יג
יג וכופין בני העיר זה את זהקפד אפילו יחיד את הרביםקפה לקנות תנ"ך להניח בבית המדרש כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הצבורקפו בימיהם שלא ניתנה תורה שבעל פה ליכתב ועכשיו שניתנה ליכתבקפז כופין לקנות גם תורה שבעל פה כולה שהם ספרי התלמוד והפוסקים ומדרש אגדות שילמדו בהם גדולים וקטניםקפח.
וגובין לפי ממוןקפט ואפילו עם הארץ חייב ליתן לפי ממונוקצ וגובין בכל מיני כפיות כמו לשאר צרכי הרביםקצא.
ועיר גדולה שאין הספרים שבבית המדרש מספיקין ויש ביטול תורה מחמת חסרון ספרים שאין נמצאים לקנותקצב ויש יחידים שיש להם ספרים הרבה יש לבית דין לכופם להשאיל ספריהם לכל מי שיתן משכון שוה כשיווי הספר על פי שומת בית דין שאם יתקלקל הספר ישלם הפחת על פי שומת בית דיןקצג.
[והוא הדין אפילו במקום שספרים מצויים לקנות אם איש עני הוא שאין ידו משגת לקנות מחוייב העשיר להשאיל לו על משכון וכופין אותו ולכך ראוי לכל ירא שמים לקנות גמרות קטנות הרבה כדי להשאיל לבני עניים ואמרו חכמיםקצד צדקתו עומדת לעדקצה זה הכותב או קונהקצו ספרים ומשאילן לאחרים]:
הערות
- קפד. תוספתא ב"מ פי"א הי"ב (ס"ת ונביאים). רמב"ם הל' תפלה פי"א ה"א (תנ"ך). הל' שכנים פ"ו ה"א. טור ושו"ע או"ח סי' קנ ס"א. חו"מ סי' קסג ס"א. וראה גם לעיל או"ח סי' נה סכ"ג (ספר תורה). סי' רפד ס"ד (שאין יכולת ביד כל צבור לקנות נביאים שלמים).
- קפה. רבנו ירוחם (מישרים נתיב לא ח"ו, לענין בית שער ודלת לחצר: אפילו מועטין). שו"ת מהר"י מינץ סי' ז (אף לענין תנ"ך). רמ"א חו"מ שם. מאירי ב"ב ח, ב במשנה (אפילו אחד).
- קפו. רמב"ם הל' שכנים שם. טור ושו"ע חו"מ שם. מ"א או"ח שם סק"א. וראה לקו"ש חכ"ד ע' 211 הערה 46.
- קפז. גיטין ס, א. וראה לעיל או"ח סי' שלד סי"ב.
- קפח. מ"א סי' קנ שם (גמרות).
- קפט. עיין רמ"א חו"מ סי' קסג סוס"ג. וב שו"ת מהר"ם פדוואה סי' מב . וראה קו"א סק"ג (כמו בית הכנסת דנגבה לפי ממון). לעיל פ"א ה"ג וש"נ.
- קצ. ראה שו"ת מהר"י מינץ שם (לענין מקוה). רמ"א שם. וכדלעיל פ"א ה"ג (לענין שכר מלמדים).
- קצא. הגהות מיימוניות הל' תפלה פי"א אות ב, בשם תשובת מהר"מ. רמ"א שם. וכדלעיל פ"א ה"ד וש"נ.
- קצב. ראה קו"א סק"ג.
- קצג. הרא"ש בתשובה כלל צג סי' ג. ורמ"א בחו"מ סי' רצב ס"כ.
- קצד. כתובות נ , סע"א (תנ"ך). רי"ף שם (יח, ב). רא"ש שם פ"ד סי' יח. מדרש שוח"ט קיב, ג (ספרים). וכ"ה גירסת התוס' ב"מ קטז, א ד"ה והא. ב"ב נב, ב ד"ה דברים. שבועות מו, ב ד"ה וספרא.
- קצה. תהלים קיב, ג, ט.
- קצו. ראה דרישה סי' רמט בשם מהר"ם. הובא בט"ז סק"א וש"ך סק"ג.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״א:א׳ - הטקסט מספריא
כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בה"כ וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה"כ ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.
משנה תורה, הלכות שכנים ו׳:א׳ - הטקסט מספריא
כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר ולבנות להן בית הכנסת ולקנות ס"ת ונביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הצבור.
שולחן ערוך, אורח חיים ק״נ:א׳ - הטקסט מספריא
כּוֹפִין בְּנֵי הָעִיר זֶה אֶת זֶה לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת וְלִקְנוֹת לָהֶם תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. וְעַיֵּן לְעֵיל סי' נ"ה אִם כּוֹפִין זֶה אֶת זֶה לִשְׂכֹּר לָהֶם מִנְיָן.
משנה תורה, הלכות תפילה וברכת כהנים י״א - הטקסט מספריא
כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריך להכין לו בית שיכנסו בו לתפלה בכל עת תפלה ומקום זה נקרא בה"כ וכופין בני העיר זה את זה לבנות להם בה"כ ולקנות להם ספר תורה נביאים וכתובים.
כשבונין בית הכנסת אין בונין אותה אלא בגבהה של עיר שנאמר בראש הומיות תקרא ומגביהין אותה עד שתהא גבוהה מכל חצרות העיר שנאמר ולרומם את בית אלהינו ואין פותחין פתחי הכנסת אלא במזרח שנאמר והחונים לפני המשכן קדמה ובונין בו היכל שמניחין בו ספר תורה ובונין היכל זה ברוח שמתפללין כנגדו באותה העיר כדי שיהיו פניהם אל מול ההיכל כשיעמדו לתפלה.
ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם וכשמעמידין התיבה שיש בה ספר תורה מעמידין אותה באמצע ואחורי התיבה כלפי ההיכל ופניה כלפי העם.
כיצד העם יושבין בבתי כנסיות הזקנים יושבין ופניהן כלפי העם ואחוריהם כלפי ההיכל וכל העם יושבין שורה לפני שורה ופני השורה לאחורי השורה שלפניה עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה ובעת ששליח ציבור עומד לתפלה עומד בארץ לפני התיבה ופניו לפני הקדש כשאר העם.
בתי כנסיות ובתי מדרשות נוהגין בהן כבוד ומכבדים אותן ומרביצין אותן ונוהגין כל ישראל בספרד ובמערב בשנער ובארץ הצבי להדליק עששיות בבתי כנסיות ולהציע בקרקען מחצלאות כדי לישב עליהם ובערי אדום יושבין בה על הכסאות.
בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהן קלות ראש כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה ואין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהן ואין מטיילין בהן ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים וחכמים ותלמידיהם מותרין לאכול ולשתות בהן מדוחק.
ואין מחשבין בהן חשבונות אא"כ היו חשבונות של מצוה כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים וכיוצא בהן ואין מספידין בהן אלא הספד של רבים כגון שיהיה שם הספד גדולי חכמי אותה העיר שכל העם מתקבצין ובאין בגללן.
היה לבית הכנסת או לבית המדרש שני פתחין לא יעשנו קפנדריא כדי שיכנס בפתח זה ויצא בפתח שכנגדו לקרב הדרך שאסור ליכנס בהן אלא לדבר מצוה.
מי שצריך ליכנס לבית הכנסת לקרות תינוק או חבירו יכנס ויקרא מעט או יאמר שמועה ואחר כך יקרא חבירו כדי שלא יכנס בשביל חפציו בלבד ואם אינו יודע יאמר לתינוק מן התינוקות קרא לי הפסוק שאתה קורא בו או ישהה מעט בבית הכנסת ואח"כ יצא שהישיבה שם מעסקי המצות היא שנאמר אשרי יושבי ביתך וגו'.
מי שנכנס להתפלל או לקרות מותר לו לצאת בפתח שכנגדו כדי לקרב את הדרך ומותר לאדם ליכנס לבית הכנסת במקלו במנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל רגליו ואם היה צריך לרוק ירוק בבית הכנסת.
בתי כנסיות ובתי מדרשות שחרבו בקדושתן הן עומדות שנאמר והשימותי את מקדשיכם אף על פי שהן שוממין בקדושתן הן עומדין וכשם שנוהגין בהן כבוד ביישובן כך נוהגין בהן בחורבנם חוץ מכיבוד וריבוץ שאין מכבדין אותן ואין מרביצין אותן עלו בהן עשבים תולשין אותם ומניחין אותן במקומן כדי שיראו אותן העם ותעור רוחם ויבנום.
אין סותרין בית הכנסת כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר אבל בונין אחר ואחר כך סותרין זה שמא יארע להם אונס ולא יבנו אפילו כותל אחד ממנו בונה החדש בצד הישן ואח"כ סותר הישן.
בד"א שלא חרבו יסודותיו או שלא נטו כתליו ליפול אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כתליו ליפול סותרין אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה שמא תדחק השעה וישאר חרב.
מותר לעשות בית הכנסת בית המדרש אבל בית המדרש אסור לעשותו בית הכנסת שקדושת בית המדרש יתירה על קדושת בית הכנסת ומעלין בקדש ולא מורידין וכן בני העיר שמכרו בית הכנסת יש להן ליקח בדמיו תיבה מכרו תיבה יש להן ליקח בדמיה מטפחות או תיק לספר תורה מכרו מטפחות או תיק לוקחים בדמיו חומשים מכרו חומשין לוקחין בדמיו ספר תורה אבל אם מכרו ספר תורה אין לוקחין בדמיו אלא ספר תורה אחר שאין שם קדושה למעלה מקדושת ספר תורה וכן במותריה.
וכן אם גבו העם מעות לבנות בית המדרש או לבית הכנסת או לקנות תיבה או מטפחות ותיק או ספר תורה ורצו לשנות כל מה שגבו אין משנין אותן אלא מקדושה קלה לקדושה חמורה ממנה אבל אם עשו מה שגבו לעשות והותירו משנין המותר לכל מה שירצו וכל כלי בית הכנסת כבית הכנסת פרוכת שעל הארון שמניחים בו הספרים כמטפחות הספרים ואם התנו עליהם הרי הן כפי התנאי.
במה דברים אמורים שמותר למכור בית הכנסת בבית הכנסת של כפרים שלא עשו אותו אלא על דעת בני הכפר לבדם שיהיה להם להתפלל בו שאם רצו כולם למוכרו מותרין אבל בית הכנסת של כרכין הואיל ועל דעת כל אנשי העולם נעשה שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה נעשה של כל ישראל ואין מוכרין אותו לעולם.
בני הכפר שרצו למכור בית הכנסת שלהן או לבנות בדמיו בית הכנסת אחר או לקנות בדמיו תיבה או ספר תורה צריכין להתנות על הלוקח שלא לעשות אותו לא מרחץ ולא בורסקי והוא המקום שמעבדין בו את העורות ולא בית הטבילה ולא בית המים ואם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר בשעת מכירה שיהא הלוקח מותר לעשות בו כל אלו מותר.
וכן אם התנו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר על מותר הדמים שיהיו חולין הרי הן חולין וכשלוקחין הדמים ובונין מהן בית הכנסת אחר או שיקנו מהם תיבה או מטפחות ותיק או חומשין או ספר תורה השאר יהא חולין כמו שהתנו ויעשו בהן מה שירצו.
וכן אם קבלו עליהן כל אנשי העיר או רובם אדם אחד כל מה שעשה עשוי והוא מוכר ונותן לבדו כפי מה שיראה ויתנה כפי מה שיראה.
כשם שמותר להם למכור בית הכנסת כך נותנין אותו במתנה שאילו לא היה להם לציבור הנייה במתנה זו לא נתנוהו אבל לא משכירין אותו ולא ממשכנין אותו וכן כשסותרין בתי כנסיות לבנותן מותרין למכור ולהחליף ולתת במתנה הלבנים והעצים והעפר שלהן אבל להלוותן אסור שאין הקדושה עולה מהן אלא בדמים או בהנייה שהיא כדמים.
רחובה של עיר אע"פ שהעם מתפללין בו בתעניות ובמעמדות מפני שהקיבוץ רב ואין בתי כנסיות מכילין אותן אין בו קדושה מפני שהוא עראי ולא נקבע לתפלה וכן בתים וחצרות שהעם מתקבצין בהם לתפלה אין בהם קדושה מפני שלא קבעו אותם לתפלה בלבד אלא עראי מתפללים בהן כאדם שמתפלל בתוך ביתו.
בבא מציעא קט״ז א - הטקסט מספריא
יַתִּירָא הוּא, כֵּיוָן דְּיַתִּירָא הוּא – שִׁדְיֵיהּ אַרֵיחַיִם וָרָכֶב.
אֲבָל הָכָא, ״כִּי אִם צְלִי אֵשׁ״ לָאו יַתִּירָא הוּא, דְּמִבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: בְּשָׁעָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי, יֶשְׁנוֹ – בְּבַל תֹּאכַל נָא. בְּשָׁעָה שֶׁאֵינוֹ בְּקוּם אֱכוֹל צָלִי – אֵינוֹ בְּבַל תֹּאכַל נָא.
תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה: חָבַל זוּג שֶׁל סַפָּרִים וְצֶמֶד שֶׁל פָּרוֹת – חַיָּיב שְׁתַּיִם. זֶה בְּעַצְמוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ – אֵינוֹ חַיָּיב אֶלָּא אַחַת.
וְתַנְיָא אִידַּךְ: חָבַל זוּג שֶׁל סַפָּרִים וְצֶמֶד שֶׁל פָּרוֹת, יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּיב אֶלָּא אַחַת – תַּלְמוּד לוֹמַר ״לֹא יַחֲבֹל רֵיחַיִם וָרָכֶב״. מָה רֵיחַיִם וָרֶכֶב שֶׁהֵן מְיוּחָדִין שְׁנֵי כֵּלִים וְעוֹשִׂין מְלָאכָה אַחַת, וְחַיָּיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ – אַף כׇּל דְּבָרִים שֶׁהֵן שְׁנֵי כֵּלִים מְיוּחָדִים וְעוֹשִׂין מְלָאכָה אַחַת – חַיָּיב עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
הָהוּא גַּבְרָא דַּחֲבַל סַכִּינָא דְּאַשְׁכַּבְתָּא מֵחַבְרֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּאַבָּיֵי, אֲמַר לֵיהּ: זִיל אַהְדְּרֵיהּ, דְּהָוֵי לֵיהּ כְּלִי שֶׁעוֹשִׂים בּוֹ אוֹכֶל נֶפֶשׁ, וְתָא קוּם בְּדִינָא עֲלֵהּ. רָבָא אָמַר: לָא צְרִיךְ לְמֵיקַם בְּדִינָא עֲלֵהּ, וְיָכוֹל לִטְעוֹן עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן.
וְאַבָּיֵי לֵית לֵיהּ הָהִיא סְבָרָא: מַאי שְׁנָא מֵהָנְהוּ עִיזֵּי דְּאָכְלִי חוּשְׁלָא בִּנְהַרְדְּעָא, וַאֲתָא מָרָא דְחוּשְׁלָא וּתְפַס לְהוּ וְקָא טָעֵין טוּבָא. וַאֲמַר אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל יָכוֹל לִטְעוֹן עַד כְּדֵי דְּמֵיהֶן!
הָתָם לָאו מִידֵּי (דַּעֲבִדָא) [דַּעֲבִיד] לְאוֹשׁוֹלֵי וּלְאוֹגוֹרֵי הוּא. הָכָא מִידֵּי דַּעֲבִיד לְאוֹשׁוֹלֵי וּלְאוֹגוֹרֵי הוּא. דִּשְׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין: דְּבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר, וְאָמַר לְקוּחִין הֵן בְּיָדִי – אֵינוֹ נֶאֱמָן.
וְרָבָא לֵית לֵיהּ הַאי סְבָרָא? וְהָא רָבָא אַפֵּיק זוּגָא דְסַרְבָּלָא וְסִפְרָא דְאַגָּדְתָּא מִיַּתְמֵי בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִין לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר! אָמַר לָךְ רָבָא: הַאי נָמֵי, כֵּיוָן דְּמִיפַּגְמָא – קָפְדִי אִינָשֵׁי וְלָא מוֹשְׁלִי.
הֲדַרַן עֲלָךְ הַמְקַבֵּל
is superfluous and therefore includes other utensils as well. Since it is superfluous, apply it as another prohibition upon the lower and upper millstones.
But here, with regard to the Paschal offering, the phrase “but roasted with fire” is not superfluous, as he requires it for that which is taught in a baraita: At the time when one is included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal offering, he is also included in the prohibition not to eat of it raw, but at a time when one is not included in the mitzva to arise and eat the roasted Paschal offering, he is not included in the prohibition not to eat of it raw either. Consequently, one who eats the Paschal offering at that time is not liable to receive lashes.
§ The Gemara returns to the dispute concerning the lower and upper millstones. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rav Yehuda: If one took as collateral barbers’ scissors [zog] or a pair of cows, he is liable to receive two sets of lashes. If he took this one blade of the pair of scissors by itself or that one cow by itself, he is liable to receive only one set of lashes. According to this tanna, he is not liable for the general prohibition.
And it is taught in another baraita: If one took as collateral barbers’ scissors or a pair of cows, one might have thought that he is liable to receive only one set of lashes. Therefore, the verse states: “He may not take as collateral the lower or upper millstone,” which indicates that just as the lower and upper millstones are unique in that they are two distinct vessels and they perform one task together, and nevertheless one is liable separately for this and separately for that, so too, with regard to all items that are composed of two individual vessels, such as barbers’ scissors or a pair of cows, and they perform one task, he is liable separately for this and separately for that.
§ The Gemara relates: There was a certain man who took as collateral a slaughtering knife from another. He came before Abaye to ask him what to do. Abaye said to him: Go and return it, as it is a vessel used in the preparation of food, and it is therefore forbidden to take as collateral, and go stand in judgment, i.e., litigate with the debtor in court, concerning how much money he owes you. Rava said: He does not have to stand in judgment for this. Since the knife is in his possession, he can claim the amount of the debt up to its value.
The Gemara asks: And does Abaye not accept that reasoning, that one who seized an item belonging to a debtor may claim the sum owed to him up to the value of the item? In what way is it different from the incident involving those goats that ate peeled barley [ḥushla] in Neharde’a, and the owner of the peeled barley came and seized the goats and claimed that their owner was indebted to him for a large amount, and Shmuel’s father, who acted as a judge in this case, said that he can claim a sum up to their value?
The Gemara answers that there is a difference between the two cases: There, a goat is an item that is not usually lent out or rented. Consequently, the one who possesses them has a presumptive right of ownership upon which he can base his claim. Conversely, here, the slaughtering knife is an item that is usually lent out or rented. Therefore, he is not deemed credible without proof that it is his merely by virtue of its being in his possession. The Gemara supports this distinction: As Rav Huna bar Avin sent the following ruling: In a case of items that are usually lent out or rented, and one in possession of them says: They were acquired by me, he is not deemed credible by this claim alone. He must provide further proof, as he might have borrowed or rented them.
The Gemara asks: And does Rava not accept this reasoning? But didn’t Rava himself remove scissors used for wool and a scroll of aggada from the possession of orphans as items that are usually lent out or rented? The Gemara answers: Rava could have said to you: With regard to this slaughtering knife too, since it is likely to be damaged, people are particular and do not lend it out. Therefore, it is not considered an item that is typically lent out, and the one in possession of it can claim the money owed to him up to the value of the knife.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד - קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 7 עמודים.
- שולחן ערוך קו"א חושן משפט דיני הלואה (ד) מאותו ספר שבועות מו, ב
- שוע"ר עם ביאור דברי שלום הלכות שבת - ח"ד (סי' שא-שז) שא באיזה כלים מותר לצאת בשבת ובאיזה מהם אסורים שבועות מו, ב
- לקוטי שיחות כרך לה וישב שיחה ב ב"ב נב, א
- לקוטי שיחות כרך יט תצא שיחה ב ב"ב נב, ריש ע"ב
- תורת מנחם שיחת יום ד' פ' בשלח, יו"ד שבט, ה'תשט"ו ב"ב נב, ב
- שולחן ערוך חושן משפט הלכות גזלה וגנבה דיני גזלה וגנבה כה מאותו ספר ב"ב נב, א
- תורת מנחם שיחת ש"פ שלח, מבה"ח תמוז, ה'תש"ל ב"ב נב, רע"ב