תט
הוא גבורות דאימ'. וזהו העם ההולכים בחשך150 ראו אור גדול, מפני שהלכו בחשך לכן ראו אור גדול.
וזהו"ע נר חנוכה מצותה משתשקע151, שנשקע שמש הוי', וכמ"ש אל תראוני שאני שחרחורת שזפתני השמש דאסתלק שימשא מני', והיינו אף כשיתבונן איך דאני ה' לא שניתי152 ואתה הוא קודם שנברה"ע153 כו' מ"מ ואתם בנ"י לא כליתם154 שלא באו לכלות הנפש, וזהו משתשקע, שנשקע לגמרי כמו טבעו155 כו', אז צריכים להדליק נ"ח שיש בהם שמן ופתילה ותרי גוונא אור הם פנימים ומקיפים ושמן ופתילה הוא להמשיך האור למטה ומצותה להניח על פתח הבית מבחוץ156 דוקא במקום החשך יאיר האור שהחשך יהי' אור, והזמן הוא עד שתכלה רגל מן השוק, עד דכלי' רגלי דתרמודאי157, דכ"ז שיש בנ"א בשוק אין המזיקין שולטים כ"כ אבל אח"כ אינו שייך בירורים, וזהו"ע ז' מצות דרבנן158 דערבים עלי דברי דודיך יותר מיינה ש"ת159, בינה יתירה ניתנה באשה160, והוא סופר וספר161, דס"ת הוא בינה162 ומי שכותב את הספר הוא בינה יתירה, וכמו"כ כאן ע"י הזורעים בדמעה כו' בא יבא ברנה. ומה שישראל דוקא הם המבררים דהנה כתי' כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו163, דדוקא ישראל שעושה מצוה164 אז הוא מצוה אבל לא או"ה165 (ה' וכמ"ש כי תהיו אתם ארץ חפץ166 דוקא ע') אדרבה גוי ששבת167 חייב מיתה דלא ישבותו, לבד ז' מצות ב"נ168 יכולים הם ג"כ
הערות
- 150. העם ההולכים בחשך : ישעי' ט, א. ראה גם לעיל (בחלק המאמרים) המשך מצה זו על יד הערה 1177.
- 151. נר חנוכה מצותה משתשקע : ראה שבת כא, ב. לעיל הנחה ד"ה ואלא עלמא אמאי קאים על יד הערה 29 ואילך.
- 152. דאני ה' לא שניתי : מלאכי ג, ו.
- 153. ואתה הוא קודם שנברה"ע : ראה תפלת השחר. של"ה תולדות אדם ג, ב. מאמרי אדה"ז על מארז"ל ע' שלו.
- 154. ואתם בנ"י לא כליתם : המשך הכתוב אני ה' לא שניתי. ראה תו"א יתרו סז, א. תו"ח שמות ח"א ז, ג. וש"נ. לקמן ח"ב (בחלק המאמרים) המשך יונתי על יד הערה 663.
- 155. טבעו : בשלח טו, ד. תהלים ט, טו. איכה ב, ט.
- 156. ומצותה להניח על פתח הבית מבחוץ : שבת כא, ב.
- 157. עד שתכלה. . דכלי' רגלי דתרמודאי : שבת שם.
- 158. ז' מצות דרבנן : נסמן לעיל בהנחה ד"ה סמכוני באשישות הערות 82-83.
- 159. דערבים עלי. . מיינה ש"ת : ע"ז לה, א וברש"י שם.
- 160. בינה יתירה ניתנה באשה : ראה נדה מה, ב. ב"ר רפי"ח.
- 161. סופר וספר : ראה ס"י בתחילתו.
- 162. דס"ת הוא בינה : ראה זהר ויקהל דף ר, א. לקמן ח"ב (בחלק המאמרים) מאמר ד"ה ושאבתם מים פ"ד. וש"נ.
- 163. כי יעקב. . לסגולתו : תהלים קלה, ד.
- 164. דדוקא ישראל שעושה מצוה : ראה תו"א שמות נג, ד (ובהנסמן בריש המאמר שם). יתרו סח, ב. ע, ד. עב, ב. בהערה הבאה.
- 165. אבל לא או"ה : ראה לעיל הנחה ד"ה בן פורת יוסף הא' ובהערה 57.
- 166. כי תהיו אתם ארץ חפץ : מלאכי ג, יב. מובא גם לעיל שם על יד הערה 53.
- 167. גוי ששבת : סנהדרין נח, סע"ב. ראה גם לקמן (בחלק הנחות) הנחה ד"ה הנה אנכי כורת על יד הערה 57.
- 168. ז' מצות ב"נ : ראה סנהדרין נו, סע"א. רמב"ם הל' מלכים רפ"ט.
משנה תורה, הלכות מלכים ומלחמות ט׳ - הטקסט מספריא
על ששה דברים נצטווה אדם הראשון:על ע"ז ועל ברכת השם ועל שפיכות דמים ועל גילוי עריות ועל הגזל ועל הדינים אע"פ שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו והדעת נוטה להן מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו נמצאו שבע מצות וכן היה הדבר בכל העולם עד אברהם בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה והוא התפלל שחרית ויצחק הפריש מעשר והוסיף תפלה אחרת לפנות היום ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית ובמצרים נצטוה עמרם במצות יתירות עד שבא משה רבינו ונשלמה תורה על ידו.
בן נח שעבד ע"ז הרי זה חייב והוא שיעבוד כדרכה וכל ע"ז שבית דין של ישראל ממיתין עליה בן נח נהרג עליה וכל שאין בית דין של ישראל ממיתין עליה אין בן נח נהרג עליה ואף על פי שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחין אותו להקים מצבה ולא ליטע אשרה ולא לעשות צורות וכיוצא בהן לנוי.
בן נח שבירך את השם בין שבירך בשם המיוחד בין שבירך בכינוי בכל לשון חייב מה שאין כן בישראל.
בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל.
שש עריות אסורות על בני נח:האם ואשת האב ואשת איש ואחותו מאמו וזכור ובהמה שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו ואת אמו כמשמעה ודבק באשתו ולא באשת חבירו באשתו ולא בזכור והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה.
בן נח חייב על מפותת אביו ואנוסת אביו הרי היא אמו מכל מקום וחייב על אשת אביו אפילו לאחר מיתת אביו וחייב על הזכור בין קטן בין גדול ועל הבהמה בין קטנה בין גדולה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל.
אין בן נח חייב על אשת חבירו עד שיבא עליה כדרכה אחר שנבעלה לבעלה אבל מאורסה או שנכנסה לחופה ולא נבעלה אין חייבין עליה שנאמר והיא בעולת בעל במה דברים אמורים בבן נח שבא על בת נח אבל עכו"ם הבא על הישראלית בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב ואם היתה נערה מאורסה נסקל עליה כדיני ישראל בא עליה אחר שנכנסה לחופה ולא נבעלה הרי זה בחנק כדיני ישראל אבל אם בא על אשת ישראל אחר שנבעלה הרי זה כמי שבא על אשת עכו"ם חבירו ויהרג בסייף.
בן נח שייחד שפחה לעבדו ובא עליה הרי זה נהרג עליה משום אשת חבירו ואינו חייב עליה עד שיפשט הדבר ואמרו לה העם זו דבית עבד פלוני ומאימתי תחזור להתירה משיפרישנה מעבדו ויפרע ראשה בשוק ומאימתי תהיה אשת חבירו כגרושה שלנו משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה שאין להם גירושין בכתב ואין הדבר תלוי בו לבד אלא כל זמן שירצה הוא או היא לפרוש זה מזה פורשין.
בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל וכן חייב על פחות משוה פרוטה ובן נח שגזל פחות משוה פרוטה ובא אחר וגזלה ממנו שניהן נהרגין עליה.
וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא ניתנו השיעורין אלא לישראל בלבד ומותר הוא בדם מן החי.
אחד האבר או הבשר הפורש מן הבהמה או מן החיה אבל העוף יראה לי שאין בן נח נהרג על אבר מן החי ממנו.
השוחט את הבהמה אפילו שחט בה שני הסימנין כל זמן שהיא מפרכסת אבר ובשר הפורשין ממנה אסורין לבני נח משום אבר מן החי.
כל שאסור על ישראל משום אבר מן החי אסור על בני נח ויש שבני נח חייבין ולא ישראל שבני נח אחד בהמה וחיה בין טמאה בין טהורה חייבין עליה משום אבר מן החי ומשום בשר מן החי ואבר ובשר הפורשין מן המפרכסת אע"פ ששחט בה ישראל שני סימנין הרי זה אסור לבני נח משום אבר מן החי.
וכיצד מצווין הן על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.