שיחה א

184שיחה א

א. כתב הרמב"ם בהל' תפלה¹ "חמשה דברים מעכבין את התפלה. . טהרת ידים כו'", ולהלן שם² מפרש: במה דברים אמורים שאינו מטהר לתפלה אלא ידיו בלבד בשאר תפלות חוץ מתפלת שחרית אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו ואחר כך יתפלל. ובהשגות שם: לא ידעתי רגליו למה.

במגדל עוז כ' על השגת הראב"ד "ואני תלמידו מצאתי אותו שנוי בברייתא בשמעתא בתרייתא דפרק במה טומנין³ דאסיקנא סברי לה כי הא דתניא רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום בשביל קונהו משום שנאמר⁴ כל פעל ה' למענהו".

וכתב ע"ז בכסף משנה: ולי נראה דלא אישתמיטתי' האי ברייתא להראב"ד. . דלא לענין תפלה איתניא האי ברייתא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכפירש"י⁵.

ולפ"ז פלוגתת הרמב"ם והראב"ד היא בפירוש הברייתא הנ"ל⁶, דלדעת הרמב"ם⁷ איתניא האי ברייתא לענין תפלה⁸, ולהראב"ד לא לענין תפלה איתניא אלא אם מותר לרחוץ פניו ורגליו ליפות את עצמו.

והאחרונים⁹ הוסיפו לבאר שיטת הרמב"ם ע"פ גירסת כתב יד¹⁰ בש"ס שבת שם "רוחץ. . פניו ידיו ורגליו משום שנאמר¹¹ הכון לקראת אלקיך ישראל. . כל פעל כו'", דהרמב"ם גריס הכי בש"ס, שרחיצה זו היא "שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל", ולכן מפרש שהברייתא שנוי' לענין תפילה, ואילו להראב"ד הגירסא כלפנינו שהובא רק הפסוק "כל פעל ה' למענהו", ולכן מפרש שכוונת הברייתא אינה לענין חיוב לפני התפילה אלא היתר ליפות את עצמו.

וצריך ביאור:

א) מדוע לא הביא הרמב"ם את הכתוב שהוא המקור לחידוש דין זה — "משום שנאמר הכון לקראת אלקיך ישראל" (וכמו שהובא בפי' הגאונים¹² ובספרים דתלמידי רש"י¹³), ע"ד שהביאו לקמן¹⁴ לענין תפלת בעל קרי?

185ב) לפי גירסא זו בברייתא, אין חילוק לכאורה בין תפלת שחרית לתפלת מנחה כו', שהרי "הכון לקראת אלקיך ישראל" שייך גם לשאר התפלות¹⁵, וא"כ אינו מובן טעמו של הרמב"ם שכתב שדין זה הוא רק¹⁶ בשחרית¹⁷.

ב. בשו"ת ושב הכהן¹⁸ ביאר, דטעמו של הרמב"ם הוא כדברי הרשב"א¹⁹ שכ' בהחילוק דתפלת שחרית ותפלת מנחה וערבית, "לפי שבשחר אנו נעשים כברי' חדשה דכתיב²⁰ חדשים לבקרים רבה אמונתך. . צריכים אנו להודות לו ית' על שבראנו לכבודו ולשרתו ולברך בשמו²¹ ועל דבר זה תקנו בשחר כל אותן הברכות שאנו מברכין בכל בוקר ובוקר ולפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש ידיו מן הכיור קודם עבודתו"²².

ועפ"ז מבאר²³, ד"כיון שכל כהן הי' צריך לקדש ידיו ורגליו קודם העבודה בשחרית ולכן צריך ליטול ידיו ורגליו בתפלת שחרית וכיון שכהן העובד כיון שנוטל ידיו שחרית שוב אין צריך לקדש כל היום, לכן לא תקנו בשאר התפלות רק נטילת ידים מפני שידים עסקניות" (ועפ"ז כ' שם שהגירסא ברמב"ם היא "רוחץ ידיו ורגליו", בהשמטת תיבת "ופניו", כיון שכהן מקדש רק ידיו ורגליו, ושכן נראה מהשגת הראב"ד שהשיג רק על "רגליו" ולא גם אמ"ש הרמב"ם "ופניו"²⁴).

והנה דין רחיצת ידים לפני התפלה מטעמא דהרשב"א, הביאו רבינו הזקן בשו"ע בהלכות נטילת ידים²⁵, וז"ל: כל 186אדם הקם ממטתו שחרית בין עשה צרכיו ובין לא עשה צרכיו צריך לרחוץ ידיו. . מן הכלי ואפילו אינו רוצה להתפלל עד לאחר כמה שעות לפי שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה כמ"ש חדשים לבקרים כו' שהאדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם, לפיכך צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו כמו כהן שהי' מקדש ידיו מן הכיור בכל יום קודם עבודתו.

והנה מדברי אדה"ז שחיוב נטילה זו ישנו "אפילו אינו רוצה להתפלל עד לאחר כמה שעות" מוכח, שאין נטילה זו שייכת לתפלה, אלא היא הקדמה לכללות עבודת השי"ת "כל היום הזה" (וכמובן ג"כ מהא שהביא אדה"ז דין זה בהלכות נטילת ידים, דלא כהרמב"ם שהביאו בהל' תפלה²⁶).

ושינוי נוסף מצינו בדברי אדה"ז שם לגבי הרמב"ם — שהרמב"ם הביא גם חיוב רחיצת רגלים, שלפי הפירוש הנ"ל (משו"ת ושב הכהן) מקורו בקידוש רגלים דכהן; ואילו אדמו"ר הזקן (כהרשב"א) לא הביא אלא חיוב רחיצת ידים — אף שנקט ג"כ הטעם שחיוב זה שייך לקידוש (ידים ורגלים) דכהן²⁷.

ויש לומר, ששני שינויים אלה תלויים זב"ז, כדלקמן.

ג. החיוב ד"ורחצו אהרן ובניו גו' ורחצו גו'"²⁸ — יש בו שני ענינים:

א) לפי פשוטו, טעם רחיצה זו היא (כמ"ש הרמב"ן²⁹) "דרך כבוד של מעלה, כי כל הקרב לשולחן המלכים לשרתו כו' רוחץ ידיו בעבור היות הידים עסקניות כו'". ויש לומר שבזה נכלל לא רק נקיות כפשוטה אלא גם גדר טהרה³⁰, כמו טהרה מטומאה שהיא ע"י טבילה. ולפי זה הרי קידוש ידים ורגלים הוא מעין ענין הטבילה³¹ שצ"ל לפני הכניסה לעזרה לעבודה, אף על פי שהוא טהור³².

ב) מלשון התרגום³³ "ויקדשון כו'"³⁴ ומלשון חז"ל³⁵ "קידוש ידים ורגלים" משמע, שאין זה ענין של טהרה בלבד, אלא יש כאן תוס' קדושה ע"י רחיצה זו.

והנפק"מ ביניהם י"ל, דלענין דין 187טהרה שבקידוש ידים ורגלים יש דין אחד להידים ורגלים, דכשם שבטבילה צריך לטבול כל גופו, עד"ז הוא לענין קידוש ידים ורגלים, שהידים ורגלים לענין זה הם כמציאות אחת³⁶, ואין טהרה לחצאין, ואילו דין קדושה שבקידוש ידים ורגלים עיקרו הוא בידים, שבהן נעשות בפועל עבודת המקדש³⁷ (והרגלים הם רק כעין עזר — צ"ל עמידה על הרצפה וכו')³⁸.

[ויש לומר ששני הענינים נרמזים בשני הפסוקים שבפרשה³⁹, "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם", "ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו": הפסוק השני קאי בדין טהרה שבקידוש ידים ורגלים, ולכן נאמר "ידיהם ורגליהם" ביחד בלי הפסק, כי לענין הטהרה הם כגוף ומציאות אחת; משא"כ הפסוק הראשון קאי בענין הקדושה, שבזה נאמר "ורחצו אהרן ובניו ממנו את ידיהם ואת רגליהם"⁴⁰, שאין הידים ורגלים בגדר ומציאות אחת, וקידוש רגלים בא כהוספה על הקידוש דידים]⁴¹.

ד. ויש לומר, שזהו החילוק בין ההלכה ברמב"ם (לפירוש שו"ת ושב הכהן) והדין בשו"ע אדה"ז:

להרמב"ם, רחיצת ידים כו' בזמן הזה היא מעין דין טהרה שבקידוש ידים ורגלים, וכמפורש בלשונו ב"חמשה דברים (ש)מעכבים את התפלה" — "טהרת ידים כו'", ובזה מוסיף, שלשחרית אינו די בטהרת הידים, אלא צ"ל גם רחיצת (פניו ו)רגליו, כקידוש ידים ורגלים של הכהן לפני עבודתו במקדש⁴².

אמנם אדה"ז ס"ל בפירוש דברי הרשב"א, שתקנה זו אינה מצד ענין ה 188טהרה, אלא מצד דין קדושה⁴³, וכמודגש בלשון הרשב"א "לפיכך אנו צריכים להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי ככהן שמקדש כו'", ולא הזכיר לשון של טהרה. ולכן ס"ל שזה מתקיים גם בנטילת ידים לחוד, כיון שגם בקידוש ידים ורגלים שבמקדש הי' עיקר הקידוש בידים.

ויסוד החילוק ביניהם יש לומר:

להרמב"ם, זה שתיקנו רחיצת ידים ורגלים מעין קידוש ידים ורגלים של כהן הוא מפני שתפלות⁴⁴ כנגד קרבנות תיקנום⁴⁵, וכיון שהתפילה היא כעבודת הכהן במקדש לכן צריכים לקדש ידים ורגלים לפני תפלת שחרית.

והנה יסוד ההפרש בין דין טהרה שבקידוש ידים ורגלים ודין קדושה שבו, י"ל, שדין טהרה הוא בעיקר מצד הגברא, שמי שאינו טהור אינו ראוי לעבודה, משא"כ דין קדושה הוא מצד קדושת המקדש, דקודם שנכנס או עושה עבודה במקדש צ"ל במצב של קדושה יתירה.

וזהו הטעם שס"ל להרמב"ם שרחיצת ידים כו' לפני התפלה היא רק מעין גדר טהרה שבקידוש ידים ורגלים דכהן, כי זה שהתפילה היא במקום קרבנות אינו ממשיך עלי' קדושה כבמקדש⁴⁶, וההשוואה היא רק מצד הגברא, שעבודת המתפלל היא כעבודת המקריב⁴⁷.

משא"כ אדה"ז ס"ל שהדמיון לעבודת הכהן אינו מצד תפלה שבמקום קרבן, אלא מפני שה"אדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם לפיכך צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו וליטול ידינו מן הכלי כדי לעבוד עבודתו ולשרתו";

ומטעם זה ס"ל שאין נטילה זו שייכת לגדר טהרה, כי גדר טהרה יתכן רק כהכנה לעבודה מסויימת (תפלה, לימוד התורה, עשיית מצוה וכיו"ב), משא"כ זה שהאדם עובד ה' "כל היום. . כי זה כל האדם", שבזה נכלל כל עשיותיו במשך כל היום (כולל גם "כל מעשיך לשם שמים", עד (בלשון הרמב"ם⁴⁸) ש"עובד את ה' תמיד") — ולכן ס"ל שזהו מעין דין קדושה שבקידוש ידים ורגלים, שקדושה זו אין ענינה לטהר עצמו להבדל ממצבו שלפנ"ז, בכדי שיוכל לעבוד ולשרת, אלא הוא כעין הכשרה לעבודה ושירות.

ה. והנה הובא לעיל שלפי הגירסא הנפוצה ברמב"ם⁴⁹ נזכרה גם רחיצת הפנים, שלא היתה בקידוש ידים ורגלים דכהנים במקדש.

ויש לבאר החילוק (לפי גירסא זו) 189בין הרחיצה לפני תפלת שחרית (שכוללת גם רחיצת הפנים) ורחיצת ידים ורגלים של הכהנים — ע"פ פנימיות הענינים:

החילוק בין פנים לידים ורגלים הוא, שבידים וברגלים שוכן כח העשי' של האדם, משא"כ הפנים הם מקום משכן הכחות הנעלים שבו, כח השכל, חוש הראי' והשמיעה והדיבור כו'.

וענינם בעבודת האדם הוא, דידים ורגלים מורים על הכחות החיצוניים שבנפש, שמלובשים בעניני העולם הזה, ואילו הפנים היינו הכחות הפנימיים, שאינם עסוקים (כ"כ) בעניני העולם, דהרי עניני העולם צריכים להעשות בלא לב ולב, מבלי להכניס בזה ראשו ולבו, רק "יגיע כפיך כי תאכל"⁵⁰, יגיע כפיך דוקא ולא יגיעת המוח והלב⁵¹.

ויש לומר שזהו החילוק לדעת הרמב"ם (לגירסא זו) בין קידוש ידים ורגלים בזמן הבית לפני עבודת הכהנים במקדש, והרחיצה שהיא הכנה וטהרה לפני תפלת שחרית, הכוללת גם רחיצת הפנים:

בזמן הבית, כשעבודתם של ישראל בכלל היתה כדבעי, והיינו שהפנים, כחות פנימיים דשכל ומדות, היו תמיד מובדלים מעובדין דחול ועניני העולם, ובפרט בכהן שהוא מובדל לעמוד לשרת לפני ה'⁵², לא הי' צורך לטהרת הפנים, כ"א קידוש וטהרת ידים ורגלים⁵³, והיינו הכחות החיצוניים של האדם שבהם הוא אוכל ושותה — דברים השייכים ל"מעשיך".

אבל בזמן הגלות, ובכאו"א מישראל המחוייב בתפלות, צריך לתקן ענין של טהרה גם לבני אדם שהתעסקותם בעניני העולם היא באופן שמכניסים בזה גם את שכלם ולבם, פנימיותם, ולכן צ"ל גם טהרת הפנים, טהרת הכחות הפנימיים, בכל יום לפני תפלת שחרית.

ו. אבל כ"ז הוא לפי הרמב"ם, שרחיצה זו היא מעין גדר טהרה שבקידוש ידים ורגלים.

אבל לפי מ"ש אדה"ז ש"צריכים אנחנו להתקדש בקדושתו. . כדי לעבוד עבודתו ולשרתו", גדר הקדושה בשביל כללות עבודת היום, הרי גם בזמן הזה אין צורך ברחיצת הפנים.

והביאור בזה:

נטילה זו הריהי תיכף בבוקר כשקם ממטתו, כלשון אדה"ז בתחילת הסעיף, ובאה בהמשך לאמירת "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך"⁵⁴, שאף שהטעם בפשטות שאמירה זו יכולה להיות בידים בלתי טהורות הוא "מפני שאין קדושה בתיבות נוסח זה, כיון שאין בו שום שם"⁵⁵, הרי מבואר במ"א⁵⁶ שהטעם הפנימי לזה הוא לפי שכל הטומאות שבעולם אין יכולים לטמאות את ה"מודה אני" של יהודי, שאפילו יהי' חסר בענין זה או בענין אחר, אבל ה"מודה אני" שלו נשאר תמיד בשלימות.

190והיינו שההודאה באמירת "מודה אני" שרשה הוא ברצונו הפשוט של כאו"א מישראל, שישנו תמיד בכל נפש מישראל יהי' מי שיהי' ובכל מצב שהוא, וכפס"ד הרמב"ם⁵⁷ הידוע שכל איש ישראל רוצה תמיד לקיים רצון קונו.

וענין זה הוא בהדגשה תיכף בקומו משינתו, לפי "שכל אדם כשהקב"ה מחזיר לו נשמתו נעשה כברי' חדשה כמ"ש חדשים לבקרים כו' שהאדם מפקיד נשמתו עיפה והקב"ה מחזיר לו חדשה ורגועה כדי לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום הזה כי זה כל האדם", והיינו שכל איש ישראל תיכף כשקם משינתו מוכן הוא לעבוד להשי"ת בכל יכולתו ולשרתו כל היום.

[וזהו תוכן אמירה זו דמודה אני, "להתבונן מיד לפני מי הוא שוכב לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כמ"ש⁵⁸ הלא את השמים ואת הארץ אני מלא כו'"⁵⁹ — "כן יחשוב בכל עסקיו ועניניו"⁶⁰, "וזה כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים ההולכים לפני האלקים כמ"ש⁶¹ שויתי ה' לנגדי תמיד"⁶², והיינו שעד"ז צ"ל כל היום כולו].

ובמילא אין צורך כאן בענין הטהרה שבקידוש ידים ורגלים (כיון שהוא ע"ד דבר שאין מקבל טומאה (לדוגמא — כל שבים⁶³)), כ"א רק גדר קדושה, והיינו שהזמנה והכשרה זו של האדם לעבדו ולשרתו צריכים להביאה לידי מעשה, "להתקדש בקדושתו" בפועל — ולכן אין צורך ואין מקום לרחיצת הפנים.

(משיחות ח"י אלול תשמ"ה, ש"פ דברים תשמ"ו)