכמתכם ובינתכם והוא אמרם (שבת ע"ה) איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זה חשוב תקופות ומזלות, ואילו מנה מה שהוא יותר מבואר מזה ויחשוב מה שהוא יותר ראוי למנותו והוא כל דבר שנלמד בתורה במדה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היה עולה מנין המצות לאלפים רבים. ואולי תחשוב שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפילו היה המוציא משה בעצמו אין ראוי למנותם. והראיה על זה כלו אמרם בגמרא תמורה (דף ט"ז) אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים שנשתכחו בימי אבלו של משה ואעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מפלפולו שנאמר כל איש אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' וילכדה עתניאל בן קנז. וכשהיו כך הנשכחות כמה היה הכלל שנשכח ממנו זה המספר, כי גם מן השקר שנאמר שנשכח ממנו כל מה שנודע ובלא ספק היו אותם הדינים המוצאים בקל וחומר ובזולתו מהמדות אלפים רבים ואלו כלם היו נודעים בימי משה. ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה שילמד בשלש עשרה מדות ואפילו בזמנו עליו השלום כל שכן שלא ימנה בהן כל מה שהוציאו באחרית הזמן, אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב כמו שבארנו בפירוש המשנה:
משנה תורה, הלכות אבל י״ד - הטקסט מספריא
מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה לשאת על הכתף ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור וכן לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.
שכר הלויה מרובה מן הכל והוא החק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה מאכיל עוברי דרכים ומשקה אותן ומלוה אותן וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה שנאמר וירא והנה שלשה אנשים ולוויים יותר מהכנסתן אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים.
כופין ללוייה כדרך שכופין לצדקה ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום ואם נתעצלו בדבר זה מעלה עליהם כאילו שפכו דמים אפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה וכמה שיעור לויה שחייב אדם בה הרב לתלמיד עד עבורה של עיר והאיש לחבירו עד תחום שבת והתלמיד לרב עד פרסה ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות.
בקור חולים מצוה על הכל אפילו גדול מבקר את הקטן ומבקרין הרבה פעמים ביום וכל המוסיף משובח ובלבד שלא יטריח וכל המבקר את החולה כאילו נטל חלק מחליו והקל מעליו וכל שאינו מבקר כאילו שופך דמים.
אין מבקרין את החולה אלא מיום שלישי והלאה ואם קפץ עליו החולי והכביד מבקרין אותו מיד ואין מבקרין את החולה לא בשלש שעות ראשונות ביום ולא בשלש אחרונות מפני שהן מתעסקין בצרכי החולה ואין מבקרין לא חולי מעיים ולא חולי העין ולא מחושי הראש מפני שהבקור קשה להן.
הנכנס לבקר את החולה לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי כסא ולא על גבי ספסל ולא על גבי מקום גבוה ולא למעלה ממראשותיו אלא מתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו רחמים ויוצא.
יראה לי שנחמת אבלים קודם לבקור חולים שנחום אבלים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.
מי שהיה לפניו מת וכלה מניח את הכלה ומתעסק עם המת וכן הוא אומר לב חכמים בבית אבל וגו' מת וכלה שפגעו זה בזה בדרך מעבירין את המת מלפני הכלה וזה וזה עוברין מלפני המלך.
מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה במה דברים אמורים בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין וכל שאין מתעסקין בתורה חייבין להתעסק עמו.
מת אחד בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו מותרין.
תלמיד חכם שמת אפילו היו עמו עד ששים רבוא מבטלין תלמוד תורה להוצאתו היו ששים רבוא אין מבטלין ואם היה מלמד לאחרים אין לו שיעור אלא מבטלין הכל להוצאתו.
קוברין מתי עכו"ם ומנחמין אביליהם ומבקרין חוליהם מפני דרכי שלום.
בתי הקברות אסורין בהנאה כיצד אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין עושין בהן מלאכה ולא קורין בהן ולא שונין בהן כללו של דבר אין ניאותין בהן ולא נוהגין בהן קלות ראש לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר ותפילין בידו וספר תורה בזרועו ולא יתפלל שם וברחוק ארבע אמות מותר.
המוליך עצמות ממקום למקום לא יתנם בדיסקיא ויניחם על גבי חמורו וירכב עליהם מפני שנוהג בהן מנהג בזיון ואם היה מתיירא מפני הגנבים ומפני הליסטים מותר.
אין מפנין את המת מקבר לקבר אפילו מבזוי למכובד ואם היה בתוך שדהו מפנהו אפילו ממכובד לבזוי.
אין קוברין מת על גבי מת ולא שני מתים כאחד שבזיון הוא וקטן הישן עם אמו נקבר עמה.
עפר הקבר אינו אסור בהנאה שאין קרקע עולם נאסרת אבל קבר הבניין אסור בהנאה.
הבונה קבר למת לא נאסר עד שיכנס בו המת ואפילו הטיל בו נפל נאסר בהנאה.
נפש שנעשה לשם חי ושם בו המת והוסיף בו דימוס אחר לשם המת אע"פ שפנה המת הכל אסור בהנאה ואם הכיר את התוספת חולץ אותה והשאר מותר נעשה לשם המת כיון שהוטל בו המת נאסר אע"פשפנהו.
הבונה קבר לאביו והלך וקברו בקבר אחר הרי זה לא יקבר בו מת אחר עולמית והקבר הזה אסור בהנאה מפני כבוד אביו.
המת אסור בהנאה כולו חוץ משערו שהוא מותר בהנאה מפני שאינו גופו וכן ארונו וכל תכריכיו אסורין בהנאה אבל כלים המוכנים לתכריך לא נאסרו בהנאה אפילו ארג בגד למת לא נאסר עד שיגיע במטה הנקברת עמו שאין ההזמנה אוסרת.
כל הכלים שזורקין על המת על המטה הנקברת עמו אסורין בהנאה שלא יתחלפו בתכריכין.
היו אביו ואמו מזרקין כלים בחמתן על המת מצוה על אחרים להצילן ואם הגיעו למטה הנקברת עמו אין מצילין אותן.
מלמדין את האדם שלא יהא חבלן ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה מוטב לתתם לעניים ואל ישליכם לרמה ותולעה וכל המרבה כלים על המת עובר בלא תשחית.
מלך שמת עוקרין סוס שהיה רוכב עליו ועגלה שהיתה מושכת בקרון שהיה יושב בו מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה מקום שאין עושה אותה טריפה ומושיבין ישיבה על קברו שבעה ימים שנאמר וכבוד עשו לו במותו זה שהושיבו לו ישיבה על קברו ונשיא שמת אין מבטלין ישיבתו יתר על שלשים יום.
מלך או נשיא שמת יש להן לשרוף מטתו וכל כלי תשמישו ואין בזה דרך האמורי ולא משום השחתה שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים ישרפו לך:סליקו להו הלכות אבל בס"ד.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.