אגרת ע
אגרת ע
[לפני תקס"א?]
הנה 4258 לא טובה השמועה 4259 שמעתי ותרגז בטני 4260 , אשר עם ה' מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים 4261 ואריכות ימים של כל אנ"ש, שבמקדש מעט 4262 הזה של אנ"ש, כמארז"ל שלשה דברים 4263 מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפלתו. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר ואי אפשר לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ הזה, הלא טוב 4264 טוב 4265 לו שלא לשמוע קדושה וברכו, מלירד לחייהם של החפצים בחיים, ואונס רחמנא פטריה 4266 , והש"ץ מוציאו ידי חובתו אף שלא שמע כאילו שמע, שהוא כעונה 4267 ממש, וכדאיתא בגמרא 4268 גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפלת שמו"ע עצמה בחזרת הש"ץ כאלו שמעו ממש, וגם קדושה וברכו בכלל.
והנה זאת חקרנוה כן הוא 4269 אף גם בדורות 4270 הראשונים של חכמי המשנה 4271 והגמרא 4272 , שהיתה תורתם קבע ועיקר עבודתם ולא תפלתם, ומכל שכן עתה הפעם 4273 בעקבות משיחא 4274 , שאין תורתינו קבע מצוק העתים 4275 , ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה כמ"ש הרח"ו ז"ל בע"ח ופע"ח 4276 . מכל שכן וק"ו שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה, והיא חובה של תורה ממש למביני מדע 4277 תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת, כל חד לפום שיעורא דיליה 4278 , בסדור 4279 שבחו של מקום ב"ה בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני ק"ש יוצר ואהבה, לעורר בהן 4280 האהבה המסותרת 4281 בלב כל ישראל, לבא לבחי' גילוי בהתגלות הלב בשעת ק"ש עצמה. שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת כו' בכל לבבך 4282 כו' 4283 , הנמנית ראשונה 4284 בתרי"ג מצות, כמ"ש הרמב"ם ז"ל 4285 שהיא מיסודי התורה ושרשה 4286 ומקור 4287 לכל רמ"ח מ"ע. כי על אהבה המסותרת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שייך ציווי כלל. ודעת לנבון נקל 4288 , כי כשהאהבה היא מסותרת היא עודינה בנפש האלקית לבדה, וכשבאה לבחי' גילוי לנפש החיונית אזי היא התגלות הלב בחלל שמאלי 4289 מקום משכן נפש החיונית. וזהו ענין בירור ניצוצות המוזכר שם בע"ח ופע"ח 4290 גבי תפלה, שלכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו', שהוא בחי' אתהפכא או אתכפי' 4291 של נפש החיונית לנפש האלקית כנודע 4292 , כי הדם הוא הנפש 4293 כו', והדם מתחדש בכל יום מאוכלין ומשקין, וגם מתפעל ונתקן ממלבושים ודירה כו'. משא"כ בדורות הראשונים 4294 שהיו נשמות האלקית גדולי הערך, היה הבירור נעשה כרגע בק"ש לבד וברכות שלפניה ופסוקי דזמרא בקצרה וכו' וד"ל.
הערות
- 4258. נדפסה בקונטרס אחרון שבתניא אגרת ח. לפי התוכן נראה, שאגרת זו ושלאחרי' נכתבו לפני שתי האגרות דלקמן פ-פא, משנת תקס"ב, שבהן התקין רבינו תקנות מסודרות אודות סדר התפלה ואודות העובר לפני התיבה בבתי כנסת אנ"ש. וקצת יש בהם מעין סגנון ותוכן שתי האגרות הקודמות, שכנראה גם הן נכתבו בתקופת תקנות לאזניא (ראה שוה"ג לאגרת סח דלעיל). המ"מ ותיקונים לאגרת זו (מלבד המוסגרים בחצאי ריבוע), נעתקו מקונטרס "מראה-מקומות, הגהות והערות קצרות לספר של בינונים" לכ"ק אדמו"ר זי"ע (נמצא בדפוס), ו"לוח התיקון" שבסוף ס' התניא. תוכן האגרת להעיר מאגה"ק א' [לקמן אגרת פב] ומד"ה שלאח"ז [לקמן אגרת פ. עוד בענין עבודת התפלה, ראה לעיל אגרת ט, ובהנסמן בהערות שם. מבוא פרק ה].
- 4259. לא טובה השמועה כו' מעבירים: ע"ד שמואל-א ב, כד [וראה שיעורים בס' התניא ע' 1884 הערה 1].
- 4260. שמעתי ותרגז בטני: חבקוק ג, טז.
- 4261. האיש החפץ בחיים: [ע"ד תהלים לד, יג].
- 4262. שבמקדש מעט: אלו ביהכ"נ. מגלה כט, א.
- 4263. כמארז"ל שלשה דברים: ברכות נד, ב.
- 4264. הלא טוב: [שופטים ח, ב. מ"ב ה, יב].
- 4265. טוב טוב: [ע"ד ערכין יא, א. כט, א].
- 4266. ואונס רחמנא פטריה: ב"ק כח, ב.
- 4267. שמע שהוא כעונה: סוכה לח, ב.
- 4268. וכדאיתא בגמרא: סוף ר"ה.
- 4269. והנה זאת חקרנוה כֶן הוִא: איוב ה, כז.
- 4270. בדורות כו': להעיר מאגה"ק ט וקו"א ד.
- 4271. המשנה: להעיר מרבי ברכות יג, ב. רשב"י - שבת יא, א.
- 4272. והגמרא: להעיר משבת י ע"א. סוף ר"ה.
- 4273. עתה הפעם: [ע"פ בראשית כט, לד].
- 4274. בעקבות משיחא: סוף סוטה.
- 4275. מצוק העתים: ע"ד דניאל ט, כה.
- 4276. בע"ח ופע"ח: [פע"ח שער התפלה פ"ז. וראה קו"א ד"ה להבין מ"ש בפע"ח].
- 4277. למביני מדע: [ע"ד דניאל א, ד].
- 4278. כל חד לפום שיעורא דיליה: זח"א קג, א.
- 4279. בסדור שבחו כו': ברכות לב, סע"א וכפי' הרי"ף ורא"ש דפליגי אפירש"י ע"ז ז, ב ולהעיר ג"כ משבת קיח, ב, וכפי' [הרמב"ם בספר] היד [הל'] תפלה פ"ז הי"ב.
- 4280. לעורר בהן: בברכות ק"ש, וכמ"ש [בתניא] ח"א פמ"ט.
- 4281. האהבה ה מסותרת: שהיא כוללת כל בחי' אהבה, כמ"ש [בתניא] ח"א פמ"ד. ויותר נכון: דלא בא למעט שאר בחי' אהבה, כ"א לדייק דצריך לעורר האה' ואינו יוצא י"ח אם עדיין האה' מסותרת וכדמסיים בלישני'.
- 4282. בכל לבבך: תפס בכל לבבך מפני שכונת ברכות ק"ש הוא כדי שיהי' בכל לבבך בשני יצריך כמ"ש [בתניא] פמ"ט.
- 4283. ואהבת כו' בכל לבבך כו': דברים ו, ה. גו' גו'?
- 4284. הנמנית ראשונה: אולי לא דק כ"א מהראשונות – ליד וסהמ"צ היא מ"ע ג' ומצוה ד'. לזח"א יא, ב פקודא תנינא [וראה שיעורים בס' התניא ע' 1888 הערה 11].
- 4285. כמ"ש הרמב"ם ז"ל: שכתבה בהלכות יסודי התורה. ולהעיר ג"כ מ[ספר ה]יד סוף הלכות תשובה. ועצ"ע וחיפוש.
- 4286. ושרשה: כנ"ל [ספר ה]יד הל' תשובה.
- 4287. ומקור: עיין לעיל [בתניא] ח"א פ"ד.
- 4288. ודעת לנבון נקל: משלי יד, ז. אגה"ת בסופה.
- 4289. בחלל שמאלי מקום כו': עי' [תניא] ח"א רפ"ט.
- 4290. בירור ניצוצות המוזכר שם בע"ח ופע"ח: [ראה לעיל אגרת נב ד"ה ואודות תפיסתו].
- 4291. אתהפכא או אתכפי': ענינם [תניא] ח"א פכ"ז.
- 4292. כנודע: עיין [תניא] ח"א פל"ז ועוד.
- 4293. הדם הוא הנפש: דברים יב, כג. ועי' [תניא] ח"א רפ"ט.
- 4294. משא"כ בדורות כו': להעיר מלקו"ת ח"ג לב, ד. ח"ג סב, א. ח"ד יב, ב. ח"ד לח, ב. הקדמה ללקו"ת לג' פרשיות. סוף קונטרס העבודה.
סוכה ל״ח ב - הטקסט מספריא
הִלְכְתָא גִּיבָּרָתָא אִיכָּא לְמִשְׁמַע מִמִּנְהֲגָא דְהַלֵּילָא. הוּא אוֹמֵר: ״הַלְלוּיָהּ״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת ״הַלְלוּיָהּ״.
הוּא אוֹמֵר: ״הַלָּלוּ עַבְדֵי ה׳״, וְהֵן אוֹמְרִין: ״הַלְלוּיָהּ״ — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנֶה אַחֲרָיו ״הַלְלוּיָהּ״. הוּא אוֹמֵר: ״הוֹדוּ לַה׳״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״הוֹדוּ לַה׳״ — מִכָּאן שֶׁמִּצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים. אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: מִצְוָה לַעֲנוֹת רָאשֵׁי פְרָקִים.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, — מִכָּאן שֶׁאִם הָיָה קָטָן מַקְרֶא אוֹתוֹ, עוֹנִין אַחֲרָיו מַה שֶׁהוּא אוֹמֵר.
הוּא אוֹמֵר: ״אָנָא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״ וְהֵן אוֹמְרִים: ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָּא״, מִכָּאן שֶׁאִם בָּא לִכְפּוֹל — כּוֹפֵל. הוּא אוֹמֵר: ״בָּרוּךְ הַבָּא״, וְהֵן אוֹמְרִים: ״בְּשֵׁם ה׳״ — מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
בְּעוֹ מִינֵּיהּ מֵרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: שָׁמַע וְלֹא עָנָה, מַהוּ? אֲמַר לְהוּ: חַכִּימַיָּא וְסָפְרַיָּא וְרֵישֵׁי עַמָּא וְדָרָשַׁיָּא אָמְרוּ: שָׁמַע וְלֹא עָנָה — יָצָא.
אִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: מִנַּיִן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה — דִּכְתִיב: ״אֶת (הַדְּבָרִים) אֲשֶׁר קָרָא (יֹאשִׁיָּהוּ)״. וְכִי יֹאשִׁיָּהוּ קְרָאָן? וַהֲלֹא שָׁפָן קְרָאָן, דִּכְתִיב: ״וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן (אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה) לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ״. אֶלָּא, מִכָּאן לְשׁוֹמֵעַ כְּעוֹנֶה.
וְדִילְמָא בָּתַר דִּקְרָאנְהוּ שָׁפָן קְרָא יֹאשִׁיָּהוּ? אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: לָא סָלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב: ״יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע לִפְנֵי ה׳ בְּשׇׁמְעֲךָ (אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה)״ — ״בְּשׇׁמְעֲךָ״ וְלָא ״בְּקׇרְאֲךָ״.
אָמַר רָבָא: לָא לֵימָא אִינִישׁ ״בָּרוּךְ הַבָּא״ וַהֲדַר ״בְּשֵׁם ה׳״, אֶלָּא ״בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳״, בַּהֲדָדֵי. (אֲמַר לֵיהּ רַב סָפְרָא:
Many significant halakhot can be learned from the custom of hallel based on the manner in which it was recited. In reciting hallel there are allusions to several halakhic matters and customs that the Sages instituted due to circumstances extant at the time. Although due to increased literacy and familiarity with the hallel liturgy the reasons no longer apply, these customs remain in practice. The prayer leader recites: “Halleluya” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source that there is a mitzva to respond: Halleluya.
Likewise, the prayer leader recites: “Give praise, servants of the Lord” (Psalms 113:1), and the congregation recites: Halleluya, in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if an adult male was reciting hallel on his behalf, he answers: Halleluya. He recites: “Thank the Lord, for He is good” (Psalms 118:1), and they respond: “Thank the Lord, for He is good.” From here is the source that there is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters. It was also stated that Rav Ḥanan bar Rava said: There is a mitzva to respond by reciting the beginnings of chapters.
Rava continued to cite the significant halakhot learned from hallel. The prayer leader recites: “Lord, please save us” (Psalms 118:25), and the congregation recites: “Lord, please save us,” in response. From here is the source of the halakha cited in the mishna that if a minor was reciting a portion that is not from the beginning of a chapter on one’s behalf, he recites after him precisely what he says.
The prayer leader recites: “Lord, please grant us success,” and the congregation recites in response: “Lord, please grant us success” (Psalms 118:25). From here is the source of the halakha that if one comes to repeat a particular verse in hallel twice, he may repeat it. The prayer leader recites: “Blessed is one who comes” (Psalms 118:26), and the congregation recites the rest of the verse: “In the name of the Lord” (Psalms 118:26), in response. From here is the source of the halakha that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, as the congregation fulfills its obligation even though it does not repeat the entire verse.
Apropos this halakha, the Gemara relates that the Sages raised a dilemma before Rabbi Ḥiyya bar Abba: If one heard a passage recited and did not recite it himself, what is the halakha? Did he fulfill his obligation or not? He said to them that the Sages, and the schoolteachers, and the heads of the nation, and the homiletic interpreters said: One who heard a passage recited and did not recite it himself fulfilled his obligation.
It was also stated that Rabbi Shimon ben Pazi said that Rabbi Yehoshua ben Levi said in the name of Bar Kappara: From where is it derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it? It is as it is written: “All the words of the book which the king of Judea has read” (II Kings 22:16). And did King Josiah read them? Didn’t Shaphan read them, as it is written: “And Shaphan read it before the king” (II Kings 22:10)? Rather, from here it is derived that the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it, and it is as though Josiah read the words himself.
The Gemara asks: And perhaps after Shaphan read them Josiah read them again? Rav Aḥa bar Ya’akov said: It should not enter your mind to say so, as it is written: “Because your heart was tender and you humbled yourself before the Lord when you heard what I spoke in this place” (II Kings 22:19). The Gemara infers: “When you heard” is written in the verse, and not: When you read. In other words, immediately upon hearing Shaphan read the text, King Josiah sent for Huldah the prophetess, which shows that he humbled his heart. Clearly, the halakhic status of one who hears a passage recited is equivalent to that of one who recites it.
Apropos hallel, the Gemara cites additional halakhot. Rava said: Let a person not recite: “Blessed is one who comes,” and then, after pausing, recite: “In the name of the Lord.” Rather, let him recite without pause: “Blessed is one who comes in the name of the Lord.” Rav Safra said to Rava:
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.