שיחה ב

הערות

עמוד 174

1. 1. להעיר שגם בתורה שבכתב, סיום ספר ויקרא (ספר קרבנות) הוא בדין תמורה (פרשתנו כז, לג. וראה שם, ייא).
2. 2. כ"ה בדפוסי רמב"ם הנפוצים. אבל בדפוסים הראשונים (באלה שתח"י: רומי רמ. קושטא רסט. ויניציא שי. שלד) — "חוקה שחקקתי לך" (ע"ד הלשון במדרשים שבהערה הבאה (ועוד) "חוקה חקקתי". וביומא שם "אני ה' חקקתיו").
3. 3. ראה יומא סז, ב. תנחומא חוקת (ג. ח). במדב"ר שם (פי"ט, א. ח). ועוד.
4. 4. תנחומא שם ו. במדב"ר שם, ג. וראה עירובין כא, ב.
5. 5. ראה לקמן הערה 38.
6. 6. דלא כשיטת רש"י בפירושו עה"ת שכ' בנוגע לחוקים "שאין טעם בדבר" (תולדות כו, ה. קדושים יט, יט. ועד"ז בשלח טו, כו. ועוד. וראה רש"י יומא שם ד"ה חוק: משמע שאינו אלא גזירת מלך).
7. 7. ח"ג פכ"ו.
8. 8. כ"ה הלשון בתרגום קאפח. ובהעתקת תיבון בשינויים קלים.
9. 9. וממשיך שם שהחילוק בין חוקים ומשפטים הוא — אם "תועלתם ברורה אצל ההמון" או לאו (ע"ד לשונו בהל' מעילה שם). וראה גם רמב"ן עה"ת (אחרי יח, ו. קדושים יט, יט), הובא לקמן בפנים ס"ב.
10. 10. תצא כב, ו.
11. 11. ראה גם ראב"ע יתרו (כ, א — בסוף הקדמתו לעשה"ד) "וחלילה. . שתהי' מצוה אחת מהן מכחשת שקול הדעת. . נבקש אנחנו ונחפש בכל יכלתנו אולי נוכל לתקן אותה כו'". ע"ש.
12. 12. פ"ו.
13. 13. תו"כ (והובא ברש"י) קדושים כ, כו.

עמוד 175

1. 14. ואין זו סתירה להאמור לעיל שגם לחוקים יש טעם — כי כיון שאין טעמן ידוע, הרי שבשכל האדם (שאינו יודע הטעם) אין דבר זה רע, ורעת הדבר היא רק מפני שהתורה אומרת לו שזהו דבר רע, ונמצא, שקיום החוקים בפועל הוא רק מפני ש"אבי שבשמים גזר עלי". ועצ"ע לשון "גזר" דוקא (משא"כ להביאור דלקמן בפנים סעיף ו).
2. 15. קדושים יט, יט. וראה גם רמב"ן אחרי ותצא שם.
3. 16. רמב"ן אחרי שם — ועפ"ז אין ראי' מזה ששלמה המלך "הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה", שראוי לכאו"א להתבונן בהם כו', כי שאני שלמה שהוא ע"ד "חכמי יועציו" של המלך שמגלה להם טעמי גזירותיו.
4. 17. יומא שם (הובא בשמונה פרקים שם).
5. 18. ע"ד החילוק בין משפטים ו"עדות" — אלא שבעדות, לאחרי שיודעים תוכן המצוה, ה"ז מובן גם בשכל הפשוט; משא"כ בחוקים, שי"ל שהטעמים עצמם אינם מובנים כ"כ בשכל אנושי, ומודגש בהם שהם "עצות מרחוק מגדול העצה", כדלקמן בפנים.
6. 19. ישעי' כה, א. ירמי' לב, יט.

עמוד 176

1. 20. ומ"ש הרמב"ם "ורוב דיני התורה" — ראה לקמן סוס"ז והערה 42.
2. 21. ראה חסד לאברהם לח' פרקים שם בפי' "שמעיות" — "שצריכים להשמיע אותם ואינם תלויים בסברת האדם".
3. 22. ל' הרמב"ם סוף הל' מעילה. ע"ש בארוכה.
4. 23. בפשטות י"ל דכתב הוראה זו בסוף ספר קרבנות — עפמ"ש בסוף הל' מעילה ש"כל הקרבנות כולן מכלל החוקים הן", וכיון שכל הספר כולו תוכנו "חוקים" — זהו המקום המתאים להוראה כללית בענין החוקים. אבל לכאורה גם בספר טהרה כן (ראה רמב"ם שם) — אלא שס' טהרה בא אחר ס' קרבנות. ולהעיר, שההוראה ע"ד הזהירות בחוקים כתבה הרמב"ם בסוף (הל' מעילה, שהוא סוף) ספר עבודה. וראה לעיל ע' 15 הערה 29.
5. 24. פרשתנו כז, יו"ד.
6. 25. פרשתנו שם, טו.
7. 26. רמב"ם הל' ערכין וחרמין פ"ח ה"ב, ממשנה ריש סנהדרין [ומסתימת לשון הגמ' שם (יד, ב ואילך) משמע שהוא דין תורה. וכן מפורש בתוד"ה ואדם מגילה כג, ב ובטורי אבן שם. וראה גם ר"ן שם. ועוד. ובפיה"מ להרמב"ם מגילה שם "ובא בקבלה כו'". — אבל בקרית ספר להמבי"ט הל' ערכין שם דהוא מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא. ואכ"מ].
8. 27. שם ה"ג.

עמוד 177

1. 28. אלא ש"הבעלים קודמים לכל אדם מפני שהם מוסיפים חומש" (שם ה"ה).
2. 29. שלכתחילה אין פודים אותם אלא בשווייהן (רמב"ם שם פ"ז ה"ח).
3. 30. ראה רמב"ם סוף הל' ערכין וחרמין "ראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהי' כילי כו'".
4. 31. ויש לומר, שבב' הלשונות — "עצות מרחוק", "מגדול העצה" — מרמז הרמב"ם לשני הטעמים שנתבארו בהלכה זו — לדין הוספת חומש ולדין תמורה: הדין דתמורה קשה יותר לבארו בשכל הפשוט מדין הוספת חומש, כי בחומש החשש הוא רק שישתדל לפדות בפחות משוויו, ואילו בתמורה חוששים (לא רק שיפדה בפחות משוויו, אלא) שיתנהג בקצה ההפכי לגמרי, "יחליף היפה ברע" (ונוסף ע"ז יאמר ש"טוב הוא"). וזהו הרמז בב' לשונות הרמב"ם: הטעם דחומש הוא "מגדול העצה", והטעם דתמורה הוא "עצות מרחוק" — דכיון שהטעם דתמורה קשה יותר להבין בשכל הפשוט, הרי לא זו בלבד שמודגש שבא "מגדול העצה" (עצה מאותו הגדר אלא שגדולה יותר), אלא יש צורך ב"עצות מרחוק" (עצה שהיא בגדר רחוק).
5. 7. ח"ג פכ"ו.

עמוד 178

1. 32. להעיר שכללות מצות פרה אדומה מובנה — תבוא אם ותקנח צואת בנה (תנחומא חוקת ח. במדב"ר שם פי"ט, ח. רש"י עה"ת בסוף פ' פרה אדומה (בשם ר"מ הדרשן)), משא"כ זה שמטהרת טמאים ומטמאת טהורין (תנחומא ובמדב"ר שבהערה 3).
2. 8. כ"ה הלשון בתרגום קאפח. ובהעתקת תיבון בשינויים קלים.
3. 33. בפשטות הענין של ציווי (רצון), בלי טעם ותכלית (ובהעתקת תיבון "למצוה לבד"). וראה הערה הבאה.
4. 34. במו"נ שם ממשיך "ודע כי החכמה גרמה שיהו שם פרטים שאינם ניתנים להטעמה, וכאילו הוא דבר נמנע בעצם המצוה. . כי אמרך למה נעשה זה כבש ולא נעשה איל, אותה השאלה עצמה מתחייבת אלו נאמר איל במקום כבש, והרי יש הכרח במין כל שהוא. . וכאלו שזה דומה לטבע האפשרי אשר לא יתכן בלעדי אחת האפשרויות, ואי אפשר לשאול מדוע נעשה האפשרי הזה ולא נעשה זולתו מן האפשריות, כי שאלה זו מתחייבת אלו הי' הנמצא במציאות האפשרי השני במקום זה". אבל מובן, שאף שלא יתכן (לדעת הרמב"ם) טעם על פרטי המצוות — מ"מ, סו"ס בחר הקב"ה בפרטים אלה דוקא וחייבים לקיים כל פרטי המצוות בלי שינוי כלל; וא"כ זה שהאדם מקיים רצונו ית' בפרטים אלה דוקא, אינו משום שיש בזה טעם, אלא רק מפני שכן ציווה הקב"ה בתורתו (בלא תכלית), "אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי". ואולי י"ל, שבמו"נ נחית לבאר טעמי המצוות כפי שהטעמים נתלבשו בשכל אנושי דעוה"ז [כידוע שבטעמי המצוות יש כמה דרגות: הטעמים כפי שהם מצד חכמתו ית' (שטעמים אלו אינם בגדר השגה, כיון שחכמתו ית' היא למעלה משכל הנבראים. וראה אגה"ק סי"ט (קכח, א). ועוד), והטעמים מצד חכמתו ית' כפי שנתלבשה בשכל נבראים, ובזה גופא כמה דרגות — נשמות למעלה, שכל מלאכים בכל דרגא לפי מעלתו כו', עד לשכל האדם] — ובדרגא זו אין צריך טעם לפרטי המצוות, מכיון שסדר דעולם (בחיצוניות, כפי שנראה מצד העולם) הוא שהפרטים הם הכרחיים, משא"כ מצד סדר דתורה — בודאי שגם הפרטים הם בכוונה מכוונת, אלא שזהו"ע של חוקה. [דעת המו"נ לכאורה יש לבאר ע"פ חסידות ע"פ מש"כ באוה"ת בראשית (ח"ו ס"ע 2184) שפרטי המצוות הם רק מצד החכמה, אבל מצד הרצון עצמו "לא היו צמצומים כ"כ". ע"ש. — וראה סה"ש תשמ"ח ח"ב ע' 458 בשוה"ג].
5. 35. והיינו דנוסף ע"ז ש"החוקים הן המצוות שאין טעמן ידוע" (שמזה מובן שהם בגדר טעם) — יש ב(כמה) חוקים ענין שאינו בגדר טעם כלל. ובלשון החסידות: זה ש"אין טעמן ידוע" היינו מפני שהטעמים הם מצד חכמתו ית' כמו שהיא למעלה ולא נתלבשה בשכל הנבראים; וזה שיש בהם ענין שאינו בגדר טעם כלל, היינו מפני שבחוקים מאיר שרש ענין המצוות, שהם רצון העליון כפי שהוא למעלה מהתלבשות בחכמה, גם חכמה דלמעלה (אלא שאח"כ ירד ונתלבש בבחינת חכמה) .
6. . ומה שהרמב"ם שולל (במו"נ שם) דברי האומרים ש"כל המצוות תוצאת הרצון המוחלט" — י"ל כוונתו שאין לומר שהציוויים אינם אלא רק רצון בלבד בלי שום טעם כלל, אבל גם להרמב"ם שרש ענין המצוה הוא רצונו ית', אלא שאח"כ נתלבש בטעם (והרי גם בחסידות מבואר בארוכה הטעם בחוקים ע"פ סוד — ואפילו בפרה אדומה, ראה בארוכה לקו"ת פ' חוקת ובכלל דרושי פרה אדומה במאמרי רבותינו נשיאינו). וראה סה"ממלוקט ח"ב ע' נונז.

עמוד 179

1. 36. ע"ד קרבנות, שהם חוקים (כנ"ל הערה 23) — דאף שכתב הרמב"ם במו"נ שם שיש להם "תועלת גדולה ברורה", מ"מ, רבו בהם כל כך פרטים שאין להם טעם (כמ"ש במו"נ שם, שזוהי דוגמא "באמת" למצוה שפרטי' אינם בגדר טעם), ולכן ה"ז גובר על הטעם שבכללות המצוה, והרי הם מכלל החוקים.
2. 37. ראה לעיל הערה 34.
3. 38. עפ"ז מתורץ לשון הרמב"ם ש"המלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה" — והרי מפורש בחז"ל (תנחומא ובמדב"ר שבהערה 4) ששלמה אמר על פרה אדומה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג) [ודוחק גדול לומר שהרמב"ם מצא מדרז"ל החולק וס"ל שגם לשלמה נתגלה טעם פרה (כמו למשה — תנחומא שם ח. במדב"ר שם, ו). ובפרט שבמו"נ שם מפורש "שלמה נודעו לו טעמי כל המצות פרט לפרה אדומה"]? וע"פ המבואר בפנים י"ל, דאמירת שלמה "והיא רחוקה ממני" קאי על הטעם דכללות המצוה ("והיא — כללות המצוה — רחוקה ממני"), כי לא מצא טעם אפילו בגדר "עצות מרחוק מגדול העצה" (ועד שיש בה ענין דקושיא), אבל הבין פרטים מסויימים גם דפרה אדומה.
4. 39. וכמרומז בלשון הרמב"ם בסוף הל' מעילה — "אמרו חכמים ליתן שמירה ועשי' לחוקים כמשפטים. . שיזהר בהן ולא ידמה שהן פחותין מן המשפטים".

עמוד 180

1. 40. ראה בארוכה לקו"ש ח"ח ע' 131 ואילך.
2. 41. ל' אדה"ז — אגה"ק סי"ט (קכח, א).
3. 42. כדיוק ל' הרמב"ם ש"רוב דיני התורה. . עצות כו'".
4. 43. הל' תשובה פ"ה ה"ה. וראה הל' יסוה"ת פ"ב ה"ח ואילך. ועוד.
5. 44. שה"ש א, ב.
6. 45. ראה רמב"ם הל' תשובה ספ"ט. לקו"ת צו יז, א. שער האמונה לאדמו"ר האמצעי פנ"ו. ועוד.
7. 46. ל' הרמב"ם בסיום וחותם ספר היד.
8. 47. ישעי' יא, ט.