117

ולכן התרחשו הדברים בנקודת זמן שמעל להתחלקות – "כהרף עין"⁷¹ – "לשעה קלה"⁷².

ב) כינויים של ישראל בעת יציאתם ממצרים הוא "צבאות⁷³ ה'"⁷⁴. הכלל הבסיסי והיסודי של צבא הוא – קבלת עול, שבו אין הבדל בין איש צבא למשנהו: ההבדלים יכולים להיות בשכלם ובמדותיהם, שבהם כל אחד חושב וחש אחרת מזולתו. אך בענין קבלת העול כולם שווים.

וכיון שהיציאה ממצרים באה מלמעלה ובאופן שהקיפה את כל ישראל בשווה, לכן לא ניכרה בשעת היציאה החלוקה שבתוך ישראל – שנים עשר השבטים; כהנים לויים ישראלים; וכדומה – אלא הדבר המאחדם: קבלת עול, צבאות ה'.

[אך עם זאת, האחדות הוא רק לגבי קבלת העול הקשורה למעשה, ואילו במהותם בשכל ובמדות וכו' – נותרו בני ישראל במצב של חלוקה⁷⁵, אלא שבמצב של "נגלה עליהם..." לא ניכרו בגלוי ההבדלים, ולכן נאמר על כך "ויסעו" בלשון רבים, כאמור לעיל בסעיף ג'].

חודש אייר – החודש השני – הוא חודש של ספירה⁷⁶, ספירת העומר, המצביעה על עבודתם של ישראל בכח עצמם. ובענין זה היהודים הם "רבים" – הם נחלקים באופן גלוי לדרגות שונות, כל אחד בהתאם לדרגתו, כדלעיל.

ולאחר מכן מגיע חודש סיון – החודש השלישי – החודש של מתן תורה, אשר היא מאחדת את כל ישראל באופן של "לב אחד" – שבלי להתחשב בחלוקי הדעות שבישראל, ואפילו בתרעומות ובמחלוקות⁷⁷, משכינה התורה "שלום" בין כל הדעות החלוקות זו מזו, עד אשר "הושוו לב אחד" – ושורר שלום אמיתי.

יב. אחדות – דוקא "שם"

אחת מההוראות הנלמדת מכל האמור לעיל, היא:

אדמו"ר הזקן מבאר בספר התניא⁷⁸, שאהבת ישראל צריכה צריכה להיות "לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן", כי "מצד שרש נפשם בה' אחד" הרי "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה".

ויכול מישהו לשאול: אם אכן היה עליו להתעסק עם שרש הנשמה של היהודי האחר, הרי אפשר היה לדרוש ממנו שתתעורר אצלו כלפיו אהבה, אהבת אחים ממש. אך כאשר מדובר על