362

המדינים", ואילו כאשר מסר משה רבינו את הציווי הוא אמר³² "לתת נקמת ה' במדין", ולא "נקמת בני ישראל", אבי מורי³³ מפרש שהסיבה לשינוי זה היא שהקדוש־ברוך־הוא מדקדק על כבודן של ישראל ומשה רבינו מדקדק על כבודו של הקדוש־ברוך־הוא (ובדומה לכך הוא מפרש את העובדה שהקדוש־ברוך־הוא הקדים בציווי בפרשת תרומה את הכרובים לארון, ואילו בפרשת נשא מוזכר הארון לפני הכרובים), אך צריך להבין, מדוע מוצאים שינוי זה ושני ענינים אלו דוקא במלחמת מדין ולא בכל הציווים האחרים?

לפי הביאור שלעיל על דברי רש"י מובן: מלחמת מדין נגד ישראל היתה בשני אופנים: א) הם רצו להילחם ולהכניע את ישראל, ובהתאם לכך באה "נקמת בני ישראל", ב) עצת בלעם "אלקיהם של אלו שונא זמה..." – וכנגד זאת באה "נקמת ה'".

ולפיכך: הקדוש־ברוך־הוא המדקדק בכבודן של ישראל, מדגיש מתוך השניים את "נקמת בני ישראל", את כוונתם להכניע את ישראל. ואילו משה רבינו, המדקדק על כבודו של הקדוש־ברוך־הוא, מדגיש "נקמת ה'" – שגם הכשלתם את ישראל היתה באמצעות פעולה נגד "אלקיהם של אלו", אשר "שונא זמה הוא...", עד הכשלתם בעבודה זרה – בבעל פעור.

לפי זה מובן גם פירושו של רש"י על "נקמת ה'" – "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקדוש־ברוך־הוא"³⁴, שהתורה אומרת זאת דוקא במלחמת מדין, כי בה ראו שמלחמתם "נגד ישראל" היתה גם עמידה "נגד ה'"³⁵ – בהכשילם את ישראל בזמה, ועל ידי כך בעבודה זרה –

לכן אומרת התורה דוקא כאן בפרשת מטות "בדבר בלעם", ולא רק בעצת בלעם, כי על ידי כך מובנת כוונת מלחמת מדין, שהיא נקמת ה' ונקמת בני ישראל.