שיחה ד

41שיחה ד

א. בדברי ההתראה לפרעה ע"ד מכת ברד נאמר¹ "הנני ממטיר כעת מחר ברד כבד מאד", ופרש"י "כעת מחר — כעת הזאת למחר, שרט² לו שריטה בכותל למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד".

במפרשים³ ביארו שדיוקו של רש"י הוא מהלשון "כעת מחר" [ולא אמר סתם "מחר" כמו לעיל⁴ גבי מכת דבר⁵] — ש"כעת" (בניקוד קמ"ץ⁶) פירושו, "כעת הזאת למחר", דהיינו "העת⁷ אשר הי' מדבר עמו".

אבל צ"ע, מנ"ל לרש"י (בפשוטו של מקרא) שמשה לא רק קבע לפרעה הזמן שירד הברד ("כעת הזאת למחר") אלא גם עשה סימן, "שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד"?

ואין לומר לפי שזו היתה הדרך היחידי אז לברר ולידע שעה מדוייקת ביום⁸ — שהרי ודאי היו אז מכשירים שונים לידע השעות, כמו שעון מים⁹ וכיו"ב.

[וב"משכיל לדוד" על פרש"י כאן כתב, ד"כבר הרגיש כן הרב יפה תואר¹⁰ והניחו חלק, והאמת דאגדות כאלה אין להם מקום להבינם אלא עפ"י הנסתר", והולך ומבאר דברי רש"י ע"ד הסוד, כדלקמן סעיף ה].

ב. יש מפרשים¹¹, שההכרח לזה הוא מלשון הכתוב "כעת" — "דפי' כעת נקודה בקמ"ץ הוא כמו כהעת והיינו הידועה¹² ולזה מוכרח שאמר כעת הזאת ו"זה" ו"זאת" מורה באצבע כמ"ש רז"ל בכמה מקומות¹³. . וע"כ צ"ל דשרט שריטה בכותל והורה לו באצבע כשתגיע השמש לכאן שע"ז שייך הוראה באצבע, וכן דרשו ג"כ בתנחומא¹⁴ גבי אברהם דכתיב¹⁵ כעת חי' והיינו מטעם הנזכר".

אבל מלבד זאת שעדיין אין זה מתרץ מנ"ל לרש"י שהסימן הי' שריטה בכותל דוקא (ולא שהורה באצבע על "שעון מים" וכיו"ב שבזמן זה למחר ירד הברד), הרי עוד זאת — בפרש"י לעיל גבי אברהם מוכח, שאין שיטת רש"י שתיבת "כעת" משמעה שהראה באצבע:

42עה"פ¹⁶ "שוב אשוב גו' כעת חי'" גבי אברהם פרש"י "כעת הזאת לשנה הבאה", ולא העתיק שם פירוש התנחומא שהקב"ה שרט לו שריטה בכותל (וגם לא הביא איזה פירוש אחר ששייך בו "הוראה באצבע"). ועד"ז אח"כ עה"פ¹⁷ (בדברי הקב"ה לאברהם) "למועד אשוב אליך כעת חי' ולשרה בן" פרש"י "למועד — לאותו מועד המיועד שקבעתי לך אתמול למועד¹⁸ הזה בשנה האחרת", ואילו על התיבות "כעת חי'" לא פרש"י מאומה.

וביותר תמוה: בסיפור לידת יצחק נאמר¹⁹ "ותהר ותלד שרה גו' למועד אשר דבר אותו אלקים", ופרש"י "את המועד אשר דבר וקבע כשאמר לו למועד אשוב אליך שרט לו שריטה בכותל ואמר לו כשתגיע חמה לשריטה זו בשנה אחרת תלד" — הרי שרש"י אכן הביא פירוש התנחומא, אבל (א) לא על הכתוב "כעת חי'" (שנאמר שתי פעמים לפנ"ז), אלא רק אח"כ עה"פ "ותלד גו' למועד אשר דבר אותו אלקים"²⁰, (ב) גם כשרש"י מביאו בקשר ל"המועד אשר (הקב"ה) דבר וקבע", מעתיק רש"י רק התיבות "למועד אשוב אליך" ומשמיט המשך דברי השם "כעת חי'"²¹!

אשר מכל זה מוכח, שלשיטת רש"י אין הכרח מלשון "כעת חי'" שהיתה כאן איזו פעולה "שע"ז שייך הוראה באצבע", ואינו אלא לשון המורה על קביעת זמן מיוחד וברור.

[ויש לומר, שהכרחו של רש"י (בפ' וירא) שהקב"ה "שרט לו שריטה כו'", הוא מיתור לשון הכתוב בסיפור לידת יצחק²²: לאחרי שנאמר²³ "וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר", פשיטא שלידת יצחק היתה בדיוק "כאשר דבר", "למועד אשר דבר אותו אלקים", ול"ל להכתוב לפרט זה? ולכן מפרש רש"י, שיתור זה מלמדנו, שבעת לידת יצחק הי' ניכר לכל שהלידה היתה "למועד אשר דבר אותו אלקים"; והא כיצד? ע"ז אומר רש"י שהקב"ה "שרט לו שריטה בכותל כו'", באופן שהכל ראו והעידו שיצחק נולד בדיוק "למועד אשר דבר אותו אלקים"²⁴].

וא"כ — מנ"ל לרש"י כאן בפרשתנו, שלא רק שמשה רבנו קבע לפרעה זמנה המדוייק של ירידת הברד ("כעת הזאת למחר"), אלא גם עשה סימן ו"שרט לו שריטה בכותל"?

43ג. ויש לומר הביאור בזה, ובהקדם השאלה — במה נשתנתה מכה זו משאר המכות, שדוקא בה הודיע משה לפרעה את זמנה המדוייק של התחלת המכה?

ולכאורה הי' מקום לומר²⁵, שזה הי' בשביל "הירא את דבר ה'", שיוכל להניס את עבדיו ואת מקנהו אל הבתים²⁶, וע"כ הודיע משה לפרעה זמנה המדוייק של התחלת ירידת הברד כדי שידעו מתי להניס את מקניהם ועבדיהם אל הבתים.

וכדי לשלול פירוש זה, מוסיף רש"י "שרט לו שריטה בכותל כו'", שע"י הוספה זו ברור, שמטרת משה באמרו "כעת הזאת למחר" לא היתה מכוונת ל"הירא את דבר ה'", שלא הי' בארמונו של פרעה ולא הי' יכול להבחין כלל בסימן זה של שריטה בכותל — אלא אך ורק בשביל פרעה עצמו, דכאשר פרעה יראה שלא זו בלבד שדברי ה' מתקיימים, אלא שהם מכוונים להרגע ממש שבו קבע שתתחיל המכה, הרי אא"פ לו להיות בספק כלל שאכן יד ה' עשתה זאת.

[וההכרח לומר שלא הי' בשביל "הירא את דבר ה'" מובן בפשטות — כי גם אם משה הי' אומר סתם "הנני ממטיר מחר ברד" (כמו שאמר במכת ערוב ודבר) היו יכולים "הירא את דבר ה'" להציל את עבדיהם ומקניהם²⁷; וכי היתה כוונת משה להרוויח שיוכלו להניח את עבדיהם ומקניהם בשדה זמן מועט²⁸ של תחלת יום המחרת עד שירד הברד?!].

ואין להקשות מדוע עשה ה' כן רק במכת ברד (ולא לפנ"ז במכת דבר וערוב שקבע זמנם רק באופן כללי, שיהי' "מחר"²⁹) — כי זה מובן מעצמו מהמשך הכתובים כאן: בדברי ההתראה למכת ברד מצינו הקדמה מיוחדת (שלא מצינו בשאר המכות שלפנ"ז) — "כי³⁰ בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך גו' בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. . בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כוחי ולמען ספר שמי בכל הארץ", והיינו שמכה זו (יותר מכל המכות הקודמות) תוכיח ברור את כוחו של הקב"ה. וא"כ מובן בפשטות הטעם שהראה הקב"ה לפרעה את "כוחו" גם בנוגע לקביעת זמן המכה, שכיוון את הרגע ממש שבו תתחיל המכה.

ד. ע"פ כל הנ"ל יש לבאר ג"כ ההכרח לומר שמשה "שרט לו שריטה בכותל" דוקא (ולא הראה על "שעון" של מצרים); ובכלל מנ"ל שעשה איזה סימן ולא אמר סתם "כעת הזאת למחר":

כיון שכל כוונת קביעת הזמן היתה להראות לפרעה שהקב"ה יכול לכוון את 44הרגע ממש — לא הי' מקום לסמוך על מורההשעות שהיו בידי פרעה וחרטומיו, שעל ידם יראו איך שה' כיוון את הרגע ממש — כי יתכן שאין מורהשעות אלו (העשויים בידי אדם) מדוייקים, או שהחרטומים יטעו בחשבונם כו', וידמו שמשה לא כיוון את הרגע,

וע"ד פרש"י לקמן³¹ גבי מכת בכורות, בדברי משה לפרעה "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא גו'" — "שאמר משה כחצות דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו ולא אמר בחצות שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא",

ולכן מוכרח לומר שמשה עשה איזה סימן שאי אפשר לטעות בו³² — וע"כ פירש "שרט לו שריטה בכותל, למחר כשתגיע חמה לכאן ירד הברד", שסימן זה אינו תלוי בידי אדם אלא בידי שמים (במהלך החמה) ואין לטעות בו.

[ועפ"ז יומתק הטעם שרש"י בפירושו הנ"ל בפ' בא עה"פ כחצות הלילה מעתיק בהד"ה גם תיבת "הלילה" (וכן בגוף פירושו³³, אומר "ור"ד כמו כבחצות הלילה" — ולא קיצר "כמו כבחצות") — די"ל, שהיסוד לפרש"י הוא מזה שהמדובר בחצות לילה דוקא: אם הי' מדובר בחצות יום, לא הי' צורך לשנות מדברי ה' כדי שלא יאמרו "משה בדאי הוא", כי הי' אפשר לעשות שריטה בכותל (כמו שעשה במכת ברד); אלא כיון שכאן הי' "חצות הלילה" ואין סימן שאא"פ לטעות בו, לא היתה ברירה אלא לשנות ולומר "כחצות הלילה"].

ה. מ"יינה של תורה" שבפירוש רש"י זה:

נזכרו לעיל דברי המשכיל לדוד שביאר פרש"י זה ע"ד הסוד, ותמצית דבריו:

רש"י מביא לקמן³⁴ שהי' הברד "נס בתוך נס האש והברד מעורבין. . ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם", שעירוב זה דאש ומים מורה על ההתכללות דמדת הרחמים ומדת הדין, שהמים (חסד) באים מצד שם הוי'³⁵, מדת רחמים, והאש (גבורה) מבית דין³⁵ — מדת הדין, והיותם מעורבים יחד מורה על יחוד קוב"ה (הוי') ושכינתי' (דין) "על ידי השלום". וזהו הרמז גם כן בזה ש"שרט לו שריטה בכותל. . כשתגיע חמה לכאן ירד הברד", כי השריטה בכותל, וכן הגעת השמש בכותל, מורים על יחוד קוב"ה ושכינתי' (כמו שמבאר שם ע"פ הזהר³⁶).

ויש להוסיף, שההתכללות דרחמים ודין במכה זו — מפורשת בפשטות הכתובים: מכת ברד מיוחדת משאר כל המכות בשני הקצוות — מחד גיסא הרי ממכה זו הותחל תוקף הדין, מכות חמורות ביותר, וכמפורש בדברי ההתראה (כנ"ל) "בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך גו' בעבור הראותך גו'", ולאידך, היתה הקלה במכה זו שלא מצינו באף אחת משאר המכות — שניתנה אפשריות להנצל מן המכה³⁷, על ידי 45הניסה אל הבתים, וכמפורש "הירא את דבר ה' גו' הניס גו' אל הבתים"²⁶.

ויש לומר, שהענין של חיבור שני הפכים מודגש גם בכללות תוכן פרש"י זה — "כעת הזאת למחר, שרט לו שריטה כו'", שבזה ההדגשה (כנ"ל בארוכה) איך שהקב"ה כיוון את הרגע ממש של התחלת המכה: המכות באו משם הוי', כמפורש כמה פעמים³⁸ בהמכות שעל ידם ידע פרעה (והמצרים) ש"אני הוי'", וכמפורש במכת ברד גופא³⁹, "והוי' נתן קולות וברד גו'" — והרי "שם הוי' מורה שהוא למעלה מן הזמן שהוא הי' הוה ויהי' ברגע א'"⁴⁰, וביחד עם זה באה מכה זו בתכלית הדיוק של זמן מוגבל, באותו הרגע ממש, חיבור של למעלה מזמן וזמן.

(משיחות ש"פ וארא וש"פ בא תש"מ)