שיחה ב

10שיחה ב

א. אודות סמיכות "דגל מחנה ראובן" (שחנו "תימנה"¹) לבני קהת (שחנו "על ירך המשכן תימנה"²) אמרו חז"ל, והובא בפרש"י עה"ת, "אוי לרשע ואוי לשכנו".

בפירושו של מאמר זה ("אוי לרשע כו'") בנוגע לעניננו מצינו כמה אופנים ומהם:

בתנחומא³ איתא: "ומן הדרום בני קהת וסמוכין להם ראובן ושמעון וגד מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח ועדתו בדרום אבדו עמו במחלקותו שנאמר⁴ ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש".

בבמדבר רבה⁵: "ג' של דרום, שהיו לבעלי מחלוקת סמוכין, אבדו עמהם ועליהם נאמר אוי לרשע אוי לשכנו ומי היו בעלי מחלוקת קרח בן יצהר בן קהת ולפי שהיו סמוכים להם ראובן ושמעון וגד היו כולם בעלי מחלוקת שכן הוא אומר⁶ ויקח קרח בן יצהר וגו' וכן בני גד ובני שמעון אף הם היו בעלי מריבה".

ובפרש"י עה"ת (עה"פ² "משפחות בני קהת יחנו גו' תימנה") כתב: "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלוקתם"⁷.

ומהחילוקים שביניהם: בתנחומא נאמר רק שנענשו יחד — "אבדו עמו במחלקותו"⁸ (וע"ז מביא הראי' מהפסוק "ותפתח הארץ את פי' ותבלע אותם ואת בתיהם ואת כל אשר להם ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש", שמדבר רק בהעונש); בפרש"י מוסיף "(לקו מהם כו') שנמשכו עמהם במחלוקתם"⁹, היינו שה"רשע" משך את "שכנו" גם למעשה העבירה (ולכן השמיט הראי' שבתנחומא מן הכתוב "ותפתח הארץ את פי' גו'"); ובבמדבר רבה מוסיף עוד יותר¹⁰, ש"היו כולם בעלי מחלוקת. . אף הם היו בעלי מריבה"¹¹.

11ב. גם יש להבין כמה דיוקים ושינויים בלשון רש"י:

א) "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה", ולא פירט שבדגל זה כלולים גם השבטים שמעון וגד, כבתנחומא ובמדבר רבה.

[ולכאורה, מה שדייק רש"י בלשונו "דגל ראובן" — ולא "דגל מחנה ראובן" (כלשון הכתוב¹, וכלשונו בפירושו שלאח"ז המובא בסמוך — "דגל מחנה יהודה") — כי כוונתו רק לשבט ראובן לחוד, ולא לשבטים שהיו "חונים עליו"].

והתמי' גדולה יותר: בהמשך הענין, עה"פ¹² "משה ואהרן ובניו", פרש"י "וסמוכין להם דגל מחנה יהודה והחונים עליו יששכר וזבולון טוב לצדיק טוב לשכנו לפי שהיו שכניו של משה שהי' עוסק בתורה נעשו גדולים בתורה" (ומקורו בתנחומא ובמדבר רבה שם)¹³ — הרי שכאן גבי "טוב לצדיק" הביא רש"י גם את יששכר וזבולון, ומה טעם שינה רש"י גבי "אוי לרשע כו'" וכתב רק "דגל ראובן" ותו לא? ולכאורה י"ל שזהו לפי שלא מצינו (בפשוטו של מקרא) שגד ושמעון נמשכו עמו במחלוקת, וצריך להבין הטעם דחילוק זה. וכן — מהי סברת החילוק בין המדרשים ורש"י דרק שבט ראובן נמשך במחלוקת, או שהשכינות דקרח פעלה גם על שבט שמעון ושבט גד?

ב) בתנחומא ובמדב"ר לא פירשו מי הם משבט ראובן שנאבדו עם קרח ועדתו, ואילו רש"י מפרט "דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש" (ש(רובם) הם משבט ראובן¹⁴).

ג. ויש לבאר זה בהקדם, שבענין פעולת השכינות — השפעת אדם על שכינו — מצינו כמה אופנים:

א) פעולת השכן היא בענין חיצוני לגמרי, כגון שהשכר של צדיק נמשך גם לשכינו, וכן להיפך, שהעונש שעל הרשע נמשך גם על שכינו¹⁵. וכפשטות לשון הגמרא (בסוף מס' סוכה¹⁶) דקנסו לכל המשמר כולו בגלל "מרים בת בלגה שהמירה דתה" [אע"פ שלכאורה וכי בגללה "קנסינן לכולה משמרה", אלא] משום "אוי לרשע אוי לשכינו"¹⁷.

ב) פעולת השכן היא פעולה פנימית, כלומר, שהוא משנה את אופן הנהגתו של שכנו¹⁸, ועד שמשנה גם את מהותו¹⁹.

ג) שכינות אינה הסיבה לזה ש"(טוב לצדיק) טוב לשכנו" (או להיפך — "(אוי לרשע) אוי לשכנו"), אלא הוא סימן על מהותו של השכן (שזה שהם שכנים מורה ששניהם שייכים זל"ז במהותם וגדרם וכיו"ב), ופעולת השכינות היא שמגלה ומוציאה תכונה זו (של השכן) מן ההעלם והכח אל הגילוי והפועל.

ד. ויש לומר המקור לשלשה אופנים אלה, במקור הענין ד"אוי לרשע אוי לשכינו" בהלכה — בדיני נגעי בתים, וז"ל התו"כ²⁰: "וחלצו מלמד ששניהם חולצים, מיכן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, שניהם חולצים שניהם קוצעין שניהם מביאים את האבנים" (ועד"ז הוא במשנה נגעים²¹).

ובגדרו של דין זה ישנם ג' פירושים:

א) "אם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה בעל הבית אחר צריך להטפל עמו דכתיב וחלצו את האבנים לשון רבים כו'"²². שלפי פירוש זה, לא חל חיוב זה על החפצא (הכותל) של השכן, אלא זהו דין בטיפול הגברא, דשכנו של הרשע "צריך להטפל עמו" בחליצת האבנים ובקצוע והבאת האבנים של הרשע.

ב) הא ד"שניהם חולצים" היינו שהחיוב דחליצת האבן חל גם על חלק האבן של השכן (שלא נראה בו הנגע).

ובזה גופא — שני פירושים:

(א) שיטת רש"י (בסוף מס' סוכה¹⁶) — שהדין (שבתו"כ) ד"שניהן חולצין" (מפני "אוי לרשע ואוי לשכינו") הוא (רק) "באבן שבמקצוע", וכמו שפרש"י במ"א²³ בפירוש דברי המשנה (דמס' נגעים²⁴) "אבן שבזוית כשהוא²⁵ חולץ חולץ את כולו", "אבן המנוגעת שבזוית שנראה בבית זה ובבית זה שכן דרך הזויות לתת שם אבנים גדולות המחזיקים את כל עובי הכותל ונראה משני צדדים"²⁶ — שאבן זו יש עלי' חיוב לחלוץ את כולה (גם הצד שלא נראה בו הנגע)²⁷.

(ב) יש מפרשים²⁸, שהדין ד"חולץ את כולו" הוא לא רק באבן שבזוית הבית (שנראית משני הצדדים), אלא בכל חלקי הכותל (שכנגד הנגע בצד השני) המפסיק בין שני הבתים, וזוהי כוונת המשנה ד"כותל²⁹ מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה" — "שניהם חולצין" (משום "אוי לרשע אוי לשכינו")³⁰, שגם חבירו חייב לחלוץ האבנים שבחלק שלו (נגד הנגע)³¹.

ויש לומר, שג' דינים (ושיטות) אלו הם בהתאם לג' האופנים הנ"ל בפעולת השכנות ("אוי לרשע אוי לשכינו"):

לאופן הא' פעולת השכן היא פעולה חיצונית בלבד, ולכן אינו פועל על הכותל (ביתו) של השכן, אלא רק מחייב את השכן שיטפל עמו בחליצת האבנים.

לאופן הב', "אוי לרשע אוי לשכינו" הוא השפעה חזקה (פנימית) יותר, ולכן צריך לחלוץ את כל האבן שבזוית הבית, 12גם החלק שלצד השכן, דהיינו שזהו כאילו גם אבן של השכן היא מנוגעת.

אבל לאופן הג', צריך שכינו של ה"רשע" לחלוץ האבנים שבחלק שלו, מפני שהשכינות לרשע מורה על שייכותו להרשע, לא מצד השפעת הרשע עליו, אלא זהו סימן שבעצם שייכים זל"ז. ולכן בכותל זה שבו נראה הנגע בצד אחר אצל חבירו, ה"ז מורה שגם חלק הכותל שכנגדו השייך לחבירו שייך להנגע (אף שלא נראה בו, ואינו אבן אחת עמו).

ה. ולפי זה יש לבאר גם טעם החילוק בין שלשת הדרשות הנ"ל בפרשתנו — התנחומא, במדבר רבה ופרש"י — בפירוש הענין ד"אוי לרשע ואוי לשכינו" בענין הסמיכות דדגל מחנה ראובן לבני קהת:

התנחומא ס"ל כאופן הא', שפעולת השכינות (כאן) היא בעיקר לענין העונש, שהעונש שבא על הרשע נמשך גם על שכינו (ואפילו כשפועל ששכינו ישתתף³² במעשיו הרעים, ה"ז רק מה ששכינו נגרר אחריו, אבל לא שנעשה עי"ז שינוי במהותו של השכן), ולכן מביא רק ש"אבדו עמו במחלקותו";

לפרש"י פעולת השכינות אינה רק בנוגע לעונש אלא היא גם פעולה ושינוי בגוף השכן, וזהו שמוסיף רש"י (שלא רק "לקו מהם", אלא) "שנמשכו עמהם במחלוקתם"³³.

[ויש לומר, שאין כוונת רש"י במ"ש "לכך לקו מהם דתן ואבירם כו' עם קרח ועדתו שנמשכו עמהם במחלוקתם"³⁴ שהם שני ענינים — (א) שנענשו עמהם (לקו), (ב) ונמשכו עמהם במחלוקת [שלפ"ז הול"ל בסדר הפוך, "שנמשכו עמהם במחלוקתם. . ולכך לקו"³⁵] — אלא היינו הך, ש"לקו" בכך "שנמשכו עמהם במחלוקתם"].

ועפ"ז מבואר עוד שינוי לשון בפרש"י מלשון התנחומא, שבתנחומא הלשון "אבדו עמו במחלקותו", ורש"י משנה וכותב "שנמשכו עמהם במחלוקתם" (לשון רבים) — דיש לומר³⁶, שבתנחומא ההדגשה שהשכנים רק נגררו אחרי קרח, ולכן מדגיש שזוהי רק "מחלקותו" (של קרח), שמעשה הרע מתייחס רק להרשע ולא לשכינו; משא"כ לפרש"י שמצד השכינות לקרח "נמשכו עמהם במחלוקתם", שמרמז שהשכנים נמשכו במחלוקת, עד שנעשית גם מחלוקת השכן, מחלוקת של רבים;

אבל שיטת הבמדב"ר היא כאופן הג' הנ"ל, ששכינות ה"ז סימן על מהותם של 13השכנים, שבמהותם שייכים זל"ז. וזהו שמדייק בבמדב"ר "היו כולם בעלי מחלוקת כו' אף הם היו בעלי מריבה" (ולא "שנמשכו עמהם במחלוקתם", כבפרש"י), והיינו שזוהי תכונתם בעצם, והשכינות רק גלתה והוציאה תכונה זו מן ההעלם אל הפועל. ועד"ז לפנ"ז בצד הטוב אומר שם שה"שבטים (דדגל מחנה יהודה) שהיו סמוכים למשה ולאהרן. . היו כולם גדולים בתורה" (ולא (רק) "שנעשו גדולים בתורה", כבתנחומא ובפרש"י) — שהשכינות גילתה³⁷ שבעצם "היו כולם (ראויים להיות) גדולים בתורה".

ויש לומר שזהו מה שמדייק בבמדב"ר שם (בצד הטוב) "אשרי צדיק ואשרי שכנו", לא "לצדיק. . לשכנו" כבתנחומא (ופרש"י), כי לתנחומא (ופרש"י) האושר (והטוב) שבא לשכנו הוא בא ע"י (מצד) הצדיק והשפעתו, משא"כ בבמדב"ר ה"אשרי" הוא על שניהם בשווה, וי"ל שזהו מה שמדייק "ועליהם נאמר³⁸ אשרי צדיק ואשרי שכנו".

[ויש להוסיף, שביאור זה בשיטת הבמדב"ר, ששכינות היא סימן על השייכות והקשר שביניהם בעצם, מתאים עם כללות תוכן דרשת הבמדב"ר כאן, שמתחיל בהסגולה של המקומות (ד' הרוחות מזרח מערב צפון ודרום³⁹) ששם חנו הדגלים⁴⁰, וכלשונו "מזרח משם האור יוצא לעולם ושם היו חונים דגל יהודה שהיו בעלי מלוכה בעלי תורה בעלי מצות לכך היו חונים שם משה ואהרן ובניו שהיו בעלי תורה בעלי מצות מכפרים על ישראל בתפלתם ובקרבנם", וע"ז ממשיך "ועליהם נאמר אשר צדיק ואשרי שכנו אלו שבטים שהיו סמוכים למשה ולאהרן כו' היו כולם גדולים בתורה כו'", והיינו שמצד מעלתם בעצם של דגל יהודה ושייכותם ל"מזרח", חנו דגל יהודה ברוח מסוגל דמזרח, ו"לכך (גם) היו חונים שם משה ואהרן ובניו"].

ו. ע"פ הסברה זו בשיטת רש"י מובן הטעם שרש"י כותב רק "דגל ראובן" ולא הביא גם שמעון וגד:

כיון שלשיטת רש"י "אוי לרשע ואוי לשכינו" הוא מצד השפעת הרשע על הנהגת השכן ומהותו, מובן, שאינו דבר השווה בכל, ובמילא (בנדו"ד) אין לך בו אלא חידושו, שבט ראובן שמפורש בו שנמשך במחלוקת. דכיון שהם היו עיקר הדגל, במילא מובן שהם היו "סמוכים" ושייכים ביותר ל(בני קהת —) קרח; משא"כ על שמעון וגד שאינו מפורש בקרא, אין הכרח לומר⁴¹ שגם בהם פעלה והשפיעה השכינות שיהיו נמשכים עמהם⁴²; ובראובן גופא מדייק רש"י 14"לקו מהם דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש", היינו שלא השפיע קרח על כל השבט אלא על מספר מועט בשבט ראובן גופא.

ומטעם זה מפרט רש"י "דתן ואבירם ומאתיים וחמשים איש" ולא כתב סתם "לכך לקו מהם עם קרח ועדתו" — שיש לומר, שבזה שצירף "דתן ואבירם" לה"מאתיים וחמשים איש" בחדא מחתא, כוונתו להדגיש תוכן וענינה של שכינות לרשע, שפועלת ומשפיעה על מהותם של האנשים השכנים אליו, דכשם שפשוט ש"דתן ואבירם" לא רק נגררו אחרי מחלוקתו של קרח, אלא הם היו בעלי מחלוקת בטבע⁴³, כך נפעל בהמאתיים וחמשים איש ע"י השכינות לרשע, שנעשו בעלי מחלוקת⁴⁴.

ז. אלא שלכאורה משנת"ל, שלפי התנחומא ענין השכינות הוא רק פעולה חיצונית לענין עונש לחוד, צ"ע — שהרי מפורש בתנחומא שם לענין סמיכות דגל מחנה יהודה למקום חניית משה ואהרן: "מכאן אמרו אשרי לצדיק ואשרי לשכינו אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה, יהודה שנאמר⁴⁵ לא יסור. . ביששכר כתיב⁴⁶ ומבני יששכר יודעי בינה. . ומזבולון מושכים בשבט סופר⁴⁷ על שהיו שכיניו כולם נעשו בני תורה", הרי שהשכינות פעלה בהם גופא, ש"נעשו גדולים בתורה. . בני תורה"?

ויש לומר, שלדעת התנחומא יש חילוק בין שכן טוב לשכן רע, דשכינות לרע פעולתה רק חיצונית (בנוגע לעונש, או לכל היותר שהשכן יגרר אחריו), משא"כ בשכן טוב — ש"מדה טובה מרובה כו'"⁴⁸ — פועלת השכינות גם על מהותו של השכן, שנשתנה לטוב, ולכן כותב התנחומא ש"אלו שלשת השבטים שהיו סמוכים למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה".

ואולי יש לומר, שגם לשיטת רש"י יש מעלה בשכינות לטוב לגבי שכינות לרע (דמרובה מדה טובה כו')⁴⁹, שלכן השכינות דדגל מחנה יהודה למשה ואהרן 15פעלה לא רק על שבט יהודה ראש המחנה — הסמוך לו (ע"ד פעולת בני קהת על דגל ראובן לבד כנ"ל), אלא גם על יששכר וזבולון החונים על דגל מחנה יהודה.

ויש להוסיף, שענין זה מודגש בהשינוי בפרש"י בהראי' בנוגע ליהודה ש"נעשו גדולים בתורה" — שמביא פסוק מכתובים "שנאמר⁵⁰ יהודה מחוקקי"⁵¹, דלא כבתנחומא שמביא "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו"⁵², הנאמר (א) בחומש, ו(ב) לפני פרשתנו — כי [נוסף לכך שרש"י מביא כתוב שבו מפורש שכן הי' בפועל, ולא הכתוב בחומש שבו רק הבטחה והברכה ש"לא יסור", הרי] בהפסוק בחומש לא מפורש שזהו בכל שבט יהודה, ד"לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו" פירושו שהיו בהם "ראשי גליות שבבבל" ו"נשיאי א"י"⁵³, ואילו בפסוק "יהודה מחוקקי" ה"ז שמו של השבט כולו, ומזה מובן שזוהי תכונתו של כל שבט יהודה. ולכן שינה רש"י והביא כתוב זה, להדגיש, ששכינות פועלת ומשנה מהותו של השכן⁵⁴.

וי"ל שזהו גם דיוק הלשון בפרש"י "טוב לצדיק טוב לשכנו", ולא "אשרי לצדיק ואשרי לשכינו" (כבתנחומא), כי לשון "אשרי" (מלשון אושר או מלשון⁵⁵ שבח) יתכן⁵⁶ גם כאשר מקבל השפעת שכר על ידי הצדיק או שנשפע מהנהגת הצדיק, משא"כ הלשון "טוב" כולל גם הפי' שינוי במהותו וגדרו שנעשה "טוב".

ח. ויש להוסיף בזה ע"ד הרמז והדרוש:

השייכות דב' ענינים אלו ד"טוב לצדיק טוב לשכינו" ו"אוי לרשע ואוי לשכינו" שבפרשתנו, הוא לא רק מצד גדר ענין השכינות, אלא (גם) מצד תוכנם וענינם המדובר בהם: הדרך להנצל ולהפטר מלהמשך במחלוקת⁵⁷ ("אוי לרשע"), הוא ע"י העסק בתורה ("טוב לצדיק כו'"). וכן לאידך, כדי שהעסק בתורה יהי' כדבעי, ועד שהעוסקים יהיו "גדו 16לים בתורה", והיינו שיתאחדו עם התורה, הוא דוקא כאשר מתרחקים ממחלוקת עד קצה האחרון.

וי"ל שזוהי ג"כ מטעמי השייכות דפ' במדבר לחג השבועות, ד"לעולם קורין פרשת במדבר סיני קודם עצרת"⁵⁸, דכמו שבפ' זו מבוארים ב' ענינים הנ"ל, עד"ז הוא בהענין דמ"ת:

מבואר בחז"ל בנוגע למ"ת "כל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם"⁵⁹, והיינו לפעול שלום ואחדות במקום שאפשר להיות מחלוקת ופירוד; ולאידך, הסיבה לנתינת התורה היא כמ"ש⁶⁰ "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שהי' בר"ח סיון), וארז"ל⁶¹ דכאן "השוו לב אחד", ועי"ז נעשו ישראל ראויים לקבלת התורה, וכמפורש בחז"ל⁶² "בזמן שבאו לסיני חנו חני' אחת ויחן כו' אמר הקב"ה הואיל ושנאו ישראל את המחלוקת ואהבו את השלום ונעשו חני' אחת, הרי השעה שאתן להם את תורתי".

ושניהם ביחד, ביטול המחלוקת והגדלות בתורה, באים ע"י שכינות לצדיק, "טוב לצדיק טוב לשכינו",

כי עסק התורה של צדיק הוא באופן של שלום ואחדות⁶³, ובפרט לימוד התורה לשמה, תורה כמו שהיא קשורה ומחוברת עם נותן התורה⁶⁴, ולכן ע"י השכינות לצדיק ולימוד תורתו, ה"ז פועל שלום ואחדות בכאו"א,

ועד שזוכים לשלום האמיתי שיהי' בביאת משיח⁶⁵, שילמד תורה את כל העם כולו⁶⁶ באופן של אחדות, "ובאותו הזמן לא יהי' שם כו' ולא קנאה ותחרות"⁶⁷, גם לא קנאה ותחרות דקדושה⁶⁸, "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"⁶⁹.

(משיחות ש"פ במדבר תשל"ה, תשמ"ג, תשד"מ; ו' תשרי תשכ"ח)