שיחה א

95שיחה א

א. בנוגע לתקיעת שופר בחודש אלול הורה כ"ק מו"ח אדמו"ר (כפי שנדפס ב"היום יום"), "שבמשך היום (א' דר"ח) תוקעים להתלמד, ומתחילים לתקוע אחר התפלה מיום ב' דר"ח"¹. ולכאורה צ"ב מאי האי ד"תוקעים להתלמד" במשך יום א' דר"ח, דלכאורה בכל אופן אינו מובן: אם אינו יודע לתקוע פשיטא שצריך להתלמד (ומאי קמ"ל) ואח"כ גם יתקע באותו היום; ובאם יודע מכבר — שוב אין צורך לתקוע (ביום א' דר"ח כדי) "להתלמד"? בפשטות י"ל, שכוונת כ"ק מו"ח אדמו"ר היא להכריע בין הדיעות מתי מתחילים התקיעות דאלול — אם בא' דר"ח אלול (ל' מנחם אב) או ביום ב' דר"ח (א' אלול)¹ — ובזה ההכרעה, שהחיוב דתקיעות דאלול מתחיל מב' דר"ח, אלא שכדי לצאת ידי האומרים שמתחילים מא' דר"ח, "תוקעים להתלמד", היינו שתוקעים, אבל לא בתור חיוב, אלא רק להתלמד בלבד. אבל צריך ביאור הלשון "תוקעין להתלמד", ולא בפשטות — תוקעין ולא תקיעה של מנהג, חובה וכיו"ב. ולכן נראה, שיש ענין מיוחד בתקיעה שהיא "להתלמד" בלבד, ותקיעה זו שייכת ליום א' דר"ח אלול, כדלקמן. ב. והנה ע"פ משנת"ל בהסברת ההנהגה ד"תוקעין להתלמד" — יש לחקור בקביעות דא' ר"ח אלול שחל בשבת (כמו בשנה זו^*), שא"א לתקוע: את"ל שהמנהג לתקוע להתלמד הוא בתור הכשר להתקיעות הבאות אח"כ (מיום ב' דר"ח) — הסברא נותנת, שבקביעות כזו, מתלמדים בערב ר"ח; אבל ע"פ משנת"ל ש(עיקר) הכוונה דהתקיעה של יום זה (א' דר"ח), היא לצאת ידי הדיעות שזהו זמן התחלת התקיעות דאלול (כי אז הוא התחלת המ' יום האחרונים שעלה משה להר)², הרי אין ענין לתקיעה זו בערב ר"ח אלול. ועפ"ז בקביעות כזו — חסרה ההתחלה ד"תוקעין להתלמד". אבל בפשטות י"ל שאין בזה חסרון — כי הוא כמו כל שבת שבחודש אלול, שאין בו כל תקיעה. ובפנימיות הענין, מובן הוא ע"פ ביאור רבינו הזקן³ בהא שאין תוקעים בראש השנה שחל להיות בשבת, שהטעם הפנימי לכך הוא, מפני שביום השבת אין צורך בתקיעת שופר (במדינה), כי מה שפועלים על ידי תקיעת שופר, נפעל בדרך ממילא על ידי השבת עצמה (שהיא מיקדשא וקיימא); והוא הדין בנדו"ד, התקיעות דחודש אלול, דמה שהתקיעות היו צריכות לפעול בשבת זו, נפעל בדרך ממילא על ידי השבת עצמה.

96והטעם בפשטות: התקיעות דחודש אלול באות להזהיר את העם לעשיית תשובה⁴, והרי ארז"ל דשבת אותיות תש"ב⁵, והיינו שעצם יום השבת מביא האדם לידי תשובה [אלא שהתשובה דיום השבת היא מדריגה נעלית ביותר, "תשובה עילאה", שלמעלה מהזכרת עונות כו', כמשנ"ת בארוכה באגרת התשובה⁶ ובכ"מ]. אבל ע"פ הנ"ל (סוף סעיף א') אין גלאַטיק (חלק) לבאר כן בנוגע להתקיעה דא' דר"ח אלול — כי אין הטעם לתקיעה זו⁷ כדי להזהיר לתשובה, אלא, כמפורש בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר — כדי "להתלמד", ואיך יתכן לומר, שהשבת (מצד עצמה) פועלת ה"להתלמד"? ג. ויש לומר הביאור בזה, בהקדם ביאור רבינו הזקן⁸ בהמנהג שתוקעים ביום הכפורים אחר נעילה תקיעה אחת — שתקיעה זו היא ע"ד התקיעה ב"שופר גדול" דלעת"ל, דתקיעות דר"ה (שהם מאה קולות, ובכמה מיני קולות, תקיעה שברים תרועה) הן "שופר" סתם, אבל התקיעה הגדולה שתוקעים בסיום וחותם הימים נוראים, לאחרי תפילת נעילה דיוהכ"פ, שהיא תקיעה אחת פשוטה, הרי היא תכלית העילוי דתק"ש — מעין ה"תקיעה גדולה" דלעת"ל. ביאור הדבר: מבואר בכ"מ⁹ שתוכנה הפנימי של תקיעה בשופר הוא — קלא פנימאה של הנשמה, שהיא צעקה פנימית ו"פשוטה", "קול פשוט" דוקא. [וזהו הביאור (הפנימי) בההלכה¹⁰ "כל הקולות כשרים בשופר" — כי עיקר ענין השופר הוא קול פשוט דוקא, ולכן אין נוגע "ציור" הקול, אלא עצם קול השופר]. וזהו ענין ה"תקיעה אחת" שתוקעים לאחרי תפילת נעילה, שהיא תקיעה אחת פשוטה, כי ענינה הצעקה הפנימית מעצם הנשמה שהיא למעלה מכל ענין של "ציור", אפילו מה"ציור" שבתשר"ת דר"ה שגם זה נק' קול פשוט לגבי קולות של כלי נגינה¹¹ [אלא שכדי להגיע לקול פשוט זה דיוהכ"פ, צריכים להקדים תקיעת מאה קולות דר"ה, ועי"ז באים אח"כ לתכלית העילוי בשופר, תקיעה אחת שבנעילת יוהכ"פ]. ד. והנה ע"פ הידוע בענין "כלל ופרט וכלל", דכשם שישנו ה"כלל" שבא לאחרי הפרטים, כך ישנו ה"כלל" שבא לפני וכהקדמה להפרטים, כן הוא גם בעניננו, שכשם שלאחרי פרטי מאה הקולות דר"ה באים לה"כלל" ותוכנו הכללי של שופר — תקיעה אחת פשוטה (קול פשוט דוקא) של נעילת יום הכפורים, הנה עד"ז הוא בהתחלת מ' הימים¹², 97שקודם העבודה בפרטי ענין תקיעת שופר (גם דחודש אלול, שתוקעים י' קולות¹³) — צ"ל נקודת ההתחלה, ה"כלל" שלפני הפרטים, שבו מודגש תוכנם הכללי של הפרטים הבאים אח"כ¹⁴. דיש לומר שזהו ש"תוקעין להתלמד" — שזהו בדוגמת וע"ד התקיעה אחת שתוקעים בסיום הארבעים יום, וכפי שרואים בפשטות, דכאשר מתחילים לתקוע כדי להתלמד, הרי התחלת ההתלמדות היא, שיוצא קול פשוט (ואח"כ לומדים פרטי הקולות, דתקיעה שברים תרועה) — כי היא נקודת ענין של "כל הקולות" דשופר, הקול פשוט שלמעלה מהמאה קולות דר"ה. ה. וע"פ הנ"ל, שאין הכוונה ב"תוקעין להתלמד" רק ההתלמדות כיצד לתקוע כפשוטו (שזה יכולים לעשות גם לפני א' דר"ח אלול), אלא בעיקר — התחלת הענין דצעקת הנשמה, קול פשוט — יובן גם בנוגע לקביעות כזו שא' דר"ח אלול חל בשבת, דאע"פ שא"א לתקוע כפשוטו, מ"מ, תוכן הענין ד"תוקעין להתלמד" יכולים ולכן גם צריכים גם ביום השבת, וכאשר האדם עובד עבודתו בהתאם לתוכן הפנימי דיום השבת, שבת אותיות תש"ב, שהיא תשובה עילאה כנ"ל, הרי מגיע לקול פשוט, מעצם נשמתו. אבל באם ידע בנפשו שמאיזה סיבה שתהי' לא עבד עבודה זו בשבת זו — צריך לעשותה כנ"ל. ויש לומר, דכאשר חל א' דר"ח אלול ביום השבת, הרי כשם ששבת אהני לענין ר"ח¹⁵, כן הוא לאידך, שסגולת היום דא' ר"ח אלול (היום שעלה משה להר, לדיעה זו שמתחילין לתקוע בא' דר"ח אלול) "אהני", שהתשובה עילאה דיום השבת (בכלל) תהי' באופן נעלה יותר, עד לצעקה פנימית מעצם נשמתו, עד מעין ה"שופר גדול" דלעתיד לבא.

(משיחת א' דר"ח אלול תשמ"ב)