ש"פ שלח, כ"ח סיון, מבה"ח תמוז, ה'תשי"ב

5

(הנחה בלתי מוגה)

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם גו' ועשיתם אשה גו' והקריב המקריב גו'⁵, ומסיים בענין הנסכים. וכפרש"י⁶ דמ"ש ועשיתם אשה אין זה ציווי אלא רשות, דכאשר יעלה על לבבכם לעשותם אשה לה' הנה אז צריך המקריב להקריב על הקרבן נסכים, היינו דהציווי הוא על הנסכים. וחיוב זה הוא דוקא כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, דבהיותם במדבר עדיין לא נצטוו על נסכים. ויש בזה כמה דיעות⁷, חד אמר דבמדבר לא נצטוו בנסכים כלל, וחד אמר דבמדבר הנסכים לא היו חיוב יחד עם הקרבן, וחד אמר שהי' חיוב נסכים רק בקרבן תמיד ולא בשאר קרבנות, וי"א שהחיוב הי' רק בקרבנות ציבור אבל לא בקרבנות יחיד. אבל לכו"ע נתחדש בבואם לארץ חיוב מיוחד בענין הנסכים, שהוא בכל הקרבנות. וחיוב זה נתחדש דוקא לאחר ירושה וישיבה, כמ"ש כי תבואו אל ארץ מושבותיכם דוקא. וצריך להבין, מדוע תלוי ענין הנסכים בירושת וישיבת ארץ ישראל.

ולהבין זה יש להקדים תחילה את ביאור ההפרש שבין נסכים לקרבנות⁸, היינו בין הקרבנות שבקרבנות והנסכים שבהם (וכנ"ל שחיוב הנסכים הוא עם הקרבנות). דהנה ענין הקרבנות קשור עם אש דוקא, כמ"ש ועשיתם אשה לה' (אשה לשון אש) וכתיב⁹ את קרבני לחמי לאישי, דטבע האש הוא להיות תמיד בתנועה של עלי' מלמטה למעלה. וכידוע שזהו החילוק בין יסוד האש לשאר היסודות¹⁰, דמים ועפר טבעם בירידה, והרוח אף שאין טבעה בירידה מ"מ אין בה טבע העלי'

6

גם כן¹¹, משא"כ טבע האש הוא לעלות למעלה. ונמצא, שענין העלי' מלמטה למעלה כמו שהוא בדברים גשמיים הרי הוא ביסוד האש שלמטה. ומזה שהקרבנות נקראו אישי מוכח שעיקר ענין הקרבנות הוא ההעלאה מלמטה למעלה. וענין זה הוא בכל הקרבנות, לא רק בקרבן עולה שהוא כליל לה', אלא גם קרבן זבח ענינו הוא עלי'. וכמו שהוא בקרבנות למטה כן הוא גם במדריגה למעלה שמגיעים אלי' ע"י קרבנות, דגם בחי' זו נק' בשם אש, כמ"ש את קרבני לחמי לאישי, דאישי קאי על המלאכים בכלל ובפרט על השרפים שהם תמיד בתנועה של עלי'¹². דהנה הגם שהמלאכים בכלל נקראים בשם עומדים, כידוע¹³ בביאור הכתוב¹⁴ ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, מ"מ יש כמה מדריגות במלאכים. דהחיות הם תמיד ברצוא ושוב כמ"ש¹⁵ והחיות רצוא ושוב, והשרפים הם בבחי' עמידה כמ"ש¹⁶ שרפים עומדים ממעל לו. וביאור הענין, כי הנה חיות הקודש הם בעולם היצירה ואילו השרפים הם בעולם הבריאה. והנה ההפרש בין בריאה ויצירה הוא, דבעולם הבריאה היא הארת חב"ד דא"ס ב"ה, כמאמר¹⁷ אימא עילאה מקננא בכורסיא, היינו ששם הוא מקום הארת בחי' המוחין שלמעלה. ומצד זה הנה הביטול של השרפים הוא ביטול תמידי, שהם בעמידה תמיד בלי שינוי, היינו שנשרפים מחמת הביטול שלהם. אמנם בעולם היצירה הוא מקום הארת המדות העליונות, והארת המוחין שם היא רק מבחי' המוחין השייכים אל המדות בלבד, ולא בחי' הארת המוחין כמו שהם בעצם מהותם, ולהיות שהמדות ענינם הוא ההתפעלות, היינו ענין השינויים, לפיכך עבודתם היא באופן דשינויים, רצוא ושוב, ואינם בבחי' עמידה. ואף דכתיב¹⁸ בחיות בעמדם תרפינה כנפיהן, מ"מ¹⁹ עמידה זו היא מצד הגילוי דבחי' ממעל לרקיע, שנמשך בהם הארת אור מהמוחין, אבל מצד עצמם יש בהם שינויים דרצוא ושוב. משא"כ השרפים הם בבחי' עמידה תמידית ללא שינוי, שרפים עומדים, להיות שהם בעולם הבריאה מקום משכן המוחין שלמעלה. וזהו מ"ש

7

לחמי לאישי, דקאי על המלאכים בכלל ובפרט על השרפים שהם תמיד בבחי' עלי'. ונמצא, שהן הקרבנות עצמם הם בבחי' עלי' כנ"ל (ולכן נקראו אשה), והן המקום שמגיעים אליו למעלה הוא בבחי' העלאה ויציאה מגדרי הכלים. ועלי' זו היא עד בחי' שם הוי', כמ"ש אשה להוי' דוקא, דהוי' מורה על מדריגה שלמעלה מגדרי העולמות, דזהו מה שהוי' היינו הי' הווה ויהי' כאחד²⁰. ועי"ז עולים עוד למעלה משם הוי', היינו עד רזא דאין סוף, כמאמר²¹ רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף. כלומר, שהקרבנות עצם עלייתם היא בבחי' שם הוי' (אשה להוי'), אך אח"כ הנה ע"י העלי' והיציאה מכל גדרי הכלים, עולה למעלה יותר עד רזא דאין סוף, דזהו פירוש הלשון רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף, שדוקא בחי' רזא דקורבנא, הרז שבקורבנא, עולה עד רזא דא"ס.

אמנם ענין הנסכים שבקרבנות אינו ענין העלי' מלמטה למעלה אלא דוקא הירידה מלמעלה למטה, שהוא היפך ענין הקרבנות. דכשם שבקרבנות העלי' היא למעלה ביותר עד רזא דאין סוף, כך בנסכים הירידה וההמשכה היא למטה מטה ביותר, עד למקום היותר נמוך, דזהו מה שהנסכים שהיו מנסכים ע"ג המזבח היו יורדים לשיתין²² שמחוללין ויורדין עד התהום²³, שהתהום הוא תחתון ביותר, מקום המים התחתונים. וכדאיתא במדרש²⁴ שבתחילה הי' העולם מים במים וע"י המאמר יהי רקיע בתוך המים²⁵ הנה המים העליונים עלו למעלה והמים התחתונים ירדו עד התהום. וזהו ענין הנסכים, שהירידה וההמשכה שעל ידם היא עד התהום, דלא זו בלבד שאין זו עלי' למעלה, או אפילו עמידה במקום אחד, אלא היא המשכה למטה, ולא עוד אלא שההמשכה היא למקום נמוך ביותר, לא רק למקום שיש לו ערך לגבי המקום שממנו יורדים, אלא מטה מטה ביותר, מקום המים התחתונים, דמים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא²⁶.

ובזה יובן מדוע בכל קרבנות צ"ל גם ענין הנסכים, שהרי הקרבנות ענינם העלאה מלמטה למעלה, ואין זו תכלית הכוונה, אלא תכלית

8

הכוונה היא דוקא המשכה למטה, וכמ"ש²⁷ לא תוהו בראה (כי אם) לשבת יצרה. ולכן צ"ל יחד עם הקרבנות ענין הנסכים שענינם המשכה מלמעלה למטה, משום שרק בזה נשלמת הכוונה העליונה. ובזה יובן גם מה שארז"ל²⁸ כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים, והקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר²⁹, ונמצא לפי זה, דקרבנות בלי נסכים הוא כמו עדות שקר. והענין הוא, דהנה הקרבנות היו במקדש ומשכן הנקרא משכן העדות³⁰, שענינו של המשכן הוא להיות עדות לישראל שהשכינה שורה בהם³¹. וכיון שענין העדות לישראל הוא דוקא בהיותם למטה, נשמות בגופים, לכן ענין הקרבנות ללא נסכים, דהיינו העלאה ללא המשכה, הוי עדות שקר, ויש צורך דוקא בנסכים שהו"ע ההמשכה למטה, דבזה דוקא נשלמת הכוונה העליונה.

וביאור הענין בעבודת האדם, הנה נת"ל מה שארז"ל שכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. דקריאת שמע ותפילין הם כמו זבח ונסכים, ק"ש דוגמת זבח ותפילין דוגמת נסכים. וביאור הענין הוא, הנה עיקר הענין דקריאת שמע הוא העלאה מלמטה למעלה, דהרי עיקר ענין הק"ש הוא הפסוק הראשון שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד³², שהו"ע ההעלאה, כדלקמן. ובדורות הראשונים הי' מספיק פסוק זה בלבד להגיע למדריגה זו, ואח"כ בדורות האחרונים כשראו שאי אפשר להגיע מיד לשמע ישראל, התקינו לומר ברכות ק"ש לפני זה³³, ואח"כ כשראו שגם זה אינו מספיק התקינו לומר פסוקי דזימרה לפני זה. ועכשיו שגם זה אינו מספיק צ"ל לפני זה ההתבוננות שלפני התפילה. אמנם תכלית המכוון היא שיגיע לענין שמע ישראל גו'. דע"י ההתבוננות בפסוד"ז בענין גדלות ה' שבבריאת העולמות, ה"ז עושה חקיקה מבחוץ באדם, ואח"כ בברכות ק"ש מתבונן בשורש נפשו ובשורש נפשו הבהמית במלאכים העליונים שהם בטלים לאלקות, וכל זה פועל על הנה"א ועל הנה"ב, אַז זיי גייען ביידע צוזאַמען ואומרים שמע ישראל. שמע הוא מלשון אסיפה כמ"ש³⁴ וישמע שאול

9

את העם³⁵, דהיינו אסיפת כל הכוחות והחושים. והכח על זה הוא מבחי' ישראל, דישראל עלו במחשבה³⁶, דמחשבה היא לעצמו ולמעלה (אָפּגערוקט) מן הזולת, ולכן הנה גם בעת ירידת הנשמה למטה יש בכחה לאסוף ולקבץ את כל הכוחות והחושים. ואז מכירים ומרגישים (מ'דערהערט) שהוי' אלקינו, היינו³⁷ שבחי' הוי' שלמעלה מהשתלשלות ועולמות (כנ"ל), הי' הווה ויהי' כאחד , הוא אלקינו, כוחנו וחיותנו, בלי ממוצעים, היינו בלי הממוצע דשם אלקים. וטעם הדבר הוא, משום שהנשמות הם למעלה מהמלאכים, דהמלאכים שרשם מחיצוניות הכלים, דחיצוניות הכלי אינו דבר אחד עם האור המתלבש בו, אבל נש"י עלו במחשבה, היינו ששרשם הוא בבחי' פנימיות הכלים³⁸, דפנימיות הכלים היא בהתאחדות גמורה עם האור המתלבש בכלי, ולכן הוי' אלקינו ללא שום ממוצעים. וזהו מה שמסיים הוי' אחד, שבכל מקום ומקום אינו רוצה אלא את הוי' אחד בלבד. וזה נמשך ופועל שיהי' ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך³⁹. וממשיך גם במ"ש בפרשה שני' של ק"ש, שבפרשה זו הוא שייך לעניני העולם, ומ"מ הוא מרגיש שהוא בהתאחדות עם הוי' אחד. ולכן פן⁴⁰ יפתה לבבכם הוא בשוה אצלו עם וסרתם⁴⁰ ועבדתם וגו'⁴¹, היינו דרק כאשר לבבו פונה, די הארץ גיט זיך עפעס א קער פון אלקות, הרי זה כבר שוה אצלו עם וסרתם ועבדתם⁴². דלפני שהגיע למדריגת שמע ישראל, הנה דרך איש ישר בעיניו⁴³, ואפשר שהוא ישר באמת. אבל לאחרי שהגיע למדריגה זו, שמרגיש בחי' הוי' אחד, הרי אז הוא נמצא לפני המלך, ומאן דמחוי במחוג קמי' מלכא וכו'⁴⁴, ולכן פיתוי הלב הוא בשוה אצלו עם וסרתם ועבדתם. דלפני קריאת שמע שאז לא הי' קמי' מלכא, אז הם שני ענינים שונים, ענין פן יפתה גו' וענין וסרתם גו', אבל כשהוא מרגיש את הוי' אחד הרי זה פועל אצלו בדרך ממילא שיהי' ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ואז אין נפק"מ אם יפתה לבבכם או וסרתם וגו'. ובכללות

10

הרי עבודה זו דק"ש היא עבודת ההעלאה והיציאה מן הכלים. ומובן מזה, דק"ש הוא בדוגמת ענין הקרבנות, העלאה מלמטה למעלה (כנ"ל). אמנם ענין התפילין הוא המשכה מלמעלה למטה, דהרי ענין התפילין הוא, שאותן הפרשיות דק"ש שאומרים בדיבור ובמחשבה יהיו כתובים בדיו גשמי ובקלף גשמי ובאותיות הכתב. וכן מצינו בענין הלוחות, דכתיב בהו⁴⁵ והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא חרות על הלוחות וארז"ל⁴⁶ אל תקרי חָרות אלא חֵירות, שהלוחות פעלו חירות מיצר הרע וחירות ממלאך המות וחירות מן השיעבוד⁴⁷, הרי יש כאן דבר חידוש, שענין החירות נפעל לא ע"י הגילוי שהי' באמירת עשרת הדברות, דאחת דבר אלקים שתים זו שמעתי⁴⁸, משום שזה הי' בדיבור בלבד, וכדי שתהי' המשכת החירות בעולם הי' זה דוקא ע"י הכתיבה בלוחות גשמיים, היינו ההמשכה למטה דוקא. וזהו ענין התפילין, המשכת בחי' הוי' למטה, שזהו תכלית המכוון. ולכן לאחר העלי' דקריאת שמע אומרים בתפילת שמונה עשרה ברכת רפאנו וכו', שיומשך רצון חדש (יהי רצון)⁴⁹ ויהי' רופא חולים, ועד"ז מברך השנים, היינו המשכה בגשמיות דוקא. וזהו מה שהוקשה כל התורה כולה לתפילין⁵⁰, היינו (גם) המצוות שבתורה, כי בכל המצוות עיקר המכוון הוא ההמשכה למטה דוקא.

וזהו כי תבואו אל ארץ מושבותיכם⁵¹, דחיוב הנסכים הוא דוקא בארץ ישראל ודוקא לאחר ירושה וישיבה. כי במדבר הי' ענין הקרבנות לבד, משום שהעבודה במדבר היא בבחי' העלאה בלבד, כי מדבר הוא היפך ההתיישבות וההמשכה, ארץ צי' אשר אין בה מים⁵², דמים הם המשכה (מים יורדים מלמעלה למטה⁵³) ואילו המדבר ענינו העלאה. וזו היתה גם טענת המרגלים שלא רצו ליכנס לארץ, לפי שרצו לעבוד עבודתם בבחי' העלאה דוקא, וטענו שהעבודה באופן דהתיישבות היא באופן דארץ אוכלת יושבי'⁵⁴. ולכן במדבר לא הי' ענין הנסכים. אבל כשבאו לארץ ישראל ובאופן דהתיישבות, לאחר ירושה וישיבה, בעבודה פרטית לכאו"א, אז צ"ל ענין הנסכים.

11

אמנם כשם שהנסכים באים עם הקרבנות כך אי אפשר שתהי' העבודה בענין ההמשכה מלמעלה למטה בשלימות בלי הקדמת העבודה דהעלאה, ולכן היו ישראל תחילה במדבר, אבל לא זהו תכלית הכוונה, אלא תכלית הכוונה היא הכניסה לארץ. וזהו מ"ש⁵⁵ כי חסד דחפצתי ולא זבח, כמבואר במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר⁵⁶, דחפצתי קאי על החפץ שהוא פנימיות הרצון, דרצון סתם היינו חיצוניות הרצון, וחפץ הוא פנימיות הרצון⁵⁷, ופנימיות הרצון ותכלית המכוון הוא דוקא בחסד שענינו המשכה מלמעלה למטה ולא בזבח שהוא העלאה מלמטה למעלה. דאף שבתחילה צ"ל ענין ההעלאה, מ"מ אין זה החפץ ואין זו התכלית⁵⁸, אלא התכלית היא דוקא בחסד והמשכה למטה מטה, עד למקום שאין למטה ממנו. דזהו דוקא אמיתיות ענין החסד. כי אם ההמשכה היא למטה למי שהוא בערכו, אי"ז חסד אמיתי, אלא דוקא כאשר ההמשכה היא למטה מטה בכל המדריגות. וראי' לדבר מאברהם אבינו שהי' איש החסד⁵⁹, ולכן השפיע גם לערביים וכו'⁶⁰. ולכן לא נשארו ישראל במדבר אלא נכנסו לארץ, ובכניסתם לארץ, ובפרט לאחר ירושה וישיבה, נתחייבו בנסכים, משום שתכלית הכוונה היא לעשות לו ית' דירה בתחתונים ממש.

**********