79

הרי מתגלית גם המעלה שבהוספה שבחורבן ("לקו בכפליים", וזה עצמו באופן של "נחמה בכפליים")⁸³. כלומר, לא רק שיורגש שהירידה הגדולה היתה כדאית כדי להגיע לתוספת והידור בזמן הגאולה, אלא שיחושו בטובה שבהוספה בחורבן ובגלות עצמה – ועל כך אומרים⁸⁴ "אודך ה' כי אנפת בי".

לפי זה יש להסביר את הרמז לענין הנחמה בפרשתנו, כדברי חז"ל⁸⁵, אשר רש"י מצטט כאן, על ההוראה⁸⁶ "כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ..." ש"רמז⁸⁷ להם שיגלו ממנה לסוף ח' מאות ונ"ב שנה כמנין ונושנתם והוא הקדים והגלם לסוף ח' מאות וחמשים, והקדים ב' שנים לונושנתם כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון וזהו שנאמר⁸⁸ וישקוד כו' צדקה עשה עמנו שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה". כלומר, לא רק המעלה והתועלת שבגלות עצמה, שהביא ל"ובקשתם משם את ה' אלקיכם ומצאת כי תדרשנו... ושבת עד ה' אלקיך..."⁸⁹, אלא גם את היתרון שבהקדמת הגלות, שמבטלת את "אבד תאבדון".

ועל־ידי מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות נזכה בגלוי ממש ל"נחמו נחמו", ויותר מכך, ל"אנכי אנכי הוא מנחמכם" בביאת משיח צדקנו.