128
מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור.
איתן" אין הכוונה לקרקע, אלא נחל של מים72 "ששוטף בחזקה".
ובדומה לכך לפי טעם הרמב"ם בספרו היד החזקה: מכיון שזוהי כפרה בגדר וסוג הקרבנות, מסתבר, שהמקום של העריפה לא צריך להיות בדוקא קרקע קשה שלא נעבד, אלא להיפך – מקום מובחר ומשובח ככל היותר73.
אך לפי רש"י, מכיוון שכאן נשתנה ונתחדש "אמר הקדוש־ברוך־הוא" – שהתחדש סוג חדש של כפרה, כדלעיל – מסתבר שכשם שהעגלה "לא עשתה פירות", והפעולה היא "עריפה" (עניני שלילה), צריך להיות גם המקום שלילי, כזה "שאינו עושה פירות", "איתן, קשה שלא נעבד": לא רק שמכאן ולהבא יהיה זה מקום שאינו עושה פירות, אלא בעיקר – בהווה, בשעת העריפה, הוא חייב להיות "איתן, קשה שלא נעבד" – "אינו עושה פירות". ח.
החובה לעסוק גם עם
ה"נופל בשדה" מבחינה
רוחנית
התורה היא נצחית. ומובן איפוא, שההוראה מפרשת עגלה ערופה קיימת בכל הזמנים ובכל המקומות ולכל עם ישראל [ובמיוחד בזמן הגלות, לה יש קשר מיוחד עם שפיכת דמים, משום שברוחניות, על־ידי כל חטא, במעשה דבור או מחשבה, גורמים ענין של "שפיכת דם וחיות האדם דקדושה באדם דקליפה"*] – וזוהי הוראה נפלאה:
כאשר מדובר אודות "ימצא חלל באדמה... נופל בשדה"74, הרי במקרה כזה אפשר לטעון: אין ספק שה"מכה איש" הוא רוצח ומגיע לו עונש גדול. אך מאחר ו"לא נודע מי הכהו" – הרי, מכיוון ש"אין מיתה בלא חטא"*, ברור איפוא שהדבר בא מאת ה', ובדומה למאמר רבותינו ז"ל75 אודות חטא בשוגג, על הפסוק76 "והאלקים אנה
הערות
- 72. ופרט זה אינו שייך לטעמו במו"נ שם. וראה עד"ז בס' הזכרון שם.
- 73. אבל מהמשך דברי הרמב"ן שם מובן, שלפי טעמו – שהוא "כענין הקרבנות הנעשים בחוץ" – אין סברא "שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה" (ל' הרמב"ן בקושייתו על המו"נ). ולכאורה הדיוק ברמב"ן הוא "קרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח" – ראה חזקוני (שהובא לעיל הערה 57) "אשר לא יעבד ולא יזרע דוגמא אל ארץ גזרה". משא"כ להרמב"ם בס' היד שכותב רק שעגלה ערופה מן החוקים בכלל (ולא הזכיר דוקא קרבנות הנעשים בחוץ) משמע, שהוא כמו גדר החוק דכל הקרבנות, שהוא מצד עצם פעולה וכפרה דהקרבנות. ובמילא מסתבר שמקומו צ"ל מקום נבחר, כבפנים.
- *. לקו"ת במדבר יג, ג. ובכ"מ.
- 74. פרשתנו כא, א.
- *. שבת נה, סע"א. זח"א נז, ב.
- 75. מכות י, ב. פרש"י עה"פ (משפטים כא, יג).
- 76. משפטים שם.
רש"י על שמות כ״א:י״ג - הטקסט מספריא
ואשר לא צדה. לֹא אָרַב לוֹ וְלֹא נִתְכַּוֵּן:
צדה. לְשׁוֹן אָרַב, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְאַתָּה צֹדֶה אֶת נַפְשִׁי" (שמואל א כ"ד); וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר צָדָה לְשׁוֹן "הַצָּד צַיִד" (בראשית כ"ז), שֶׁצִּידַת חַיּוֹת אֵין נוֹפֵל ה"א בְּפֹעַל שֶׁלָּהּ, וְשֵׁם דָּבָר בָּהּ צַיִד, וְזֶה שֵׁם דָּבָר בּוֹ צְדִיָּה, וּפֹעַל שֶׁלּוֹ צוֹדֶה, וְזֶה הַפֹּעַל שֶׁלּוֹ צָד. וְאוֹמֵר אֲנִי פִּתְרוֹנוֹ כְּתַרְגּוּמוֹ – וּדְלָא כְמַן לֵהּ. וּמְנַחֵם חִבְּרוֹ בְּחֵלֶק צָד צַיִד, וְאֵין אֲנִי מוֹדֶה לוֹ; וְאִם יֵשׁ לְחַבְּרוֹ בְּאַחַת מִמַּחְלָקוֹת שֶׁל צָד, נְחַבְּרֶנּוּ בְחֵלֶק "עַל צַד תִּנָּשֵׂאוּ" (ישעיהו ס"ו), "צִדָּה אוֹרֶה" (שמואל א כ'), "וּמִלִּין לְצַד עִלָּאָה יְמַלֵּל" (דניאל ז'), אַף כָּאן אֲשֶׁר לֹא צָדָה – לֹא צִדֵּד לִמְצֹא לוֹ שׁוּם צַד מִיתָה; וְאַף זֶה יֵשׁ לְהַרְהֵר עָלָיו, מִכָּל מָקוֹם לְשׁוֹן אוֹרֵב הוּא:
והאלהים אנה לידו. זִמֵּן לְיָדוֹ, לְשׁוֹן "לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה" (תהילים צ"א), "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (משלי י"ב), "מִתְאַנֶּה הוּא לִי" (מלכים ב ה') – מִזְדַּמֵּן לִמְצֹא לִי עִלָּה:
והאלהים אנה לידו. וְלָמָּה תֵצֵא זֹאת מִלְּפָנָיו? הוּא שֶׁאָמַר דָּוִד "כַּאֲשֶׁר יֹאמַר מְשַׁל הַקַּדְמֹנִי מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע" (שמואל א כ"ד); וּמְשַׁל הַקַּדְמוֹנִי הִיא הַתּוֹרָה, שֶׁהִיא מְשַׁל הַקָּבָּ"ה שֶׁהוּא קַדְמוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם; וְהֵיכָן אָמְרָה תוֹרָה מֵרְשָׁעִים יֵצֵא רֶשַׁע? וְהָאֱלֹהִים אִנָּה לְיָדוֹ. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם, אֶחָד הָרַג שׁוֹגֵג וְאֶחָד הָרַג מֵזִיד, וְלֹא הָיוּ עֵדִים בַּדָּבָר שֶׁיָּעִידוּ, זֶה לֹא נֶהֱרַג, וְזֶה לֹא גָלָה, וְהַקָּבָּ"ה מְזַמְּנָן לְפֻנְדָק אֶחָד, זֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד יוֹשֵׁב תַּחַת הַסֻּלָּם וְזֶה שֶׁהָרַג שׁוֹגֵג עוֹלֶה בַּסֻּלָּם וְנוֹפֵל עַל זֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד וְהוֹרְגוֹ, וְעֵדִים מְעִידִים עָלָיו וּמְחַיְּבִים אוֹתוֹ לִגְלוֹת, נִמְצָא זֶה שֶׁהָרַג בְּשׁוֹגֵג גּוֹלֶה, וְזֶה שֶׁהָרַג בְּמֵזִיד נֶהֱרָג (מכות י'):
ושמתי לך מקום. אַף בַּמִּדְבָּר, שֶׁיָּנוּס שָׁמָּה, וְאֵי זֶה מָקוֹם קוֹלְטוֹ? זֶה מַחֲנֵה לְוִיָּה (מכילתא):
ואשר לא צדה AND IF A MAN LIE NOT IN WAIT — i. e. if he did not lie in ambush for him (the person whom he killed), nor did he premeditate the blow (Makkot 7b).
צדה is a term denoting “lying in wait”; similarly it says, (I Samuel 24:12) “yet thou liest in wait (צדה) for my soul to take it”. It is, however, not correct to say that צדה is of the same derivation as, (Genesis 27:34) הצד ציד “he that hath hunted (הצד) venison”, for a ה has no place in the verbal forms of the term denoting “hunting beasts”. Then again, the noun form of the latter is צַיִד and that of the former צְדִיָה, whilst the participle of the verb “lying in wait” is צוֹדֶה and that of the other is צָד. I therefore say that its meaning is as the Targum gives it: “and if he did not lie in ambush for him”. Menachem ben Seruk placed it in the same section as הצד ציד (i. e. he held that the root is צד and that it has the meaning of “hunting”), but I do not agree with him. If it is to be placed in one of the sections of צד we had better place it in the same section as, (Isaiah 66:12) על צד תנשאו “ye shall be borne upon her side (צד)” and (I Samuel 20:20) “and I will shoot [three arrows] on the side thereof (צדה)”, and (Daniel 7:25) “and he shall speak towards the side of (against) the Most High”. Thus, here, the words אשד לא צדה could be taken to mean, “he did not turn aside (צִדֵּד)” to seek some side (occasion) for killing him. But there are objections even to this explanation. At any rate, even if it be connected with צד in this sense, it would still have the meaning “lying in wait”.
והאלהים אנה לידו means, BUT GOD GOT IT READY FOR HIS HAND. It has the same meaning as this root has in, (Psalms 91:10) “No evil shall be got ready (תאנה) for thee”; (Proverbs 12:21) “There shall no evil be got ready (תאנה) for the just”; (2 Kings 5:7) “he gets himself ready (מתאנה) for me”, i. e. he gets himself ready to discover some occasion against me.
והאלהים אנה לידו BUT GOD GOT IT READY FOR HIS HAND — But why should this go forth from Him (be brought about by God)? This is just what David tells us: (I Samuel 24:13) “As says the proverb of the ancient (הקדמני) “Wickedness proceededeth from the wicked”. — “The proverb of the קדמני” is the Torah, the maxim of God, Who it the “Ancient” (Whose existence preceded that) of the world. But where indeed does the Torah say, “Wickedness proceedeth from the wicked”? It says it implicitly in the verse: “But God got it ready for his hand”. For what is Scripture here speaking about? About two men, one of whom killed a person with premeditation and the other killed inadvertently, and in neither case were there witnesses to the deed who could testify about it. Consequently, the former was not put to death and the latter was not forced into banishment to a city of refuge (cf. Numbers 35:11). Now God brings them together at the same inn. He who killed with premeditation happens to sit beneath a ladder, and the other who killed inadvertently ascends the ladder and falls, when descending it, upon the man who killed with premeditation and kills him. Witnesses now being present they testify against him, so compelling him to be banished to one of the cities of refuge. The result is that he who killed inadvertently is actually banished and he who killed with premeditation actually suffers death (cf. Mekhilta and Makkot 10b).
ושמתי לך מקום AND I WILL APPOINT THEE A PLACE — in the wilderness also — WHITHER HE SHALL FLEE — Which was the place that offered him an asylum? The camp of the Levites (Mekhilta; Makkot 12b).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.