203

השרפים, שעל־ידי השגתם באלוקות ("שרפים עומדים ממעל לו"⁵⁵), הרי הם "נשרפים" ובטלים בכליון ותשוקה לאלוקות.

העבודה ד"עיירות גדולות" באה מצד המדות⁵⁶ – אהבת ה' ויראת ה', עבודה הקשורה בעולם היצירה, שם מאירים מדותיו של הקדוש־ברוך־הוא, ולכן העבודה של חיות הקודש היא "ברעש גדול" – מצד תוקף התפעלות המדות.

ואילו עבודת "בני הכפרים" – שכנגד אופנים, בעולם העשיה – היא בחינת "הודאה", ואילו השגת והתבוננות השכל, והתעוררות המדות שבלב, הם רק במידה כזו – המביאה ואף מכריחה קיומה של – הודאה. העבודה אצלם "ברעש גדול" אינה איפוא מצד הרגש הלב, אלא על דרך שהוא אצל בן כפר שבא לראות את המלך⁵⁷.

ואף שבעבודת בני הכפרים – בעולם העשיה – אין מורגש אלקות בהתגלות (בתפיסת השכל, או בהתלהבות הלב), ולפיכך עבודתם והתלהבותם הוא רק באופן של הודאה (עשיה) – אף על פי כן גם אצלם ישנו הביטול לאלקות בעבודתם – ואדרבה, הביטול שמצד בחינת "הודאה" בלבד (כפי שהוא אצל ה"אופנים") הוא בפרט מסוים עמוק יותר מאשר הביטול והעבודה של שרפים הנלקח מצד הבנה והשגה באלקות; ולפיכך דווקא על־ידי האופנים נאמר (ונפעלת המשכת) "ברוך כבוד ה' ממקומו"⁵⁸, יותר מאשר (ההמשכה הנפעלת) על־ידי עבודת השרפים⁵⁹.

ולכן פותחת המשנה בקריאה של "י"א" – קריאת בני הכפרים, מכיון שבקריאה זו מרומז כללות ענין המגילה: מבלי הבט על כך שבחיצוניות הוא ענין של אסתר, העלם והסתר ללא גילויים (עולם העשיה), יש בזה העצם שלמעלה מהגילויים, הנמשך על־ידי הביטול של האופנים⁶⁰.

ט. הקשר לפרשת תצוה, בה לא נזכר שמו של משה

על פי זה מובנת גם שייכותה של השבת (בהתאם לקשר שלה עם ימי הפורים וקריאת המגילה... שהוסבר לעיל) עם הפרשה הקבועה בתורה לקריאה בשבת זו – פרשת תצוה⁶¹:

פרשת תצוה⁶² היא הפרשה היחידה