78

התנאים, כי על־ידי כך מובנת הסיבה למחלוקתם: ר"ג היה נשיא – ישראל (משבט יהודה), ראב"ע היה כהן – דור עשירי לעזרא⁷⁶, ר"י היה לוי, מן המשוררים⁷⁷, ר"ע היה בן גרים⁷⁸,

בפשטות, מי יכול לראות ב"לעומת זה" בצד של היפך הטוב, את ביטול הרע שבו גם כאשר הוא בתקפו – המעלה שבחורבן באופן של נחמה כפולה? – דוקא מי שבו עצמו התרחש תהליך כזה, (בדומה לדברי הגמרא⁷⁹, שדוקא עובדיה נבא על מפלת אדום, כי "עובדיה גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מני' וביה אבא ניזיל בי' נרגא"). לא כן בן ישראל – כהן, לוי או ישראל – שאיננו יכול לראות זאת בעצמו, אצלו זהו חידוש.

זהו גם ההבדל ביניהם בשיטות בהלכה: אם ההווה מכריע או העתיד, הפרט במצוה או ההידור בכללות המצוה: דוקא ר"ע, שבנוסף להיותו בן גרים, הוא התחיל ללמוד תורה רק בהיותו בן ארבעים⁸⁰, הרי אם היה מביט ומתחשב במצבו בהווה, לא היה מגיע לדרגת רבי עקיבא⁸¹. רק ראייתו את התוצאות של העתיד בברור ובודאות כראיה של "אבנים שחקו מים" הביאו ללימוד התורה, כפי שמוסבר בדברי חז"ל⁸².

טו. היתרון שבנחמה כפולה לאחר גלות כפולה

יש לומר שזהו גם ההסבר ליתרון שבנחמה כפולה, נחמו נחמו עמי, על פני הגלות והחורבן באופן של "לקו בכפליים": "לקו בכפליים" מתבטא בכך, שבנוסף לעצם החורבן והגלות והיפך קידוש שם שמים וישראל בכך, הרי יש גם חילול שם שמים וישראל ביותר – יותר מאשר עצם החורבן והגלות (כמוסבר לעיל על המסופר בסוף מסכת מכות "הללו משתחוים... יושבים בטח והשקט ואנו... שועל שיצא מבית קדש הקדשים").

ובהתאם לכך גם הנחמה היא בכפליים: בנוסף לנחמה, שהטובה שבעצם החורבן מתגלה – שכל זה היה כדי שיתגלו גילויי הגאולה העתידה,