שיחה א

112שיחה א

א. תנן¹: ארבעה שומרים הן² שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל ונושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבוי' ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה.

ובגמ'³: מאן תנא ארבעה שומרים אמר רב נחמן. . רבי מאיר היא. א"ל רבא לרב נחמן מי איכא דלית לי' ארבעה שומרין (על כרחך ארבעה מיני שומרין אשכחן. רש"י⁴) א"ל הכי קאמינא לך מאן תנא שוכר כנושא שכר רבי מאיר היא (דס"ל שהשוכר משלם כשומר שכר). . אי הכי⁵ ארבעה שלשה נינהו אמר רב נחמן בר יצחק ד' שומרין ודיניהם שלשה⁶.

וצריך ביאור:

מפשטות לשונו של רב נחמן "הכי קאמינא לך כו'" משמע, שבדבריו "מאן תנא שוכר כנושא שכר רבי מאיר היא" לא חזר ממה שאמר לפנ"ז "מאן⁷ תנא ארבעה שומרים כו'", אלא שבזה ביאר דבריו הראשונים — "הכי קאמינא לך"; כלומר, השאלה "מאן תנא שוכר כנושא שכר" (אינה שאלה אחרת וחדשה, אלא) היא ביאור והסברת השאלה הראשונה "מאן תנא ארבעה שומרים" (המתיישבת כדלעיל מיני' בתירוצו "רבי מאיר היא").

ולכאורה בשתי שאלות אלו — מזה ש"שוכר כנושא שכר" (דהיינו שאין לשוכר דין בפ"ע) יוצא שהם שלשה שומרים, דלא כ"תנא ארבעה שומרים"⁸ (וכהמשך הגמ' תיכף לאח"ז "אי הכי ארבעה שלשה נינהו"⁹).

ב. ויש לומר בזה:

ברש"י¹⁰ מבואר טעם פלוגתת ר"מ ור"י אם השוכר דינו כשומר חנם או כשומר שכר:

המ"ד דס"ל שדינו כשומר חנם הוא 113מפני "דקא יהיב אגר מלאכתו ואינו נוטל שכר על שמירתו". כלומר, אע"פ שהשוכר יש לו הנאה מהחפץ (בזה שמשתמש בו), מ"מ לא נעשה עי"ז שומר שכר, לפי שהנאה זו לא באה בתור שכר על שמירתו, שהרי "יהיב אגר מלאכתו", ומכיון ש"אינו נוטל שכר על שמירתו" הרי הוא שומר חנם.

וטעמו של המ"ד דדינו כשומר שכר הוא — "הואיל ולהנאתו הוא אצלו אע"פ שנותן שכר פעולתו ש"ש הוא דאי לא יהיב שכר הוי שואל וחייב באונסין השתא דיהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש". ומלשון רש"י משמע, דבעצם הי' צ"ל לשוכר דין שואל, אלא שמכיון ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי ש"ש".

כלומר, אין הפירוש שמ"ד זה ס"ל שהתחייבותו של השוכר לשמור החפץ היא בגדר תשלום נוסף (לדמי השכירות עבור הנאתו מהחפץ), ונמצא שהנאת החפץ היא קבלת שכר על שמירתו ולכן הוי שומר שכר¹¹ — אלא כל חיובו של השוכר הוא מפני שהחפץ נמצא אצלו "להנאתו" דבזה נעשה כמו שואל¹² (ורק מחמת ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל (ממש) והוי (רק) ש"ש").

הסברת הענין: קיים חילוק יסודי בין סיבת חיובי השומרים (שומר חנם ושומר שכר) וחיובי השואל: השומר כשמו כן הוא — שענינו, וקיבל על עצמו והתחייב לשמור חפצו של פלוני עד שיחזירנו בשלימות לבעליו¹² [וסיבת החילוק בין חיובי שומר חנם ושומר שכר — דשומר שכר שמקבל שכר על שמירתו חייב לשמור החפץ בשמירה מעולה יותר¹³, לשמור גם מגניבה ואבידה, ושומר חנם שאינו מקבל שכר על שמירתו דיו בשמירה פחותה ופטור על גניבה ואבידה]; משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור¹⁴ החפץ של המשאיל, אלא דהוי (גם) כאילו קנה החפץ¹⁵ לגמרי ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה), דמכיון ש"כל הנאה שלו"¹⁶ קנה את החפץ¹⁵ להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמירה בהם¹⁶).

וזוהי כוונת רש"י בביאור דעת המ"ד דשוכר הוי כשומר שכר — "הואיל ולהנאתו הוא אצלו": יסוד חיובו של שוכר (למ"ד זה) הוא לא מחמת התחייבותו בשמירת החפץ, אלא משום שהחפץ נמצא אצלו (לא לשם שמירת החפץ עבור המפקיד, אלא להיפך—) "להנאתו", שיכול להשתמש בו — כמו השואל; אלא מכיון ד"יהיב לי' אגרא לא הוי שואל והוי 114ש"ש", היינו שמכיון שאין "כל הנאה שלו" שהרי משלם עבור הנאתו, הרי זה ממעט ומנכה מחיובו כשואל ו"לא הוי שואל והוי ש"ש", כלומר שתשלום השכר מגרע מדין שואל שבו להתחייב באונסין ונשאר עליו רק חיוב גניבה ואבידה (כמו שומר שכר)¹⁷.

ונמצא שהשוכר ה"ה כעין "ממוצע" בין ש"ש ושואל — באיכות חיובו ומהותו הוא שואל (ובכמות חיובו ודינו הוא ש"ש).

ג. ומעתה מובן שפיר המשך דברי הגמ' הנ"ל (סעיף א):

כוונת השאלה "מאן תנא ארבעה שומרים" היא: מזה שהתנא נקט מנינם ("ארבעה שומרים הן") — דלכאורה מניינא למה לי¹⁸? — למד רב נחמן, שחלוקתם ל"ארבעה שומרים" אינה רק חילוק חיצוני, שבמציאות ישנם ארבעה אופנים בהמצאו של החפץ ברשותו של השומר (בלשון רש"י¹⁹ "זה בחנם וזה בשכר זה שואל וזה שוכר"), אלא שהם חלוקים גם בגדרם ומהותם.

ולכן אמר רב נחמן "(מאן תנא ארבעה שומרים..) רבי מאיר היא" — כי דוקא לשיטתו דשוכר משלם כשומר שכר יתכן לומר שארבעת השומרים יש להם ד' גדרים מחולקים:

למ"ד שהשוכר משלם כשומר חנם, הרי אע"פ שהשוכר (בשכר) אינו דומה לשומר חנם, כנ"ל, מ"מ לענין גדר חיוב השמירה המוטל על השומר (ארבעה שומרים הם) הרי השוכר הוא ממש כשומר חנם (כי "אינו נוטל שכר על שמירתו") ובמילא אין כאן אלא שלשה (מיני הגדרות של) שומרים ולא ארבעה.

משא"כ לדעת ר"מ דהשוכר משלם כשומר שכר — אין זה משום שגדר וסיבת חיובו של השוכר הוא גדר חיובו של הש"ש, אלא רק דינו כשומר שכר (היינו, שהוא דומה לש"ש רק בכמות חיובו, אבל באיכות החיוב ה"ה כשואל). ולכן הרי הוא שפיר סוג שומר מיוחד, והיינו ד' שומרים.

וזהו מה שביאר רב נחמן כששאלו רבא "מי איכא דלית לי' ארבעה שומרין" (בחשבו שהענין ד"ארבעה שומרין" הוא מפני חלוקתם במציאות, והרי "על כרחך ארבעה מיני שומרין אשכחן") — "הכי קאמינא לך" (דמה שאמר לפנ"ז "מאן תנא ארבעה שומרים. . ר"מ היא", הכוונה בזה) כי היינו הך: הדגשת התנא במשנתנו "ארבעה שומרים הן" — שיש ד' גדרים חלוקים בשומרים, אתי שפיר רק לדעת ר"מ שס"ל דשוכר כשומר שכר, כנ"ל.

וזוהי גם כוונת הגמ' במסקנא, "אי הכי ארבעה, שלשה נינהו. . ד' שומרין ודיניהם שלשה": לפי סברת המקשן ה"ה תרתי דסתרי — אם השוכר וש"ש חלוקים (לא רק במציאות, אלא) בעצם גדרם ומהותם, איך יתכן שיהיו שוים בחיוביהם? ומאחר שאין נפק"מ ביניהם בכמות חיוביהם, עכצ"ל ד"שלשה נינהו"²⁰ גם 115בעצם גדרם²¹. וע"ז מתרץ "ד' שומרין ודיניהם שלשה", שאמנם חלוקים הם לארבעה שומרים, ובכ"ז אין זו סתירה שלענין דינא נחלקים רק לשלשה, כנ"ל.

ד. ההסבר הנ"ל, בהא ד"ד' שומרין ודיניהם שלשה" — שהשומר שכר והשוכר חלוקים הם בעצם מהות התחייבות השמירה שלהם (שלכן יש "ד' שומרים") אלא שבכ"ז לענין דינא השוכר משלם כשומר שכר (— "דיניהם שלשה") —

י"ל שמתאים עם ביאור ענין הד' שומרים בעבודה רוחנית²². וכדאיתא בשל"ה²³ ד"כמו שד' שומרים נוהגין בין אדם לחבירו כן (נוהגין) בין אדם למקום ב"ה".

וי"ל ביאור הענין²⁴:

ידוע שקיום העולם תלוי בקיום התומ"צ של בנ"י²⁵. ונמצא, שבנ"י הם בגדר "שומרים", שהקב"ה מסר עולמו לרשותם שהם "ישמרו" אותו²⁶, וע"ד שנאמר²⁷ "לעבדה ולשמרה", ושמירת העולם היא על ידי קיום התומ"צ.

והנה לפי פשוטו נחלקים ד' השומרים לג' סוגים כלליים בענין יחסם להחפץ הנשמר ובעליו: (א) שומר חנם שכל ההנאה משמירה זו היא להמפקיד (כי אין השומר מרוויח כלום משמירת הפקדון, שאינה אלא בשביל תועלתו של המפקיד); (ב) שואל — שכל הנאה שלו (כי אין המשאיל מקבל שום הנאה מהחפץ); (ג) שומר שכר והשוכר, שהנקודה המשותפת ביניהם היא, שבשניהם יש הנאה הן לבעלים והן לשומר²⁸ [בשומר שכר — המפקיד נהנה מזה שחפצו שלו נשמר (ובשמירה מעולה), והשומר מקבל שכר עבור טרחתו; ושוכר יש לו הנאת השתמשות בחפצו של המשכיר, והמשכיר מקבל תמורת זה דמי השכירות].

ולפי זה יובן גם תוכנם של ה 116"שומרים" בהענין ש"בין אדם למקום ב"ה" (כמבואר בשל"ה²⁹):

"שומר חנם הוא המעלה העליונה שלא ע"מ לקבל פרס כלל, הוא שומר רק למען שמו יתברך", ובלשון הרמב"ם³⁰ — "עובד מאהבה. . לא מפני דבר בעולם. . ולא כדי לירש הטובה (אפילו לא כדי לזכות לחיי העולם הבא³¹) אלא עושה האמת מפני שהוא אמת. . מפני³² שהוא הרב ראוי לשמשו".

"שומר שכר — העובד ע"מ לקבל פרס", וכן השוכר³³ — "הוא ע"ד האומר³⁴ סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני" (וכדלקמן סעיף ו).

"שואל שכל הנאה שלו. . אינו מאמין בגמול ועונש", וכמבואר בשל"ה³⁵ שהם הרשעים שאינם עוסקים כלל בעבודת השם.

ה. ואולי יש לבאר דבריו וכן — לבאר בדקות ענין ה"שואל" באופן שתתכן דרגא זו גם בשומר תומ"צ (ותומתק פשטות הענין, שכל הד' סוגים נקראים שומרים³⁶ — שומרי העולם (כנ"ל) שהיא ע"י היותם שומרי תומ"צ³⁷) — ובהקדים:

מכיון שכל העולם נברא בשביל ישראל (כמאמר³⁸ "בשביל ישראל שנקראו ראשית") הרי כאו"א מישראל יכול לדרוש ולתבוע³⁹ — ובצדק — את כל צרכיו הגשמיים, בני חיי ומזוני רוויחי, בגלל היותו בן אברהם יצחק ויעקב (בלא שום פעולה ועבודה מצדו). ע"ד הדיעה⁴⁰ גבי הפוסק מזונות לפועל ד"אפילו. . עושה להם כסעודת שלמה בשעתו" לא יצא י"ח מכיון ש"הן בני אברהם יצחק ויעקב", דמכיון שהוא בן אברהם יצחק יעקב הרי הוא ראוי לסעודה גדולה מ"סעודת שלמה בשעתו"⁴¹

[והתנא החולק ואומר "הכל כמנהג המדינה"⁴⁰ אין טעמו משום דס"ל שאין כאו"א מישראל ראוי ח"ו לזה, אלא מפני שס"ל שלא היתה דעתו של הבעה"ב לספק לו מזונות אלא כפי מנהג המדינה (כולל — הפועל במדינה זו) ולכן אא"פ לחייבו יותר].

117וזהו ענין ה"שואל" (ברוחניות) שכל הנאה שלו — שנהנה מן העולם (בקבלת כל צרכיו כו') ללא "תשלום" (עבודה) מצדו.

אלא שכשם ששואל (כפשוטו) הרי הוא קונה את החפץ להתחייב באונסין מאחר שכל הנאה שלו — כך הוא ברוחניות, דמי שרוצה ליהנות מן העולם בלי כל עבודה, הרי קבלת הנאה זו גופא מחייבת אותו "להחזיר" את חלקו בעולם להקב"ה בשלימות — שזהו ע"י קיום התומ"צ שבהן תלוי קיום העולם כנ"ל — ואי אפשר לפטור את עצמו בטענת "אונס" (ואפילו לא "אונס גדול"⁴²).

ונמצא שקיום התומ"צ של ה"שואל" אינו בגדר עבודה, "עבודת השם", שענינה לחייב ולשעבד עצמו בעבודה בשביל האדון השם ב"ה, כי גבי השואל הרי זו התחייבות המסובבת מהנאתו (כמו חיובי השואל המסתעפים מזה שכל הנאה שלו, דהוי כאילו קנה את החפץ ובמילא חייב גם באונסין, והרי זה כעין חיוב כלפי עצמו⁴³).

ו. על פי המבואר לעיל בביאור דעת ר' מאיר בההפרש בין שוכר לשומר שכר יש לכאורה להוסיף ביאור גם בדברי השל"ה בביאור ענינם ברוחניות — שומר שכר הוא העובד ע"מ לקבל פרס והשוכר "הוא ע"ד האומר סלע זה לצדקה ע"מ שיחי' בני" — שאינם רק אופנים שונים ביחס קבלת השכר (והתועלת) של העבודה, אלא שהם סוגים שונים.

והביאור: כשם ששומר שכר ושוכר כפשוטם מחולקים זמ"ז בעצם מהותם (כנ"ל בארוכה), שהשומר שכר עיקרו הוא — שומר, שהתחייב ושיעבד את עצמו⁴⁴ לשמור חפצו של המפקיד, ובעבור זה הוא בא על שכרו; משא"כ אצל השוכר הוא להיפך, שעיקר מטרתו היא שהחפץ יימצא אצלו להנאתו, וכדי להשיגו הרי משלם דמי שכירות —

כמו כן הוא גם ברוחניות: ראשיתו ועיקרו של ה"שומר שכר" הוא — עבודת השם — היינו שרוצה לקיים רצונו יתברך ולשמור העולם למענו יתברך, אלא שעדיין לא הגיע לדרגא של "שומר חנם" (שלא ע"מ לקבל פרס) באופן שעניני שכר לא יתפסו מקום אצלו, ולכן הוא מצפה לקבל שכר עבודתו; אבל עיקרו של ה"שוכר" הוא להיפך — רצונו וחפצו הוא ליהנות מן העולם (ולקבל כל צרכיו כו'), אלא שהוא יודע ומרגיש שעליו "לשלם" להקב"ה (בעה"ב של העולם) עבור הנאה זו, ולכן מקיים תומ"צ וכו'.

[ולכן מביא השל"ה ע"ז הדוגמא ד"ע"מ שיחי' בני", שבזה מודגש שעיקר נתינת הצדקה מסובב מזה שהוא זקוק לישועת ה' — ש"יחי' בני"⁴⁵].

118ונמצא שהשוכר במהותו אינו לא כשואל ולא כשומר שכר:

כשואל לא הוי, דמכיון שקיום התומ"צ שלו יש בו ענין של "תשלום" להקב"ה עבור הנאתו מן העולם, ולכן הרי זה בגדר עבודת השם, שעושה עבודתו למענו יתברך (ודלא כשואל, הדורש צרכיו בחנם, שקיום התומ"צ שלו אינו בגדר של "עבודת השם", כנ"ל סעיף ה).

אבל גם כשומר שכר אינו, שהרי השומר שכר, עצם עבודתו בקיום התומ"צ היא למענו יתברך (כי אינו נהנה בשמירתו מגוף הפקדון, ושכרו הוא בענין צדדי); משא"כ השוכר שקיום התומ"צ שלו מעיקרא הוא בגדר "תשלום", תמורת הנאתו מן העולם, ואינו למטרה של "שמירה".

ז. אלא שאעפ"כ דינו של השוכר הוא כשומר שכר, ובמילא "דיניהם (דהארבעה שומרים רק) שלשה":

סוףסוף, מאחר שגם אצל השוכר יש פעולות של "עבודת השם", לכן דינו להכלל בהסוג של "עבודת ה' (עכ"פ) שלא לשמה" כהשומר שכר⁴⁶,

ונצטווינו⁴⁷ — "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה",

דהיינו, שסוף סוף יגיע כאו"א — גם השואל (הדרגה הכי תחתונה ב"שלא לשמה") — להעבודה מאהבה, שלא איכפת לו מציאותו הוא, ועד שתהא "נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד. . ויעזוב כל מה שבעולם חוץ ממנה"⁴⁸ — "וסוף הטובה לבא בגללה"⁴⁹.

(משיחת ש"פ וישלח תשמ"ז)