113

כמו כן מובן מדוע משמיט הרמב"ם את הסיבה לדין זה, המופיעה בגמרא "מאי טעמא, כיון דגמירי... והני תו לא חזו ליה" – כי אין דרכו של הרמב"ם להביא בספרו את טעמי ההלכות⁷.

אך יש להבין את דברי הרמב"ם בהמשך – "הרי זה פטור עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואחר כך ייהרג":

א) כיון שהלכה זו מהווה הקדמה ויסוד לתוכן של הפרק כולו – ההגדרה מהו רוב לחיוב ורוב לזכות – צריך היה הרמב"ם, לכאורה, לפתוח בעיקר – במסקנת ההלכה, שהחיוב בדיני נפשות הוא רק כאשר "היו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין...", ולאחר מכן להמשיך "אבל סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב, הרי זה פטור".

ב) כיון שהרמב"ם מציין כאן את הצד לפטור, כאשר "אמרו כולן חייב", ואת הצד לחיוב, כאשר "יהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין" – צריך היה הרמב"ם להמשיך ולומר, לא כלשונו "ואחר כך ייהרג", אלא "ואחר כך יתחייב"⁸ וכדומה – ניסוח המתאים כניגוד ל"הרי זה פטור".

ב. חסרון בפסק הדין או

בפוסקי הדין?

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הטעם לדברי הגמרא "כיון דגמירי (=שלומדים) הלנת דין למעבד ליה זכותא, והני תו לא חזי ליה". לכאורה, ניתן להסביר זאת בשתי דרכים:

א) העיקר הוא הלנת הדין, והענין של "למעבד ליה זכותא" הוא רק סיבה והסבר לכך שיש צורך בהלנת הדין. כלומר, "פוטרין אותו" מפני שאם "ראו כולן לחובה" אין אפשרות לקיים את אחד התנאים הקיימים במקרה שלא מצאו לו זכות⁹ – התנאי "בעי הלנת דין".

ב) הסיבה לפטור במקרה זה היא משום ש"הני (=הללו) תו לא חזו ליה",