ספרי כ"ק אדמו"ר הזקן שולחן ערוך קו"א אורח חיים חלק ב סימן רסג

(ג)

חיפוש חדש

(ג) ומכל מקום בדיעבד כו'. המג"א^טז לא סבירא ליה כתשובת מהר"י ברונא^יז שהעתיק בעולת שבת^יח, לפי שסומך בדיעבד על מהר"ש ומהר"ם^יט. והנה לפי מ"ש המג"א בסי' קנ"ח^כ (וכן הוא בגמרא פ"ז דברכות^כא) דדוקא כשראוי לברך קודם עשייה ולא בירך לא יברך אח"כ אבל כשלא היה אפשר לברך תחלה יכול לברך אח"כ, ומהאי טעמא י"ל שאף שהפסיק הרבה יכול לברך דאיזה גבול יש לדבר^כב (וכמו לרבינא אחר גמר הסעודה ע"ש בדף נ"א), א"כ הוא הדין כאן שאי אפשר לברך בתחלה לפי המנהג^כג, א"כ אף שהפסיקה הרבה אח"כ אין בכך כלום. ובפרט דהכא י"ל דמיקרי עובר לעשייתן, שאינה נהנית מן האור עד לאחר הברכה כמ"ש רמ"א^כד.

ואין להקשות ממ"ש הט"ז ביו"ד סי' ק"ך^כה דכשהנכרי עושה המצוה אין לישראל לברך עליה, וכן משמע במנחות (דף מ"[ב] ע"ב) דקאמר בישראל צריך לברך משמע אבל לא ע"י נכרי (ודברי הזהב מזוקק שם^כו תמוה מאד דבמסקנא לא קאי הכי ע"ש), די"ל הני מילי במצוה שעשיית הנכרי היא גמר מצותה כגון מילה וטבילת כלים^כז, אבל הכא אין ההדלקה גמר המצוה אלא ההנאה לאורה, כמבואר במרדכי^כח בהג"ה, דמהאי טעמא לא היה ר' משולם רוצה לברך עליה והשיב עליו ר"י דשאני הכא שרואין בה מיד להשתמש כו' ע"ש, א"כ אף לדידן דמברכים אינו אלא משום שנהנה בה מיד, והנאה זו היא לישראל ולכן יכול לברך, דלא גרע משירי מצות דיכול לברך עליהן, כגון נענוע הלולב אע"פ שכבר קיים עיקר המצוה בלא ברכה^כט, ואף החולקין שם מודו הכא דזהו עיקר המצוה. ודמי ממש לעושה סוכה אפילו ע"י נכרי שמברך על ישיבתה, אלא דהתם מברך לישב ולא לעשות, משום שהעשיה בלבדה אינה המצוה, ומהאי טעמא ג"כ אינו מברך כלום בשעת העשייה^ל, אבל כאן יכול לברך על ההדלקה, לפי שגמר המצוה נמשך מאליו אחר ההדלקה ואינו מחוסר מעשה כלל, כמ"ש ר"י^לא שרואין בה כו', ר"ל אף שאין צריך עכשיו ברגע זו לשום תשמיש שהרי מברכין בכל ענין מכל מקום רואין בה לשמש כו', כלומר שעל ידי כן יכול להשתמש לכשירצה וכל הראוי לבילה אין כו'^לב. וכן לפי מ"ש רש"י^לג ור"ן^לד שמצטערים בני ביתו לישב בחשך^לה, הנאה זו נמשכת מאליה אחר ההדלקה, ואי אפשר לברך עליה שאין בה ממש אלא על הדלקה שממנה נמשכה, ואף שהנכרי הדליק יכול לברך להדליק, והכוונה שיהא נר דלוק^לו, אי נמי שצונו להדליק אם אינו דלוק כדי ליהנות ועכשיו שהוא דלוק אנו נהנים ג"כ, והנאה זו היא עיקר ציוויו (עיין בתוס'^לז ורא"ש^לח ור"ן^לט דאף למאי דסלקא דעתך דסגי בדלוקה ועומדת אפילו הכי מברך להדליק^מ).

ולא דמי לכסהו הרוח שאינו מברך^מא, דהתם נגמרה המצוה ע"י הרוח, אבל הכא עיקר המצוה נעשית בהנאת הישראל. ודמי ממש לנכרי הנותן לידים שהישראל מברך, דאל"כ לא היו מתירין לכתחלה עיין סי' קנ"ט סי"א^מב, והטעם משום שהמצוה נעשית בגוף הישראל, וה"נ כן הוא לפי פירש"י ור"ן. ואף לפירוש ר"י י"ל כן. אלא די"ל דשאני התם שהישראל פושט ידיו, אע"פ שמסייע אין בו ממש עיין סי' שכ"ח ס"ג, אפשר דלענין ברכה מהני אפילו סיוע בעלמא. הילכך אין לסמוך על זה אלא בדיעבד, ומסתברא לברך אז על הדלקת הנר^מג, עיין סי' ח' בדרכי משה^מד ודו"ק:

הערות

טז. סוף ס"ק יא.
יז. סי' פד: דלא לברך כלל.
יח. ס"ק ד.
יט. פסק מהר"ש מנוישטאט בשם מהר"ם סג"ל (שהובא בהגהות מנהגים אות כו).
כ. ס"ק טז. ולעיל שם סט"ז.
כא. נא, א: התם מעיקרא גברא לא חזי.
כב. אבל ראה לעיל שם: אין סברא כלל שיוכל לברך עליה לעולם אלא מיד אחר עשיייתה. וראה במצויין בשוה"ג שם.
כג. כדלעיל ס"ח.
כד. סעיף ה. ולעיל ס"ח.
כה. ס"ק יז.
כו. יו"ד סי' קכ, שכשהוא כשר בנכרי לא יברך גם כשהישראל עושה.
כז. שבגמרא ובט"ז שם.
כח. רמז רצד.
כט. ראה מ"א סי' תרנא ס"ק יא-ב.
ל. כדלקמן סי' תרמא ס"א. וראה גם לעיל סי' יט ס"א.
לא. שבמרדכי שם.
לב. בילה מעכבת. יבמות קד, ב וש"נ (ואח"כ ישתמש, כדלקמן סי"ג-ד).
לג. כג, ב ד"ה שלום ביתו.
לד. שם ד"ה אמר רבא.
לה. וכדלעיל ס"ד.
לו. ראה דברי מלכיאל ח"ד סי' ה. הערות בשו"ע אדמוה"ז ע' 133. הר צבי ח"א סי' קמ. העו"ב שעא ע' כב.
לז. כה, ב ד"ה חובה.
לח. פ"ב סי' יח.
לט. שם ד"ה גמ' שאני אומר.
מ. ראה דברי מלכיאל שם. הערות בשו"ע שם ע' 134.
מא. ראה חולין פז, א.
מב. ולעיל שם ס"כ.
מג. ראה שו"ת מהר"י ברונא שם: להדליק להבא משמע כו' וכיון דתקנו להדליק שוב אין לברך.
מד. ס"ק ה. וראה דברי מלכיאל שם. הערות בשו"ע שם ע' 135.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 27 עמודים.