ס
מקומו' שהיום קצר מאד והלילה גדולה מאד, ויש מקומות שהיום גדול מאד והלילה קצר מאד הכל לפי המקום והזמן ההוא אם השמש זורח שם במוקדם או במאוחר וכן בשקיעתה כו' כידוע לחכמי התכונה.
ואעפ"כ זמן ק"ש שתיקנו חז"ל הוא בכל מקום בשוה דהיינו ברביע היום כו' ואע"פ שבזמן ק"ש של מקום ההוא הוא במקום זה עדיין לילה ואפילה כו' וכנודע שבזמן הבוקר בעלות השחר זמן ק"ש אתער בוקר דלעילא בוקר דאברהם6 שאז מתגלה מדת החסד עליון למטה. וא"כ אם זמן אינו נברא איך יתחלק החסד עליון בשינוי הזמן במקום זה מתגלה קודם ובמקום זה באיחור זמן מה מאחר שהזמן הנה ישנו למעלה ג"כ הרי עת וזמן א' הוא להתגלות הח"ע והי' מצטרך להיות בכל המקומות בשוה בזמן א' קריא' שמע כו', וכן בענין קידוש השבת שא' רבי יוסי יהי' חלקי ממכניסי שבת בטברי'7 וממוציאי שבת בציפורי שבטברי' מכניסין השבת קודם לצפורי ששם עדיין חול וכן בציפורי מוציאי' השבת באיחור זמן שאז שבטברי' נעשה חול ובצפורי חל עדיין קדושת שבת כו' ואיך יתכן למעלה בקדושת השבת שיהי' תלוי בשינויי הזמן שלמטה של המקומות המשונים, ואיך יתחלק לחלקים של הזמן המשונה בהמקומות שלמטה שממ"נ איך שהוא למעלה בזמן א' כך הי' צ"ל למטה בכל המקומות בשוה בטברי' שאז יתחייב מיתה בעשיית מלאכה מאבות מלאכות ובציפורי יהי' מותר וכן להיפך כו'. אך הענין שבאמת עיקר התהוות הזמן הוא למטה שמשתנה לפי אופן שינוי המקומות בשינוי סדר זריחות השמש ושקיעתה במקום ההוא, אבל למעלה באצי' הוא למעלה מהזמן הצופה ומביט עד סוף כל הדורות בסקירה אחת, רק שינויי הזמן שלמטה בחול ושבת וי"ט לילה ויום קיץ וחורף הוא למעלה השינוי בהספירות עליונות ששרש השבת שלמטה הוא למעלה ספי' <מד>
מלכות כי בו שבת וינפש8, ושיתא יומין דחול הם ו' מדות9 שהם ו' ימי המעשה כו' והם הם מקוריים לסבת התהוות שינויי הזמן שלמטה בו' ימי המעשה ואח"כ בא שבת בא מנוחה10 כו' אך למעלה השינוי הזה אינו בבחי' הזמן זולתי בספירות שיו"ט מקבל מספי' א' ושבת מספי' אחרת וששת ימי המעשה מספירות אחרי', והספירו' האלו המשוני' נכללי' ונסקרי' בסקירת החכמה עליונה דאצי' בסקירה אחת שהחכמה איננה בגדר זמן כלל שלא יתכן לומר עליה סבת הזמן כ"א הכל נכללי' כאחד בסקירה א' בלי שיהוי זמן מה ואין מוקדם ומאוחר שזהו צופה ומביט עד סוף כל הדורות (כענין הראי' הגשמיו' על גוש גשמיי שההבטה בהעין תופס כל עצם הדבר ההוא בלי קדימת ראש וסוף כלל ואין בו מוקדם ומאוחר כמשנ"ת במ"א).
הערות
- 6. אתער בוקר דלעילא בוקר דאברהם : ראה זהר (רעיא מהימנא) משפטים קיט, ב. תקו"ז תכ"ב (סז, א). וראה תו"א יב, א.
- 7. שא' רבי יוסי יהי' חלקי ממכניסי שבת בטברי' : שבת קיח, ב.
- 8. כי בו שבת וינפש : ראה בראשית ב, ג. תשא לא, יז.
- 9. ושיתא יומין דחול הם ו' מדות : ראה גם תו"ח נח סא, ב ואילך. שמות תריט, ב.
- 10. בא שבת בא מנוחה : פרש"י עה"פ בראשית ב, ב. פרש"י ד"ה ויכל — מגילה ט, א. (וראה ב"ר פ"י, ט). תוד"ה חצבה — סנהדרין לח, א.
רש"י על בראשית ב׳:ב׳ - הטקסט מספריא
ויכל אלהים ביום השביעי. ר' שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּשָׂר וָדָם, שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו צָרִיך לְהוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, הַקָּבָּ"ה שֶׁיּוֹדֵעַ עִתָּיו וּרְגָעָיו, נִכְנָס בֹּו כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, וְנִרְאֶה כְאִלּוּ כִלָּה בוֹ בַיֹּום. דָּ"אַ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר? מְנוּחָה, בָּאת שַׁבָּת בָּאת מְנוּחָה, כָּלְתָה וְנִגְמְרָה הַמְּלָאכָה:
ויכל אלהים ביום השביעי AND ON THE SEVENTH DAY GOD FINISHED — R. Simeon says: A human being (literally, flesh and blood) who cannot know exactly his times and moments (who cannot accurately determine the point of time that marks the division between one period and that which follows it) must needs add from the week-day and observe it as the holy day (the Sabbath), but the Holy One, blessed be He, who knows His times and moments, began it (the seventh day) to a very hair’s breadth (with extreme exactness) and it therefore appeared as though He had completed His work on that very day (Genesis Rabbah 10:9). Another explanation: What did the world lack? Rest! Sabbath came — Rest came; and the work was thus finished and completed (Genesis Rabbah 10:9)!
בראשית רבה י׳:ט׳ - הטקסט מספריא
רַבִּי שָׁאֲלֵיהּ לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אֲמַר לֵיהּ שָׁמַעְתָּ מֵאָבִיךָ מַהוּ וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אֶתְמְהָא. אֶלָּא כָּזֶה שֶׁהוּא מַכֶּה בְּקוּרְנָס עַל גַּבֵּי הַסַּדָּן, הִגְבִּיהָהּ מִבְּעוֹד יוֹם וְהוֹרִידָהּ מִשֶּׁתֶּחְשַׁךְ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי בָּשָׂר וָדָם שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לֹא עִתָּיו וְלֹא רְגָעָיו וְלֹא שְׁעוֹתָיו, הוּא מוֹסִיף מֵחֹל עַל הַקֹּדֶשׁ, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹדֵעַ רְגָעָיו וְעִתָּיו וּשְׁעוֹתָיו, נִכְנַס בּוֹ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה. גְּנִיבָא וְרַבָּנָן, גְּנִיבָא אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, וְצִיְּירָהּ וְכִיְּירָהּ, וּמָה הָיְתָה חֲסֵרָה, כַּלָּה שֶׁתִּכָּנֵס לְתוֹכָהּ. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. רַבָּנָן אָמְרֵי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשׂוּ לוֹ טַבַּעַת, מֶה הָיְתָה חֲסֵרָה, חוֹתָם. כָּךְ מֶה הָיָה הָעוֹלָם חָסֵר, שַׁבָּת. וְזֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁשִּׁנּוּ לְתַלְמַי הַמֶּלֶךְ, וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וַיִּשְׁבּוֹת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. תַּלְמַי הַמֶּלֶךְ שָׁאַל אֶת הַזְּקֵנִים בְּרוֹמִי, בְּכַמָּה יָמִים בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹלָמוֹ, אָמְרוּ לוֹ לְשִׁשָּׁה יָמִים. אָמַר לָהֶם וּמֵאוֹתָהּ שָׁעָה גֵּיהִנֹּם נִסּוֹקֶת לָרְשָׁעִים, אוֹי לָעוֹלָם מִדִּינָיו. מְלַאכְתּוֹ, לֹא כֵן אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי סִימוֹן, לֹא בְּעָמָל וְלֹא בִּיגִיעָה בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וְאַתְּ אוֹמֵר מִכָּל מְלַאכְתּוֹ, אֶתְמְהָה. אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁהֵן מְאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁהֵן מְקַיְמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא כֻּלּוֹ בְּעָמָל וּבִיגִיעָה. וּמַה נִּבְרָא בוֹ לְאַחַר שֶׁשָּׁבַת, שַׁאֲנָן, וְנַחַת, שַׁלְוָה, וְהַשְׁקֵט. רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן רַבִּי נְהוֹרָאי, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מְמַשְׁמְשִׁין בָּהֶם הָיוּ מוֹתְחִים וְהוֹלְכִין, כֵּיוָן שֶׁנָּחוּ יְדֵי קוֹנֵיהֶם מֵהֶן, נִתַּן לָהֶם נִחָה, (שמות כ, י): וַיָּנַח לְעוֹלָמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, אָמַר רַבִּי אַבָּא בָּשָׂר וָדָם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה אֵינוֹ נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹתֵן דּוּנְטִיבָה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אַסְטַאטִיבָה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה אַסְטַאטִיבָה וְנָתַן דּוּנְטִיבָה, וַיִּשְׁבֹּת וַיְבָרֶךְ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.